תעלומת המומיה של הרי סן פדרו

המומיה של הרי סן פדרו התגלתה ביוני 1934 על ידי שני מחפשי זהב בהרי פדרו, כ-100 ק"מ דרומית מערבית לקספר, ויומינג בארה"ב. בניגוד למיתולוגיה של כמעט שמונה העשורים שחלפו מאז גילויה, המומיה הייתה כמעט בוודאות תינוק אנושי. לא מבוגר זעיר מתקופת הפליוקן או מגזע האנשים הזעירים מסיפורי הילידים האמריקאים. אך אין הסכמה על כך והעניין נמצא במחלוקת עד היום.


מקורו של האדם הקטן הזה היה תעלומה. היה ידוע כי שבטים ילידים מקומיים סיפרו סיפורים על "אנשים זעירים" אגדיים, "רוחות קטנות" או הנימריגאר (Nimerigar). בחלק מהסיפורים הללו היו לאנשים הקטנים כוחות קסם, או כוחות ריפוי. בסיפורים אחרים הם היו שבט מרושע שתקף את הילידים האמריקאים עם חצים מורעלים.


גילוי השרידים החנוטים משך תשומת לב רבה לאזור, עורר שאלות רבות ויצר מחלוקת. היו רבים שהטילו ספק באמיתות סיפורם של מחפשי הזהב, והאמינו שהשרידים מפוברקים, והסיפור הוא תרמית. מדענים נהרו לאזור, כולם עם רצון עמוק לקבוע את האמת מאחורי האדם הזעיר, שכונה "פדרו". עם גובה ישיבה של 16 ס"מ וגובה עמידה מוערך של 35 ס"מ, היה ברור שלא מדובר בשרידים רגילים.

המומיה של הרי סן פדרו כפי שהוצגה בתצוגות

המדענים ערכו בדיקות מקיפות על פדרו. ראשית, הם בחנו את הראיות הפיזיות החיצוניות. פדרו נמצא בישיבה, משולב רגליים, על מדף קטן בתוך מה שנראה כמערה מעשה ידי אדם. עם עיניים בולטות וגולגולת שטוחה, פדרו השתמר היטב - עד כדי כך שאפילו ציפורניו נראו. חומר ג'לטיני כיסה את ראשו של פדרו, והתברר כי נעשה שימוש בנוזלים לשימור הגוף. אפו היה שטוח, היו לו סט שיניים מלא, ועורו היה חום ומקומט, ויצר מראה של אדם זקן.


תצלומים ותצהיר חתום אינם מותירים ספק כי התגלית עצמה הייתה אמיתית. בתצהיר, מיום ה-13 בנובמבר 1936, החתום על ידי ססיל מיין (Cecil Main), אחד ממחפשי הזהב, נכתב כי המומיה "נמצאה במערה אטומה, על מדף סלע שנמצא כחצי מטר עד מטר מהקרקע... לא היה שום דבר אחר במערה". עוד נאמר בתצהיר כי המומיה "היא כעת בבעלות הומר פ. שריל (Homer F. Sherrill), ונמצאת במוזיאון פילד בשיקגו, אילינוי". התצהיר נחתם במחוז סקוטס בלף (Scotts Bluff County), נברסקה, ותועד לאחר מכן במחוז הוט ספרינגס, ויומינג, ב-16 באוגוסט 1943.


מרגע שהתגלתה ועד שאבדה בשנת 1950, המומיה עברה דרך שכנראה לעולם לא יהיה ניתן לתעד באופן מלא. במאמר של פנלופה פורדי (Penelope Purdy) ב"קספר סטאר-טריביון" מיום ה-21 ביולי 1979, נכתב כי שני מחפשי הזהב "החזירו איתם את המומיה לקספר מתוך סקרנות. למרות שלעגו להם וטענו כי ביצעו מתיחה, המומיה, בבקבוק זכוכית, עשתה סיבובים בתצוגות מקומיות..."

לו מוסר (Lou Musser) כתב במאמר ב"קספר טריביון-הראלד" ב-30 במרץ 1950, כי המומיה "היא מוקד של מחלוקת מקומית במשך שנים". מוסר מציין כי לפני שנרכשה על ידי איוון גודמן, איש עסקים מקספר, היא הוצגה על ידי בעלים קודם בבית המרקחת ג'ונס (Jones Drugstore) במיטיטיסה (Meeteetse), ויאומינג. למרות שמוסר לא ציין את שם הבעלים במיטיטיסה ולא את המחיר שגודמן שילם, פורדי מציינת מחיר מכירה של "כמה אלפי דולרים". במאמר בנושא מיום ה-24 ביולי, 1979, פורדי מציינת את שם הבעלים במיטיטיסה, פלויד ג'ונס (Floyd Jones).


אם התצהיר תוארך לאותה שנה של הגילוי, גם במאמר של פורדי משנת 1979, וגם בזה של מוסר משנת 1950, יש טעויות. פורדי קובעת כי המומיה נמצאה באוקטובר 1932, על פי "אגדה מקומית". מוסר מדווח כי רועה צאן גילה אותה, ולא ציין תאריך.


כדי לסבך את העניינים עוד יותר, מאמר בעיתון "מק'אולי ויומינג" מאוקטובר 1977, טוען: "גודמן... אמר שהוא קנה את מומית הרי סן פדרו מרועה הצאן". מאמר זה גם מזכיר כי רועה הצאן מצא אותה. שמו של רועה הצאן המיתולוגי הזה לא צויין בשום מאמר המתייחס אליו.

המומיה של הרי סן פדרו וצילום רנטגן שלה

אפילו הטענה בתצהיר כי המומיה הייתה במוזיאון פילד פתוחה לשאלות. הארכיונאי ארמנד אסאי (Armand Esai) מציין כי למוזיאון פילד אין כל תיעוד של נוכחות המומיה באותה תקופה. הפריט עדיין יכול היה להיות בהשאלה או לצורך זיהוי, אך מכיוון שהוא לא היה חלק מהאוסף הרשמי של המוזיאון, המומיה לא נרשמה ברשומות.


לפיכך, עובדות שהתגלו לאחר חתימת התצהיר הן מפוקפקות, אך בעלותו של איוון גודמן בשנת 1950 ודאית. זה אושר על ידי בנו דיקסון גודמן (Dixon Goodman) מקספר. גודמן הבכור לקח את המומיה לד"ר הארי שפירו (Dr. Harry Shapiro), אוצר האנתרופולוגיה הביולוגית במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק. שפירו בחן אותה, צילם צילומי רנטגן ושלח את הצילומים בערך באותה תקופה לג'ורג' גיל (George Gill), אז פרופסור לאנתרופולוגיה ביולוגית באוניברסיטת ויומינג.

גיל אישר כי קיבל את צילומי הרנטגן הללו וכי הוא ושפירו הסכימו כי המומיה היא כמעט בוודאות תינוק אנושי, שנולד מת או מת זמן קצר לאחר הלידה. ילד זה מת ככל הנראה מאנאנצפלוס, מום מולד בו יש העדר של חלק משמעותי מהמוח, מהגולגולת ומהקרקפת, עוד בהתפתחות העוברית.


מאוחר יותר בשנת 1950, כשגודמן נסע לניו יורק בפעם השנייה, הוא לקח את המומיה לאדם שנקרא בשלושה מאמרים בשם לאונרד וודלר (Leonard Wadler): מאמרה של פורדי מ-24 ביולי 1979, שהוזכר, ועוד אחד שלה מיום ה-9 באוקטובר 1990 ואחד מאת ג'ון בונאר (John Bonar) בכרוניקה השנתית ה-62 של ויומינג, מיום ה-23 במרץ 1980. בונאר מוסיף כי ספרנית מקספר "טוענת ש... וודלר... רכש... את [המומיה] עבור מחקר..." בכל שלושת המאמרים נאמר כי זמן קצר לאחר שלקח את המומיה לוודלר, גודמן חלה ומת. המומיה מעולם לא הוחזרה למשפחתו של גודמן ולא נראתה שוב.


היעדרות זו של 63 שנים לא עצרה את מחפשי המומיות ולא את המאמינים באנשים זעירים או במסורת הפיגמים האנושיים. הרבה לפני 1950, החלה העיתונות הסנסציונית, כפי שמודגם במאמר של "מילווקי ג'ורנל", ב-17 באוגוסט 1941, "האם גזע של פיגמים חי פעם באמריקה?" על פי אזכור זה, המומיה הייתה של גבר זעיר, בן 65 במותו. נראה שזה היה הקונצנזוס לפני הממצאים של שפירו וגיל.


העיתון "מילווקי ג'ורנל" הצהיר כי "ניתן להבחין בצילום הרנטגן במזון בקיבה, שנראה כאילו היה בשר חי. השיניים בקדמת הפה מחודדות ומסוג טוחנות בשר". צילומי הרנטגן גם העלו כי פדרו סבל ממוות אלים, כשהם הציגו עצמות שבורות, עמוד שדרה פגוע ופגיעה בגולגולת. משכנעת עוד יותר היא אנקת הייאוש שכביכול נאמרה על ידי אחד ממחפשי הזהב, כאשר מצא את המומיה: "'קללת שרשרת פדרו באה עלינו!! ... נראה כאילו מספרנו עלה..."

המומיה של הרי סן פדרו

כמו משחק הילדים בו כולם יושבים במעגל ולוחשים לאוזנו של השכן את המילים שחשבו ששמעו שנלחש לאוזנם, הסיפור המשיך לצמוח ולהשתנות. לדוגמא, ב"מומיה המיסתורית של ויומינג", בפרק ב"מוזר יותר ממדע" ("Stranger Than Science"), שפורסם בשנת 1959, מציין הסופר פרנק אדוארדס (Frank Edwards) כי "השפתיים המעוותות של המומיה [סודרו] בחצי חיוך ציני". מחבר זה חוזר גם על תאריך הגילוי השגוי של אוקטובר 1932.


חובב ההיסטוריה של ויומינג, רוברט דייוויד (Robert David), במאמר ב"קספר טריביון-הראלד" ב-11 במרץ 1962, גם מדווח על תאריך הגילוי באוקטובר 1932. דיוויד מציין את מומיית הרי סן פדרו כמקור ל"ידע הנוכחי על... אנשים זעירים", ומספר כמה אגדות שסיפרו הצ'יפים הזקנים של שבטי השושון (Shoshone) והאראפהו. אגדה אחת קובעת כי "... אספסוף גדול של פיגמים... תקף אותנו באכזריות, ואיים להרוג את כולנו."


המומיה, אם היא תופיע פעם נוספת, תהיה כפופה לחוק האמריקני להגנת קברי הילידים (Native American Graves and Repatriation Act), כיוון שהיא כמעט בוודאות גופתו של ילד אינדיאני שנלקח מקבר. החוק, כשמו כן הוא, מספק תהליך להחזרת פריטי תרבות ילידית אמריקאית מסוימים, כולל שרידי אדם וחפצי לוויה, לצאצאי השושלת או לשבטים הקשורים לתרבות ככל האפשר, ובמיוחד כאשר הפריטים נמצאו באופן בלתי צפוי על אדמה פדרלית. כפי שככל הנראה המקרה כאן.


בראשית שנות ה-90 העניין במומיה נותר עדיין משמעותי. פרק פופולרי בסדרת הטלוויזיה "תעלומות בלתי פתורות" ("Unsolved Mysteries") שצולם בשנת 1994, הציג את הסיפור וכלל ראיון עם ד"ר גיל. כתוצאה מכך, חוואי מוויומינג הביא לו מומיה נוספת, שנמצאה בסביבות שנת 1929 באזור הרי סן פדרו. גיל שלח אותה לבית החולים לילדים בדנבר וגם בדק אותה בעצמו, והשיג צילומי רנטגן, דגימת DNA ותיארוך פחמן-14. התוצאות, אמר גיל, "אישרו את כל מה שתמיד חשבתי" על המומיה של הרי סן פדרו, כולל אבחנה של אנאנצפלוס.


עם השרידים שלא ניתן למצוא בשום מקום, המסתורין של פדרו ממשיך עד היום. מדענים רבים עדיין מסכימים כי שרידיו של פדרו היו של גבר בוגר. עם זאת, בדיקות מודרניות יכלו לענות על כל כך הרבה שאלות נוספות כמו מאיפה הוא בא, האם הוא סבל ממחלות כלשהן או מבעיות מולדות ואיך ולמה שרידיו נאטמו בתוך שכבת סלע עבה. התשובות לשאלות אלו, ורבות אחרות, עשויות להישאר ללא מענה אלא אם כן ניתן יהיה לאתר את השרידים ולבדוק אותם בצורה מקיפה יותר. עד אז, מדענים וחובבים יכולים רק לשער מי או מה היה פדרו.

מקורות:

wyohistory.org

Ancient Origins

History Collection

150 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול