מאת: דן שניידר
לפי התיאוריה של אוגוסט קונט (1798-1857) הפילוסוף של ההיסטוריה, חברות מתקדמות בשלושה שלבי התפתחות. השלב הראשון הוא השלב התיאולוגי, המאופיין באמונה באלים ובפרקטיקות דתיות המעצבות את הסדר החברתי. שלב זה מוביל פעמים רבות לסכסוכים ומלחמות המתנהלות בשם האמונה. השלב השני הוא השלב המטאפיזי, שבו חברות עוברות להסבר תופעות באמצעים פנימיים או אורגניים, ומתרחקות מפרקטיקות פולחניות. לבסוף, מתגלה השלב הפוזיטיביסטי המדעי הרציונלי, המסומן בפיתוח מדעי, תיעוש ובניית ערים וחברות מתקדמות.
השלב הפוזיטיביסטי המדעי הרציונלי מביא למערכת אתגרים משלו. הדגשת יתר של התבונה והרציונליות, כפי שהזהיר פרידריך ניטשה (כפי שנראה בהמשך), יכולה להוביל להזנחה של היבטים אינסטינקטיביים וראשוניים של הטבע האנושי. הזנחה זו עלולה לגרום לאובדן משמעות, ערכים ותכלית, מה שמוביל בסופו של דבר לניהיליזם. ניהיליזם, במהותו, ניתן לראות כצורה של עבודת אלילים עצמה, שבה אנשים סוגדים לריק ולחוסר המשמעות במקום לחפש דרך רוחנית גבוהה יותר ואפשר לראות דבר זה בעיקר בפולחן הדיוניסי כפי שנראה במשך.
כדי להתנגד לסכנות של פולחן שווא וניהיליזם, חברות חייבות למצוא איזון בין התבונה לאינסטינקט, מדע ורוחניות. הכרה ושילוב של ההיבטים הראשוניים של הטבע האנושי במרקם הציוויליזציה יכולים למנוע התנוונות וייאוש, כפי שהזהיר ניטשה.
פוליתאיזם: יוון העתיקה (זאוס, ונוס, פוסידון, הרקולס, אל האדמה, וכדו') הייתה מעצמת האלילות. מאפיין נכבד במשנה זו הוא חילול ערך האדם השחתת המידות ותאוות המשגל, ובכדי להדגיש עניין זה נעיין תחילה בכמה מקורות ולאחר מכן ננתחם.
מקור א: "האיליאדה" של הורמוס- הרקע לאפוס היה סביב מלחמת טרויה שכידוע עמי יוון (האכאים) צרו על העיר טרויה במטרה לכובשה, הסיפור בעיקרו מגלם את אופיים של האלים היוונים כחומדים, שטופי זימה וקינה וכדו'.
מקור ב: האל דיוניסוס. הפילוסוף הדגול של התקופה המודרנית (אקזיסטנציאליסטית), מי שניבא שהאנושות הולכת לעידן ההתנוונות וניהיליזם, הלא הוא פרידריך ניטשה. עיקר הגותו של ניטשה הנה בספריו הידועים 'כה אמר זרתוסתרא', 'הרצון לעוצמה' ו'מעבר לטוב ורע'. אבל כדי להבין את המטא של הגותו צריך לקרוא את המסה הידוע שלו שהיא הראשונה מכל ספריו 'הולדת הטרגדיה' שם ניטשה מחבר בין שתי דמויות טאולוגיות רבות חשיבות בספרות האלילית היוונית, אפולו ודיוניסוס.
שני אלים אלו היו כידוע אחים מאותו אב 'זאוס', ולא מאותה האם (אפולו היה הבן של 'לטו', ואילו דיוניסוס היה בן של נערה בת תמותה ביתו של המלך תבאי). ניטשה חותר לכך שהאנושות צריכה להתנתק מהיגיון הצרוף שמאופיין באליל אפולו ולמזג את האליל דיוניסוס בתוך מערכת החיים הקרה של אפולו, ובכך להוליד באדם את החוויה (טרנספורמציה) האופטימלית של החומר (דיוניסי) והצורה (אפוליני) של האלים. התוצאה של שני יסודות אלילים אלו הביאה לעולם את 'הטרגדיה' (מלשון היוונית 'טרגוס' שפירושה תיש, שהיו מקריבים תיישים לאל דיוניסוס) היוונית המיוחלת דהיינו שיא פאר התרבות הקלאסית, וע"פ ניטשה הייתי קורא לזה שמירת האיזון בין הכוחות הדיוניסיים-יצריים ותשוקה לבין כוחות אפולונים-שכלתניות וסקפטיות.
דיוניסוס היה האל המוביל של התרבות והציוויליזציה. במקביל, דיוניסוס היה גם האל הממונה על הרס הציוויליזציה והשיבה אל הטבע ואל הפראות. סביב דיוניסוס התפתח פולחן דמים ביערות. מסיבות ענק של שכרות והרג התקיימו לכבודו, ומשום שהוא היה בן-אנוש שנעשה לאל, כלל הפולחן רצח ואכילת אברים חיים, בעיקר לבבות, כדי להעניק למשתתפי המסיבות חיי-נצח ותכונות אליליות, מסיבות דמים אלה לוו בטקסים מיסטיים מיניים מופרזים בעלי אוריינטציה מזוכיסטית שנמשכו לתוך התקופה הרומית. משתתפי הפולחן היו בדרך כלל נשים שהכינוי שלהן היה מינאדות ('משתגעות' מיוונית). מה שהביא את התקופה ההלניסטית לניוון ולנפילה עד להתפרקותה ולהחלפתה בידי רומא.
כאן אפנה לחקר הניהיליזם הכללי שעוברת הציוויליזציה במאה-21, וכל זה בחסות האמונה האלילית שמתעוררת לחיים בשם 'הנאורות'. ואסביר את דבריי, ולצורך העניין אציג את הרעיון של הפילוסוף הידוע אוגוסט קונט שהגה את המונח 'חוק שלושת השלבים' בפילוסופיה ההיסטורית (יש כבר כמה פילוסופים בתקופות שונות שמזהים את התהליכים הנזכרים כגון אבן ח'לדון, ויל דוראנט, ועוד). זה מתחיל בשלב התאולוגי תקופה שבה עיקר בניית החברה בנויה מאמונה באלים וכדו' מה שמביא את החברה לצאת למלחמת דמים וכיבוש בשם האמונה. אחר כך עובר לשלב שני הנקרא השלב המטאפיזי, שלב המאפיין את הדור השני, כאשר יש שקט ממלחמות שמביא את החברה לפתח את עצמה בהסברת התופעות בצורה יותר אורגנית/פנימית (כדברי גתה בספרו 'בוטניקה') ללא צורך בהתעסקות בפולחנים ולימוד כתבי קודש וכו', (אפלטון בספרו 'פוליטיאה' שמפתח את מושג האידאות יוכיח). שלב שלישי השלב הפוזיטיביסטי המדעי הרציונאלי שלב של התפתחות מדעית ותיעוש, הכולל בניית ערים משוכללות וכדו'.
ניטשה מסביר בספרו 'הולדת הטרגדיה' שהמדע האריסטוטלי (אריסטו) הביא את החברה היוונית הקלאסית לאחר פריחה ושגשוג להתנוונות ולייאוש שגרם בסופו של דבר לניהיליזם שמשמעותו ביטול כל הערכים כולם, שהתוצאה שלה כידוע, התפרקות התקופה ההלניסטית המפוארת.
עיקר היסוד המדעי/פוזיטיביסטי מושרש במתודיקה של אריסטו שראה בתבונה האנושית את היסוד הנעלה שבאדם וכדברי הרמב"ם בספרו המורה "כי התבונה שבאדם היא שלמותו...", ובשלב זה שהוא השלב הפוזיטיביסטי, מגיעה עיקר פריקת העול של הציוויליזציה לכדי נוון, שהתוצר שלו הוא בכוחות האלילים שפיארו את יוון העתיקה, שהוא האליל הדגול של המערב (כפי שהזכרנו אצל ניטשה) דיוניסוס, האל שמטרת הפולחן שלו לשלול סדר ולתת קיום לדחפים הכי יצריים של האדם או כדברי ניטשה "האינסטינקטים".
כדי להיכנס עוד קצת לעיקר המתודות האלילית נטייל עוד קצת בנבכי שורות ההיסטוריה כדי שנוכל לתת צורה לגישה האלילית הרווחת בימינו.
האומנות המתפתחת של אוריפידס: מהנושאים האפולוניים לדקדנס הדיוניסי
בתחום התיאטרון היווני העתיק, אוריפידס עומד כאחד המחזאים המשפיעים ביותר. כתלמידו של סוקרטס, הוא היה שקוע עמוק במחשבה פילוסופית וביקש לחקור היבטים שונים של הקיום האנושי באמצעות יצירותיו. לאורך הקריירה שלו, אוריפידס עבר מהפך אמנותי מרתק, ועבר בהדרגה מהשימוש באמנות ובמוזיקה להפעלת דיאלוגים חינוכיים וקרים. עם זאת, במחזהו האחרון, "הבאקכות", הוא השתחרר מגבולות המוטיבים האפולוניים ואימץ את הטבע הפראי והבלתי מאולף של הדקדנס הדיוניסי.
מחזותיו הקודמים של אוריפידס משקפים את נטייתו האמנותית ואת השימוש באמנות, במיוחד במוזיקה, כאמצעי להעברת רגשות ולהעצמת החוויה התיאטרלית. עם זאת, כשההשפעה של רבו ומחקריו הפילוסופיים עלו לקדמת הבמה, אוריפידס החל לתעדף דיאלוגים חינוכיים. דיאלוגים אלו נועדו לא רק לבדר את הקהל אלא גם לעורר חשיבה ביקורתית ולעסוק בחקירות פילוסופיות עמוקות יותר.
ככל שהתקדם אוריפידס בקריירה שלו, מחזותיו אימצו יותר ויותר מוטיבים אפולוניים. ההיבט האפולוני של התרבות היוונית מייצג רציונליות, סדר ושליטה. אוריפידס חקר את הנושאים הללו דרך הדמויות וקווי העלילה שלו, תוך התעמקות בדילמות מוסריות, פגמים אנושיים והשלכות של גאווה והיבריס מוגזמים. המעבר הזה מביטוי אמנותי לשיח אינטלקטואלי אפשר לאוריפידס לאתגר את הנורמות החברתיות ולשפוך אור על המורכבות של הטבע האנושי.
"הבאקכות" והשינוי הדיוניסי
מחזהו האחרון של אוריפידס, "הבאקכות", מסמן סטייה משמעותית מיצירותיו הקודמות. כאן, הוא מאמץ במלואו תכונות דיוניסיות, הקשורות לאל דיוניסוס, המייצג את האינסטינקט, התשוקה והחגיגה של האני הראשוני. במחזה זה, אוריפידס מציג את השינוי של אישה, המאותת על שחרור מאילוצים חברתיים ושחרור אינסטינקטים בלתי מאולפים.
הסמליות של הטבע הנשי והתפוררות החברה
בחברות עתיקות, נשים היו מוגבלות לבתיהם, מה שסימל את מהותו של הבית. "הבאקכות" חוקר את המושג הזה דרך המטמורפוזה של הגיבורה הנשית, שהופכת ליותר ויותר אינסטינקטיבית וחייתית ע"י יציאתה אל מחוץ לטבעיות שלה, מה שהוביל לכאוס נוראי. טרנספורמציה זו של האישה מתוארת באמצעות מעשים כמו אכילת איברים של בעלי חיים, המסמלים את נטישת הנורמות החברתיות ואת חיבוק הדקדנס הדיוניסי.
דקדנס האלילים ונפילת ציוויליזציה
"הבאקכות" משמש כסמל לדקדנס האלילי שמחלחל לתרבויות לאורך ההיסטוריה. אוריפידס משתמש במחזה הזה כדי להדגיש את הסכנות של נהנתנות בלתי מבוקרת ואת ההשלכות הבאות על ידו. על ידי שחרור האינסטינקטים הראשוניים בתוך בני האדם. המחזה מתאר ירידה לכאוס ואת נפילתה בסופו של דבר של ממלכת תבאנית ובמקרה שלנו נפילת הציוויליזציה כולה.
באמצעות מחזותיו, אוריפידס מתעמק במורכבות הטבע האנושי ובהשלכות של שחרור אינסטינקטים ראשוניים, המסמלים את הדפוס המחזורי של הדקדנס האלילי ונפילת ציוויליזציה שהדהדה לאורך ההיסטוריה. המוטיבים של הרציונליות האפולונית והדקדנס הדיוניסי ממשיכים להדהד בהיבטים שונים של החברה המודרנית. למרות שההקשר עשוי להיות שונה, ניתן לראות נושאים אלה בביטויים תרבותיים, חברתיים ואמנותיים. הנה כמה דוגמאות:
העדפות אמנות ואסתטיקה: את הניגוד בין האידיאלים האפולוניים והדיונסיים עדיין ניתן לראות בעולם האמנות. האמנות האפולונית מאופיינת בדייקנות, סדר וביטוי מבוקר, בעוד שאמנות דיוניסית חובקת ספונטניות, עוצמה רגשית ותחושת חופש גולמית. תנועות אמנותיות שונות, כמו נאו-קלאסיציזם (אפולוני) ואקספרסיוניזם (דיוניסי), מגלמים את הנטיות המנוגדות הללו.
שיח פילוסופי: הדיכוטומיה בין התבונה לאינסטינקט נותרה נושא לחקירה פילוסופית. דיונים סביב הקונפליקט בין היגיון לרגש, רציונליות ואינטואיציה, והאיזון בין שליטה עצמית ותשוקה חסרת עכבות ממשיכים לעצב את השיח הפילוסופי העכשווי.
נורמות חברתיות ומרד: בדומה ליוון העתיקה, נורמות וציפיות חברתיות עדיין משפיעות על התנהגות הפרט. ניתן להבחין במתח בין התאמה למוסכמות החברתיות (אפולוניות) לבין אתגר נורמות מבוססות (דיוניסיות) בתנועות הדוגלות בצדק חברתי, שוויון מגדרי וזכויות להט"ב. קרבות אלה לשחרור מהאילוצים החברתיים הנתפסים מהדהדים את הדחף הדיוניסי לחופש ולביטוי עצמי.
תנועות פוליטיות ותרבותיות: בפוליטיקה ובתנועות תרבותיות, אנו עדים לעתים קרובות למשחק הגומלין בין אלמנטים אפולוניים ודיוניסיים. תכונות אפולוניות קשורות ליציבות, סדר ודבקות במבנים קיימים, בעוד שמאפיינים דיוניסיים נוטים לערער על נורמות מבוססות ולחפש שינוי טרנספורמטיבי. ניתן להבחין במשחק הגומלין הזה במהפכות פוליטיות, בתנועות נגד תרבותיות ובוויכוחים סביב מסורת מול קידמה.
טרנספורמציה אישית וקולקטיבית: המאבק בין העצמי הרציונלי לבין האינסטינקטים הבלתי מאולפים ממשיך לעצב חוויות אישיות וקולקטיביות. אנשים עשויים להתעמת עם שאלות קיומיות בנוגע לזהות, מטרה והאיזון בין קונפורמיות להגשמה אישית. גם חברות עוברות תהליכים טרנספורמטיביים כשהן מתמודדות עם המתחים שבין סדר וכאוס, מסורת וחדשנות, לבין אינדיבידואליות ורווחה קולקטיבית.
Comments