מאת: דן שניידר
בשבת קראתי את ספרו ש. ה. ברגמן, 'הפילוסופיה של שלמה מימון', ספר מדהים...
מימון היה פילוסוף יהודי בולט מהמאה ה-18, דמות מעוררת השראה שהשפיעה רבות על המחשבה הפילוסופית, חרף חיים קשים ותלאות רבות. מימון נולד למשפחה יהודית מסורתית וקיבל בילדותו חינוך תורני מעמיק בתלמוד. עוד בצעירותו הפגין גאונות יוצאת דופן, ובגיל 11 נישא, ובגיל 14 כבר הפך לאב. הוא תמך במשפחתו באמצעות עבודה כמלמד, לעיתים קרובות במקומות רחוקים מביתו. ההשפעה הגדולה של כתבי הרמב"ם עליו הייתה כה משמעותית, עד כי הוא אימץ לעצמו את השם "מימון" מתוך הערצה עמוקה.
במהלך השנים, התעצמה במימון השאיפה להשכלה כללית ולפילוסופיה בפרט. בשנת 1770 עזב את משפחתו ונסע לגרמניה במטרה להעמיק את ידיעותיו, למרות תלאות וקשיים רבים. עם הגיעו לברלין, הוא נדחה על ידי הגבאים היהודים ונאלץ לנדוד ולבקש עזרה כדי לשרוד. בפוזן פגש ברב צבי הירש בן אברהם, שהבחין ביכולותיו יוצאות הדופן, הציל אותו מעוני והעניק לו משרה של מורה. לאחר שנתיים נוספות, הצליח מימון לחדור לחוגו של משה מנדלסון בברלין, אך קשיים כלכליים אילצו אותו להמשיך לנדוד בין ערים שונות, כולל המבורג, אמסטרדם, ואלטונה. באלטונה, בעזרת קבוצת נדיבים, הוא רכש יסודות של השכלה מערבית בגימנסיה מקומית.
לבסוף, הרוזן אדולף קאלקרוית לקח אותו תחת חסותו, ובביתו מימון בילה את עשר שנות חייו האחרונות. הוא נפטר ונקבר ככופר מחוץ לבית הקברות היהודי בגלוגאו. חרף כל הקשיים, מימון המשיך להרחיב את השכלתו ולהעמיק בלימודיו הפילוסופיים, והפך לדמות מוערכת ומוכרת בעולם הפילוסופיה.
אחד מחיבוריו המרכזיים של מימון הוא "מסה על הפילוסופיה הטראנסצנדנטלית", שבו הציג ביקורת על הפילוסופיה של עמנואל קאנט וזכה לשבחים מקאנט עצמו. תרומתו הגדולה של מימון לפילוסופיה הייתה בניסיונו לפתור את הבעיות שנבעו מרעיון "הדבר כשהוא לעצמו" בקאנטיאניזם. קאנט גרס שהדבר הזה הוא מקור החוויה האנושית, אך אינו ניתן להכרה ישירה. מימון, לעומת זאת, טען שהדבר כשהוא לעצמו אינו ישות נפרדת מחוץ להכרה, אלא קשור לתהליך ההכרה עצמו.
לדעת מימון, ההכרה היא תהליך פנימי שחייב להוכיח את הלגיטימיות שלו דרך מבחנים פנימיים ולא דרך השוואה לעולם חיצוני שאינו נגיש לנו. הוא דחה את הרעיון של עולם חיצוני עצמאי ככזה שתלוי בדמיון האנושי בלבד. במקום זאת, הוא הציע לראות את הדבר כשהוא לעצמו כמטרה סופית של ההכרה האנושית, שבה ההכרה מתקרבת לשלמות ככל שהיא חודרת עמוק יותר לתוך התופעה.
התפיסה הזו מבהירה את ההבדל בין התופעה לבין הדבר כשהוא לעצמו: התופעה היא הכרה חלקית, בעוד שהדבר כשהוא לעצמו מייצג הכרה מושלמת. מימון השווה זאת למצולע שמתקרב לצורת העיגול ככל שמספר צלעותיו עולה. בכך, הוא קרא להסתמך על מושגים פנימיים, כמו אלו של השכל והחושניות, והסביר שהשניים משלימים זה את זה, כשהחושניות אינה אלא שכל מוגבל. עם זאת, מימון האמין שהשכל האנושי נובע מתוך השכל האינסופי, שמשמש כמקור לכל ההכרות האפשריות.
בעיניו, השכל האינסופי אינו תלוי במשהו חיצוני, אלא יוצר מתוכו את כל מושאי מחשבתו. הוא דימה את השכל האינסופי למחשבה מתמטית שבה המושא והמחשבה נוצרים יחד, בעוד השכל האנושי הוא גרסה מוגבלת של אותו שכל. תפיסה זו מתכתבת עם רעיונותיו של קאנט, אך מימון לקח אותה צעד קדימה בכך שראה בשכל האינסופי לא רק כלי רגולטיבי אלא ממשות מטאפיזית.
מימון גם סטה מדרכו של קאנט בחלוקת המשפטים הפילוסופיים. קאנט הבחין בין משפטים אנליטיים (המבוססים על זהות פנימית) וסינתטיים (המוסיפים ידע חדש). מימון, לעומת זאת, הציע קטגוריה שלישית: משפטים המבוססים על חוק ההיקבעות, שהם גם אנליטיים וגם סינתטיים. משפטים אלו, כמו "הצבע הוא כחול", משלבים זיקה פנימית בין הנושא לנשוא יחד עם קשר סינתטי רחב יותר.
מימון קיווה שחוק ההיקבעות יעמיד באור חדש את בעיית השכלתנות, אך היה זהיר מכדי להציע מבנה ספקולטיבי שלם. הוא האמין שהפילוסופיה יכולה להראות כיצד ייתכן עולם שכלתני אך לא להוכיח את שכלתנותו. לדעתו, הפילוסופיה מוגבלת בהיותה תלוית הנחות מוקדמות או עובדות מוחשיות, ללא יכולת לחבר בין השתיים באופן מושלם.
השפעתו של מימון הייתה משמעותית על הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית, במיוחד על יוהאן גוטליב פיכטה, אך במהלך המאה ה-19 היא נשכחה. רק במאה ה-20 התעורר עניין מחודש בפילוסופיה שלו, שחזרה לזכות בהערכה בזכות רעיונותיו הנועזים ותרומתו לדיון על טבע ההכרה האנושית.
Comentarios