ספריית נגע חמאדי היא ספרייה מהעיר נגע חמאדי שבמצרים ובה אוסף פפירוסים שנמצאו במקום בשנת 1945. מסמכים אלו מרחיבים על ההיסטוריה הידועה של ראשית הנצרות וכוללים את הבשורה על פי תומאס וכן כתבים, שיש הטוענים שהם גנוסטיים, המרחיבים על האמונה בדואליזם תפיסתי ודתי, המדגיש את עקרון חלוקת העולם לשני יסודות מנוגדים: הטוב והרע, והשאיפה לגאולה רוחנית שתתרחש באמצעות ידיעה מיסטית, ולא בשל מעשים טובים.
במאמר זה נסקור שתי גישות שונות לקודקסים של נגע חמאדי, האחת הטוענת שאלו כתבים שמקורן בגנוסטיקה והגישה השניה הטוענת שמקורן בנזירים. בתקופה האחרונה מתפתחת מחלוקת על מקור הקודקסים אחרי שבמשך שנים האמונה הרווחת היתה שאלו כתבים גנוסטיים. ונתחיל בגישה הראשונה והמקובלת יותר.
גישה 1: נגע חמאדי של הגנוסטים
הממצא של נגע חמאדי כלל 13 קודקסים (כתבי יד) על פפירוסים כרוכים בעור ויותר מ-50 טקסטים שנכתבו במצרית קופטית שהיו פרי יצירתם - עם השפעות עתיקות אחרות - של אנשים הידועים כגנוסטים. הם לא היו קבוצת גזע אלא יותר דרך לתפוס את המציאות תחת הכותרת של הגנוסטיקה. זה בא מהמונח גנוסיס או ידע בהקשר של ידע רוחני ומודעות למציאות כפי שהיא באמת. גנוסיס היא מילה יוונית שמתורגמת כידע סודי, וגנוסטי פירושו 'למד'. קיים המושג של השימוש בנואוס או השימוש בראש/מוח/אינטליגנציה; אבל עבור הגנוסטים התעוררות רוחנית או 'ישועה' יכלו להיות מושגים רק על ידי הרחבת המודעות מעבר למה שהם כינו נואוס ולתוך פנאומה (Pneuma - אני אינסופי). הגרסה של האנושות לאינטלקט שעליה מבוסס כל העולם היא למעשה רמת מודעות נמוכה להחריד שזוכה לשבחים כמעיין הידע. זה יותר כמו זרבובית של בורות. גנוסטים היו פעילים במקומות רבים ונרדפו ללא רחמים על ידי הכנסייה הרומית שחשה מאוימת קשות מהאופן שבו היסוד של מערכת האמונות שלה נהפכה על ראשה. מה שהכנסייה הרומית ראתה כאל הכל יכול שלה שאותו יש להעריץ ללא עוררין, האמינו הגנוסטים שהוא מקור הרוע שיצר את העולם החומרי - במונחים שלנו של העולם ה'חומרי' הדיגיטלי, ההולוגרפי של הדמיית המחשב. הגנוסטים יכלו לראות מבעד לאשליה של 'חומר' ורבים מאמינים שכדי להגיע להבנה הזו הם נעזרו בשיקויים פסיכואקטיביים שלקחו אותם 'החוצה לשם'.
הספרייה המלכותית או הגדולה של אלכסנדריה במצרים עם האוסף המדהים של ידע והיסטוריה עתיקים נשלטה על ידי המחשבה הגנוסטית. על פי הערכות, קרוב לחצי מיליון מגילות, כתבי יד ומסמכים נאספו ממקומות רבים, כולל אשור, יוון, פרס והודו, כמו גם ממצרים. בעלי המודעות המורחבת יותר נמשכו לנווה המדבר הזה של פתיחות מחשבתית וביניהם הייתה אישה בשם היפאטיה (350-415 לספירה בערך). היא הייתה מתמטיקאית, אסטרונומית ופילוסופית שלמדה באתונה ולימדה את עבודתם של הפילוסופים היוונים אפלטון ואריסטו והייתה ראש בית הספר האפלטוניסטי באלכסנדריה. אחד מהציטוטים שלה מאשר את הפתיחות המחשבתית שלה:
"שמור על זכותך לחשוב, כי אפילו לחשוב לא נכון עדיף מאשר לא לחשוב בכלל".
תובנות רבות על המציאות נוצרו בהשראת מקלט כזה של מחשבה חופשית, אלפי שנים לפני שהמדע כביכול גילה אותן בפעם הראשונה. זה כלל את ההבנה שכדור הארץ מקיף את השמש 2,000 שנה לפני שבוססה על ידי המתמטיקאי והאסטרונום הפולני, ניקולאוס קופרניקוס.
כנראה שהאנושות הייתה יכולה להיות יותר נאורה לו היו הגנוסטים וחוקרים אחרים בעלי אופקים פתוחים לא היו מופרעים בהמשך מסע הגילוי שלהם. למרבה הצער, זה לא היה כך. השאיפה חסרת המעצורים, הבלתי מצונזרת, החופשית אחר ידע הייתה חייבת להעצר על ידי עריצות הכנסייה הרומית ובשנת 415 לספירה המון מוסת בראשות קירילוס האלכסנדרוני, הפטריארך מאלכסנדריה, תקף והרס את הספרייה המלכותית כפי שהייתה קודם לכן. היפאטיה הוכתה למוות.
תכולת הספרייה אבדה בשלבים לשילוב של שריפה וגניבה, וחלק ניכר ממה שנלקח כנראה מוסתר בכספות הוותיקן עד היום. קירילוס הפך לקדוש כמו רשימה ארוכה של רוצחי המונים ונוכלים של הכנסייה הרומית לפניו ואחריו. המתקפה שהרגה את היפאטיה תואמת לגיל המשוער של כתבי היד של נגע חמאדי.
מאמינים שהם מתוארכים בין השנים 350-400 לספירה, למרות שאומרים שהם עשויים להיות עותקים של גרסאות יווניות מוקדמות יותר המתוארכות אולי ל-120-150 לספירה או קודם לכן. מאות שנים לאחר ההסתערות על הגנוסטים של אלכסנדריה הגיעה המערכה נגד הקתרים הגנוסטים בדרום צרפת שהסתיימה בכך שהם נשרפו על המוקד לאחר המצור על טירת מונטסגור (Château de Montségur) ב-1244.
מידע גנוסטי תמיד הפחיד את הכנסייה ומסיבה טובה, כפי שאנו עומדים לראות. האמינו שפרטי האמונה הגנוסטית אבדו הודות למאמציה של רומא, אבל אז נגע חמאדי שינה את המשחק. נקודה חשובה לגבי המסמכים הללו היא שמכיוון שהם הוסתרו כל כך הרבה זמן, לא סילפו אותם ולא התעסקו בהם כמו מקבילהם הדתיים כדי שיתאימו לרשויות של "הזמן". במה שהכותבים האמינו, עדיין מספרים הטקסטים.
כתבי היד של נגע חמאדי חושפים מדוע הכנסייה רעדה כמו ג'לי מההסבר הגנוסטי על העולם. הם מדברים על 'האב' (מודעות אינסופית, כל-אפשרות, כל-פוטנציאל) ועושים את ההבחנה בין nous (מיינד) ו-pneuma (עצמי אינסופי). טקסט ללא כותרת בקודקס ברוס (Bruce Codex) מהנגע חמאדי אומר ש'הכל' (כל המודעות, כל מה שקיים) כלול בתוך ה'אב':
"הוא אחד בלתי מובן, אבל הוא זה שמבין הכל. הוא מקבל אותם לעצמו. ושום דבר לא קיים מחוצה לו. אבל הכל קיים בתוכו. והוא גבול לכולם, כמו שהוא מקיף את כולם, וכולם בתוכו. זה הוא אב העידנים [eons], הקיים לפני כולם. אין מקום מחוצה לו".
זה כל מה שיש או המודעות האינסופית במודעות של עצמה - 'הכוח שמניע את כל הדברים'. האינסוף הוא אפילו לא סוג של אנרגיה, אלא מודעות טהורה, מצב של יש (Isness). אנרגיה מגיעה מהדמיון שלה. ניתן להעריך מדוע הגנוסטיקנים השתמשו במונח אב כדי לסמל את הקונספט עבור אנשים, אבל עכשיו בעידן הפיזיקה הקוונטית והמחשוב אנחנו יכולים להשתמש באנלוגיות מודרניות. סמליות האב נכללה על ידי המקרא והכנסייה ו"הוא" הפך לברנש על כס המלכות. המילה 'עידנים' (eons) תיחשב היום שמשמעותה תקופה ארוכה של זמן, אבל בגנוסטיקה העידנים התייחסו למה שאנו יכולים לקרוא תדרים של תפיסה, מציאות ופוטנציאל. מילונים מגדירים משמעות זו של עידנים כ"כוח הקיים מהנצח; נביעה או שלב של האלוהות העליונה'. טקסטים גנוסטיים מתייחסים ל'עידנים העליונים' ו'העידנים התחתונים' במונחים שונים מאד והם אומרים שבין השניים יש וילון, מסך או גבול.
אומרים שהעידנים העליונים נובעים ישירות מהאחדות של 'האחד' - כל מה שיש במודעות לעצמו - וניתן לסמל אותם כמעגלים קונצנטריים המבטאים את האחדות של הבורא או הנביעה שלהם. אין שום הפרדה או תחושה של זה. עידנים עליונים מתוארים על ידי הגנוסטים כ"הדממה", "הדממה השקטה", "הדממה החיה", עם "האור המימי" שלו. זה לא זהה לאור שאנו תופסים במציאות שלנו שהוא מלכודת שניתן לדמות למלכודת זבובים אנרגטית; אבל זה לאחר כך. מים משמשים לעתים קרובות בטקסטים כדי לסמל את ממלכת העידנים העליונים כמו ב-'... הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל', '...המים אשר מעל החומר' ו'... העידנים במים החיים'. עידנים עליונים הם מציאות (מצב הוויה) ללא זמן או מרחב. "מאחר שהנביעות הן בלתי מוגבלות ובלתי ניתנות למדידה", כפי שאומר טקסט אחד, לא יכול להיות זמן או מרחב. עידנים עליונים הם תודעה או מודעות טהורה. הם נקראים גם פלרומה (Pleroma) או 'הטוטאליות', 'המלאות' וה'שלמות' של 'נביעות האב'. בשורת האמת של נגע חמאדי אומרת: 'לפיכך, כל הנביעות של האב הן פלרומות, והשורש של כל הנביעות שלו הוא במי שגרם לכולן לצמוח בעצמו.' עידנים עליונים מתוארים עוד כ'בית-אוצר', 'בית-אחסנה', 'מקום-מגורים' ו'ממלכה ללא מלך'. טקסט בשם המסכת המשולשת (Tripartite Tractate) אומר:
"נביעת הטוטאליות, הקיימת מן האחד הקיים, לא התרחשה על פי הפרדה זה מזה, כמשהו מושלך מהאחד מוליד אותם. אדרבה, ההולדה שלהם היא כמו תהליך של הרחבה, כמו שהאב מרחיב את עצמו לאלה שהוא אוהב, כדי שאלה שיצאו ממנו יוכלו להפוך להיות הוא גם הם".
ניתן לסמל את היצירות (הרחבות/נביעות) של מודעות אינסופית במודעות לעצמה כביטויים של מחשבה, כמו המונח 'דמיון יצירתי'. זה מתאר את מה שהגנוסטים כינו את העידנים העליונים - ממלכת הדמיון האינסופי ולכן הכל-אפשרי, כל-פוטנציאל. הגנוסטים סימלו את הדמיון האינסופי בתור 'האב' ואת 'המחשבה' בתור האם. הם אמרו שהאינטראקציה של השניים יצרה כוח שלישי או יצירה/הרחבה/השתקפות מדומיינת של עצמו שסומל כבן.
טקסט בשם האפוקריפון של ג'ון (Apocryphon of John) מתאר את הקונספט הזה:
"כי זה הוא המביט בעצמו [ראה את השתקפותו] באורו המקיף אותו, כלומר מעיין מי החיים. וזה הוא... המתבונן בדמותו שהוא רואה במעיין הרוח. זה הוא שמכניס את רצונו [כוונה] לאור המים שלו אשר במעיין מי האור הטהורים הסובבים אותו". ומחשבתו ביצעה מעשה והיא [ה'אמא'] יצאה לפנים, כלומר היא שהופיעה לפניו [דמותו/דמיונו] בזוהר אורו. [היא] יצאה לפנים מדעתו... זו המחשבה הראשונה, דמותו.
מכאן מה שאנו מכנים 'בריאה' צץ מהדמיונות של מודעות אינסופית ויצירותיה שהן הרחבות של אותה מודעות אינסופית. טקסטים גנוסטיים מתארים כיצד פעולת מתן השם ליצירות הדמיון האינסופי מביא אותן לידי קיום. זה מבשורת האמת (Gospel of Truth):
"כל החללים הם הנביעות שלו. הם ידעו שהם יצאו ממנו, כמו ילדים שהם מאדם בוגר. הם ידעו שעדיין לא קיבלו צורה, ועדיין לא קיבלו שם, שכל אחד מהם שמוליד האב... אבל האב הוא מושלם, מכיר כל חלל בתוכו. אם הוא רוצה, הוא מביא לידי קיום את מי שהוא רוצה, בכך שהוא נותן לו צורה ונותן לו שם, והוא נותן לו שם, ומביא לכך שיבואו אלה לידי קיום".
עידנים עליונים הם ממלכת ה"בורא" האולטימטיבי, או הכוח היצירתי/דמיון, וזה מעלה שאלה: אם זה המקרה, מדוע החיים כה לא נעימים - אפילו רעים להחריד - עבור רבים כל כך במציאות שלנו?
גישה 2: הקודקסים של נגע חמאדי נוצרו על ידי נזירים
מקורם של הקודקסים של נגע חמאדי הוא נושא במחלוקת בין חוקרים מאז שהתגלו במצרים העליונה בשנת 1945. ספר חדש תומך מאד בהשערה שהם יוצרו ונקראו על ידי נזירים נוצרים במאות ה-4 וה-5. במשך מאות שנים שכבו הקודקסים המסתוריים של נגע חמאדי קבורים ואבודים מתחת לצוק במצרים הכפרית עד שתושב מקומי מצא אותם ב-1945, קרוב לעיר נגע חמאדי שבמצרים העליונה.
התברר כי 13 ספרי הפפירוס מכילים בשורות, אפוקליפסות, תפילות, כתבים ליטורגיים ומעשי שליחים שונים, שאף אחד מהם לא נכלל בברית החדשה. הוא כולל גם תצפיות ופירושים על נושאים כמו משמעות הקיום, בריאת המין האנושי וטבעה של הישועה. מאז גילוים, יצירות אלו עוררו עניין עצום בקרב חוקרים והציבור כאחד, בשל האור החדש והמפתיע שהם שופכים על התנועה הנוצרית הקדומה.
פרופסור הוגו לונדהאוג (Hugo Lundhaug) מהפקולטה לתיאולוגיה באוניברסיטת אוסלו מוביל פרויקט מחקר במימון מועצת המחקר האירופית (erc) המתמקד בקודקסים הללו. הפרויקט נקרא “New Contexts for Old Texts: Unorthodox Texts and Monastic Manuscript Culture in Fourth- and Fifth-Century Egypt” (NEWCONT).
לונדהאוג אומר שהרעיונות שנמצאו בקודקסים של נגע חמאדי הם לרוב שונים מאד מאלה המוכרים מהברית החדשה. "הקודקסים האלה מוכיחים שמגוון הרבה יותר רחב של מחשבות היה קיים בקרב אנשים שראו עצמם נוצרים ממה שחשבנו בעבר", מסביר לונדהאוג. הקודים כתובים בקופטית, צורה של השפה המצרית ששימשה בסוף התקופה העתיקה. הם מכילים 52 יצירות, רובן לא היו ידועות בעבר לחוקרים מודרניים. סביר, אם כי לא בטוח, שרוב הטקסטים נכתבו במקור ביוונית ותורגמו לקופטית לטובת קוראים שאינם יוונים.
לשאלה של מי היה הבעלים והיוצר של הקודקסים של נגע חמאדי היא בעלת חשיבות רבה בסיוע להבנה של המשמעות ההיסטורית שלהם. על מנת להבין מה היתה יכולה להיות משמעותם למי שקרא אותם, חשוב לדעת מי באמת קרא אותם. יחד עם עמית פוסט-דוקטורט בפרויקט NEWCONT לאנס ג'נוט (Lance Jenott), לונדהאוג פרסם זה עתה ספר העוסק בשאלה זו, בשם "המקורות הנזיריים של הקודקסים של נגע חמאדי" ("The Monastic Origins of the Nag Hammadi Codices"). בספרם החדש לונדהאוג וג'נוט עונים על השאלה בעזרת בדיקה יסודית של הסוגיות סביב גילוי הקודקסים, ההיבטים החומריים שלהם ומעמדם ככתבי ספרות נוצרית מהמאה ה-4 וה-5.
בניסיונות קודמים לענות על שאלת הבעלות, התכנים השנויים במחלוקת של הקודקסים הביאו חוקרים רבים להתעקש על כך שהם השתייכו לקבוצה של 'גנוסטים'. המונח 'גנוסטים' הוחל בדרך כלל בהתייחסות לקהילות אקסקלוסיביות, שהושפעו מהפילוסופיה היוונית, שחבריה שאפו לגישה לידע סודי שנחשף רק למספר נבחרים מסוים. לפיכך, הקודקסים הפכו להיות מסומנים כספרי 'כפירה' שלא היו צריכים להיקרא על ידי נוצרים אורתודוקסים, כמו הנזירים הנוצרים הראשונים. נקודת מבט זו משתקפת היטב בכותרת הספר הראשון בנושא הקודקסים של נגע חמאדי, "הספרים הסודיים של הגנוסטים המצריים" ("The Secret Books of the Egyptian Gnostics") של ז'אן דורס (Jean Doresse).
אבל לפי לונדהאוג וג'נוט, בעקבות עבודתו המשפיעה של מייקל וויליאמס (Michael Williams) Rethinking "Gnosticism": An Argument for Dismanting a Dubous Category, המונח גנוסטי מעולם לא הוגדר בצורה משביעת רצון, ולעתים קרובות הוא מטעה כאשר מנסים להבין את אותם טקסטים שמתוייגים ככאלה. יתר על כן, קשה למצוא ראיות קונקרטיות לאגודות או ארגונים במאה ה-4 וה-5 שיתאימו למושגים מדעיים מודרניים של 'גנוסטיקה'.
"המגוון הרחב של טקסטים המצויים בקודקסים של נגע חמאדי מקשה על הקצאת יצירות אלה לכל אחת ממספר נקודות ההשקפה הנפוצות עם התווית האקדמית 'גנוסטית'", אומר לונדהאוג. "לטקסטים אין התאמה פשוטה לרעיונות סטריאוטיפיים נפוצים של גישות 'גנוסטיות', כמו 'שנאת העולם ויוצרו' או 'העמדה האנטי-מקראית", הוא מסביר.
לונדהאוג וג'נוט מוצאים ש"גנוסטיקה" היא קטגוריה מטעה ביותר שהובילה חוקרים לשאול שאלות שגויות ולהציע הסברים מיותרים. התמקדותם במקום זאת הייתה בגיוון של הנצרות הקדומה במצרים ובמקומם של הקודקסים של נגע חמאדי בתוכה. הם מדגישים את העובדה שמטרתם הייתה להרחיק את הדיון במקור ובשימוש של הקודקסים מלהיות מחקר של הגנוסטיקה. לכן הם ויתרו במודע על המונח 'גנוסטיקה' בניתוח שלהם.
ייתכן והרעיון שהקודקסים של נגע חמאדי היו שייכים לנזירים מצריים הוצע על ידי כמה מהחוקרים שחקרו לראשונה את הקודקסים. הם ציינו במיוחד את קיומם של כמה מנזרים באזור הסמוך לאתר הגילוי, כמו המנזרים הגדולים של פכומיוס בח'נובוסקיון (Chenoboskion) ופבאו (Pbow). "עם זאת, הצעה זו גררה ביקורת רבה מצד חוקרים אחרים", מסביר לונדהאוג. "רבים מצאו את זה בלתי אפשרי לדמיין שהנזירים המוקדמים של פכומיוס, שנחשבו לעתים קרובות למעוז האורתודוקסיה, יכלו לקרוא ספרות "כפירה" כזו."
ביקורת זו הובעה בצורה המובהקת ביותר על ידי אלכסנדר חוסרוייב (Alexandr Khosroyev) ב-1995, שהדגיש את מה שהוא ראה כתוכן ה"פילוסופי" וה"אנטי-מקראי" של הטקסטים של נגע חמאדי. הוא טען שהם בוודאי שייכים לקבוצה של אינטלקטואלים עירוניים שהשכילו מספיק בפילוסופיה היוונית כדי לקרוא ולהבין אותם. עבודתו הייתה בעלת השפעה רבה בכך שהבטיחה שהרעיון של מקור נזירי לספרים נזנח ברובו.
בתגובתם הביקורתית לתיאוריה של חוסרוייב, לונדהאוג וג'נוט טוענים שבעוד שהטקסטים של נגע חמאדי כתובים בקופטית, סוג האינטלקטואלים שדמיין חוסרוייב היה פשוט קורא את הטקסטים האלה ביוונית: "אם הבעלים היו אינטלקטואלים עירוניים ספוגים בפילוסופיה ותרבות יוונית, למה שהם יקראו את הטקסטים הספרותיים שלהם בקופטית ויטרחו לתרגם אותם מיוונית מלכתחילה? למה לא לקרוא את הטקסטים ביוונית פשוט?" שואלים לונדהאוג וג'נוט בספרם.
בעוד שחוסרוייב הציע שאולי אינטלקטואלים עירוניים חשו שהם נאלצים לתרגם את הטקסטים לקופטית בתקופה שבה הם איבדו את יכולתם לקרוא יוונית, לונדהאוג וג'נוט טוענים כי ככל הנראה הטקסטים תורגמו לקופטית לטובת קהילה נזירית אשר נראה כי כללה מספר קוראים שאינם יוונים.
לונדהאוג וג'נוט מצביעים על מקור נזירי בעזרת סקירה רחבה של חומר ודיון בשאלה ממגוון זוויות. הם פותחים את הדברים עם דיון על טבעה של הנזירות בסוף התקופה המאוחרת של מצרים העליונה. תוך שימוש במגוון מקורות, לרבות ביוגרפיות של קדושים, חוקים נזיריים, פפירוסים תיעודיים ועדויות ארכיאולוגיות, הם מוכיחים שהנזירות בתקופה זו הייתה מגוונת יותר ממה שהיה מוכר לנו, הן מבחינת הארגון והן מבחינת התיאולוגיה.
הם גם דנים בראיות הזמינות למנהגים הספרותיים של נזירים מצרים במאות הראשונות. "לא תמיד ניתן לתייג את חומר הקריאה של נזירים באותה תקופה כ'אורתודוכסי'", טוען לונדהאוג. "על הנזירים נמתחה ביקורת על ידי רשויות הכנסייה במספר הזדמנויות על קריאת ספרות לא קנונית או אפוקריפית. למרות הגינוי הזה, יצירות כאלה המשיכו להוות חלק מספריות נזיריות עוד מאות שנים", הוא מסביר.
לונדהאוג וג'נוט גם מציינים עד כמה מהנושאים המופיעים בטקסטים של הקודקסים של נגע חמאדי היו מושכים את הנזירים. הם כוללים רמיזות לנושאים כמו התפתחות רוחנית, ידע גלוי, חזיונות, התעלויות שמימיות, מלאכים, שדים וסגפנות, כמו גם דגש על פרשנות כתבי הקודש. קל לראות אם כן כיצד הם היו עשויים להשתלב בספריית נזירים לצד טקסטים מקראיים ויצירות נזיריות אחרות, ידועות, מהתקופה.
שני פרקים חשובים בספר עוסקים בטכניקות ההפקה ששימשו ביצירה ובכתיבה של הקודקסים ובקשר של הקודקסים של נגע חמאדי לספרים נוצריים אחרים שהופקו בערך באותה תקופה. "הקודקסים של נגע חמאדי אינם ייחודיים בשיטות היצור והכתב שלהם", אומר לנו לונדהאוג. "למעשה הם דומים מאוד לספרים אחרים, כולל כתבי יד מקראיים, שסביר להניח שהגיעו מסביבה נזירית. דוגמה אחת היא כתב יד של הבשורה על-פי מתי שמוחזק באוסף שויין (Schøyen collection) קרוב לאוסלו".
לונדהאוג וג'נוט שמים לב במיוחד לחומר ה"קרטונאז'" ("cartonnage") ששימש להקשחת כיסויי העור של הקודקסים של נגע חמאדי. קרטונאז' הורכב באופן מסורתי משאריות של פפירוסים שמוחזרו ממכתבים אישיים, ספרי חשבונות וכיוצא באלה. לכן הוא מספק ראיות חשובות לאין ערוך לחיי היומיום ולהקשר החברתי שבו הופקו הקודקסים. במקרה של הקודקסים של נגע חמאדי, פפירוס הקרטונאז הללו כוללים אוסף שלם של מכתבים אישיים שנכתבו לנזירים ומהם, מה שמצביע בתוקף על כך שהקודקסים עצמם הופקו על ידי נזירים. מסמכים אלה כוללים מספר התייחסויות לנזיר בשם סנסנוס (Sansnos) הכותב על נושאים כלכליים ופילנתרופיים עם מכותביו.
עם זאת, כמה חוקרים דחו את הפרגמנטים האלה כלא רלוונטיים, וטענו במקום שייתכן שמכתבים כאלה פשוט נאספו מערימת אשפה מקומית, ולכן לא שופכים אור על יוצרי הספרים. לונדהאוג וג'נוט טוענים לסבירות כי מסמכים אלה היו למעשה רכושם של האנשים שיצרו את הקודקסים, וככאלה, הם עדות חשובה לאיתור מקורם של הספרים הללו. מכתב אחד משמעותי ביותר מופנה למעשה ל'אב פכומיוס' מסוים, שלטענת לונדהאוג וג'נוט הוא אב המנזר המפורסם פכומיוס עצמו. אם כן, מכתב זה מדגים קשר הדוק בין יוצרי הקודקסים לבין הנזירים הפכומיוסים הסמוכים.
בספר, המחברים עוד דנים באיזה סוג של קבוצת נזירים אולי היו הבעלים של הקודקסים. בתקופה זו התקיימו מגוון קבוצות נזיריות שלא חלקו את אותן אמונות תיאולוגיות. עם זאת, אל הפדרציה הפכומיוסית במיוחד פונים המחברים כדי לקבל תשובות. מכיוון שכמה ממנזרים פכומיוסים אלה שכנו קרוב למקום הגילוי, והשתמשו בצוקים לקבורה ולמנהגי סגפנות, לא מן הנמנע שהבעלים של הקודקסים הללו היו פכומיוסים.
לונדהאוג וג'נוט מדגישים גיוון בתוך הקהילה הפכומיוסית. "ישנן עדויות לחששות מתמשכים לגבי ספרים אפוקריפיים הנקראים במנזרים, והפכומיוסים שמו דגש רב על אוריינות ופרשנות התנ"ך", מסביר לונדהאוג. הנזירים לא היו צריכים להאמין לכל מה שהם קוראים, אבל רבים מהם בוודאי היו עשויים להתעניין בפרשנויות השונות של המקרא, למשל סיפורים על אדם וחוה, וישוע המופיע בפני תלמידיו לאחר תחייתו, המתועדים בספרים אלה.
"לעתים קרובות מאד, תמונה אידיאלית יתר על המידה של נזירות ערפלה את היכולת שלנו למקם נזירים מצריים בצורה מדויקת בתוך החברה שלהם. בנוסף, יישום היתר של המונח 'גנוסטיקה' עזר ליצור מרחק בין הטקסטים לבין הנזירים ה"אורתודוכסים" לכאורה של מחקר מסורתי", מסכם לונדהאוג. "חשוב לזכור שהנזירים שאולי קראו את היצירות הללו להדרכה רוחנית, סביר להניח שגם פנו ליצירות דתיות רבות אחרות בספריות שלהם, כולל ספרי התנ"ך. עם הזמן, ככל שהתפתחה המחשבה הנוצרית, הקריאה של טקסטים חריגים כאלה הפכה פחות מקובלת עד שלבסוף הגיע הצו למחוק אותם לחלוטין".
המחברים מביעים את תקוותם שספרם יהווה זרז למחקר נוסף על הקודקסים כחלק מהתרבות הנזירית של מצרים העליונה. "במובנים רבים, המחקר על כתבי היד המרתקים הללו רק החל", הם קובעים, ומדגישים עד כמה חשוב שמחקרים עתידיים של הטקסטים של נגע חמאדי יתחשבו באופן מלא במוצא הנזירי של כתבי היד, בעוד שמחקרים על הנזירות המצרית המוקדמת לא ימשיכו להתעלם מהקודקסים של נגע חמאדי, כמה מהעדויות המוקדמות והשמורות ביותר של פרקטיקות ספרותיות נזיריות שקיימות.
מקורות:
Comentarios