top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

קטעי מוזיקה קלאסית מטרידים המבוססים על הרגעים האפלים ביותר של ההיסטוריה

מוזיקה, כפי שטען פעם הפילוסוף ארתור שופנהאואר, מהדהדת איתנו ברמה עמוקה יותר מכל צורת אמנות אחרת. מלחינים מוכשרים יכולים להקנות תחושה של שמחה בלתי ניתנת לביטוי - וגם לעורר פחד בל יתואר.


כמה מהדוגמאות המפורסמות ביותר למוזיקה מפחידה נכתבו עבור סרטי אימה. קטעי אימה משתמשים לעתים קרובות במוטיבים, שבהם נעשה שימוש בתמות חוזרות כדי לאותת על נוכחות של מפלצת, כמו גם בטכניקות כמו "Mickey Mousing", שבהן המוזיקה מסונכרנת עם פעולותיה של דמות. עבור סצנת המקלחת הידועה בפסיכו של אלפרד היצ'קוק, המלחין ברנרד הרמן השתמש באקורדים עוקצנייים, שהופקו על ידי כנרים המנגנים צלילים חדים שהמרקם המחוספס שלהם תואם את זה של צרחה אנושית ומפעיל את אותם מנגנונים במוח שלנו.


הקטעים המוזיקליים המפחידים של סרטי האימה "מגרש השדים" ו"הניצוץ" נוצרו בהשראת יצירת המוזיקה הקלאסית "פולימורפיה" ("Polymorphia") של קשישטוף פנדרצקי משנת 1961 ומתנועת האוונגרד הפולנית שממנה היא נבעה. "פולימורפיה", כפי שהוסבר בסרטון מערוץ היוטיוב Sound Field, משלבת מאסות של סאונד עם אשכולות צלילים כדי ליצור קקופוניה סוחפת של רעש שהוא מבלבל כמו שהוא מטריד. הנוף הצלילי שהתקבל, מציין Sound Field, "עזר לקחת את מגרש השדים למימד דמוני".


אבל הקטעים האלה, אף שהם מפחידים, הם כאין וכאפס בהשוואה ליצירות המוזיקה הקלאסית ברשימה הזו, שכל אחת מהן נוצרה בהשראה של - והולחנה כדי לתעל את הרגשות של - כמה מהאירועים הקטלניים והטראגיים ביותר בהיסטוריה האנושית. בעוד שרבים משתמשים באותן טכניקות קומפוזיציה שנדונו לעיל, כוחן האמיתי טמון ביחסיהן עם הנושא שלהן והדרך שבה הן מביאות אותו לחיים.


היכן שסוגי מדיה אחרים נוטים לנצל טרגדיות בעולם האמיתי (חשבו כיצד "פשע אמיתי" ממחיז ואפילו יוצר מיתולוגיזציה של הפשעים של רוצחים סדרתיים), מוזיקה היא כמעט תמיד מחווה, הנצחה של הקורבנות וגינוי של התוקפים שלהם. חשוב מכך, יצירות המוזיקה הקלאסית ברשימה זו שומרות את הזיכרון של אירועים העשויים להישכח ככל שהם מתרחקים אל העבר.

Carstian Luyckx (1623–1657)

"קינה לקורבנות הירושימה" של קשישטוף פנדרצקי

פנדרצקי, אותו פנדרצקי שהלחין את "פולימורפיה", נולד ב-1933 בדביצה, עיירה קטנה בדרום מזרח פולין. לאחר שגדל באמצע מלחמת העולם השנייה, המוזיקה שהמשיך ליצור נעוצה בזוועות להן היה עד בשנות העשרה שלו: הכיבוש המשותף הנאצי והסובייטי של פולין, השואה והדיכוי שלאחר המלחמה תחת הסובייטים.


"קינה לקורבנות הירושימה" ("Threnody to the Victims of Hiroshima"), שהולחנה ב-1960 ושודרה ברדיו ורשה בשנה שלאחר מכן, מוקדשת לאלה שנספו מהשימוש הראשון אי פעם בנשק גרעיני, שהופעל על ידי ארה"ב ב-6 באוגוסט 1945. "קינה" של פנדרצקי, כמו "פולימורפיה" שלו, כוללת אשכולות טונאליים כדי להציף את המאזין באותו אופן שבו האנושות הוצפה מהכוח הבלתי נתפס של הפצצה. פנדרצקי לא היה מלחין המוזיקה הקלאסית הראשון שהשתמש באשכולות, אבל הוא כן לקח אותם לשלב הבא. באולפן המוזיקה האלקטרונית הניסיוני של ורשה (Warsaw’s Experimental Electronic Music Studio), הוא הצליח לקבץ מספר רב יותר של צלילים מקודמיו. כמו בפצצה, הטכנולוגיה פתחה עולם (מוזיקלי) של אפשרויות מבעיתות.


כנגן כלי מיתר, פנדרצקי הגביל את התזמורת שלו לכינורות, ויולות, צ'לו וקונטרבסים. כתוצאה מכך, "קינה לקורבנות הירושימה" דומה מאד למוזיקה מסצנת המקלחת של פסיכו, ומייצרת את אותו אפקט; הצרחות המרוחקות של כמעט מאה כלים מחקות לא רק את הפיצוץ של פצצת האטום עצמה, אלא את הצרחות של אלפי האנשים שעליהם היא נחתה.

ה-WTC 9/11 של סטיב רייך

"זה היה כמו הפלדה המעוותת של ברלין, קלן, וטוקיו שנחה ארבעה רחובות מהמקום שבו אנחנו גרים". אלו המילים בהן השתמש המלחין האמריקאי סטיב רייך כדי לתאר את ההשפעה שהשפיעו עליו פיגועי הטרור של ה-11 בספטמבר. יליד להורים יהודים בניו יורק, רייך לא היה בעיר כשהמטוסים פגעו, אבל בנו, נכדתו וכלתו היו. בביקור בוורמונט, הוא המתין שש שעות לפני שקיבל אישור שמשפחתו הצליחה לצאת ממנהטן ללא פגע.


רייך, הידוע בעבודתו עם "סאונד קיים", שילב בקומפוזיציה שלו הקלטות קול מהפיגוע, כולל טלפונים שנשארו פתוחים, כבאים ברחובות, פקחי טיסה שניסו להבין את המצב ועדי ראייה שמספרים על האירועים שנים מאוחר יותר. מה שמכונה "מנגינת דיבור" של רייך מלווה ברביעיית כלי מיתר ש- כמו בסרטי אימה - מחקה ומגיבה להקלטות. הרביעייה אינה מייצגת את המטוסים האמיתיים אלא שהיא לוכדת את ההלם והאימה שבאו בעקבות פגיעתם. להאזין ל-"WTC 9/11" של רייך זה להציב את עצמך בנעליים של אלו שנמלטו מהמקום ואל המקום, תוהים מתי המגדלים יתמוטטו.


היצירה בוחנת פרשנויות מרובות של ראשי התיבות WTC, שאחת מהן היא "העולם הבא" (“World To Come”), כקשורה ליהדות. בנוסף להקלטות של גראונד זירו, רייך דגם את קולותיהן של נשים המבצעות 'שמירה', מנהג יהודי מסורתי שבו החיים משגיחים על גופות הנפטרים תוך כדי אמירת תהילים וקטעי תפילה. למנהג זה שתי מטרות, אחת מעשית ואחת רוחנית: להגן על הגופות מפני בעלי חיים וחרקים וללוות את הנשמה עד לקבורה. את קולן של הנשים שליוו את קורבנות ה-11 בספטמבר - תהליך שנמשך שבעה חודשים עקב קשיים בזיהוי DNA - שומעים בפרק השלישי של היצירה, וכך גם קולו של חזן מבית כנסת בניו יורק. תכלילים אלה מטמיעים במוזיקה תקווה כמו גם חרדה. "העולם הבא", אומר המלחין דיוויד לאנג (David Lang), ידידו של רייך, לקראת סיום היצירה. "אני לא ממש יודע מה זה אומר".

"לא ראיתי עוד פרפר" של צ'ארלס דיווידסון

השואה העניקה השראה לאינספור יצירות מוזיקה קלאסית מבעיתה, החל מ"אפילו כשאלוהים שותק" (“Even When God Is Silent”) של מיכאל הורביץ (Michael Horovitz), הטקסט שנכתב על קיר על ידי מישהו שהסתתר מהגסטפו, ועד "מיומנה של אנה פרנק: אורטוריה לקולות ותזמורת" (“From the Diary of Anne Frank: Oratorio for Voice and Orchestra”) של אוסקר מורבץ (Oskar Morawetz). עם קטעים מהיומן המפורסם. ראוי לציין גם, ולו רק בגלל השפעתה התרבותית, את מוזיקת הנושא הבלתי נשכחת של סרטו של סטיבן ספילברג "רשימת שינדלר", שנכתבה על ידי המלחין זוכה האוסקר ג'ון וויליאמס, המקוננת על חוסר האנושיות של הנאצים.


"מעולם לא ראיתי פרפר נוסף" (“I Never Saw Another Butterfly”) של צ'ארלס דוידסון (Charles Davidson) מבוססת, על שירים שנכתבו על ידי ילדים יהודים בגטו טרזינשטט, אתר נופש מצפון לפראג שהוסב למחנה עבודה ושער למחנות השמדה. מיועדת למקהלת ילדים קטנה, היצירה מספיק מצמררת בפני עצמה, אבל אפילו יותר אם אתם מכירים את ההקשר ההיסטורי שלה. במהלך מלחמת העולם השנייה, טרזינשטט - שהכיל בעיקר ילדים וזקנים - סייע לשמור על השקר הנאצי לפיו יהודים שגורשו מגרמניה הועברו לעבודה במזרח, ולא נטבחו בהמוניהם בתאי גזים. מתוך 15,000 הילדים שנכלאו בגטו, רק 100 שרדו.


היצירה הופיעה בשני סרטי תעודה עטורי פרסים של PBS, "לא ראיתי עוד פרפר" היא אחת היצירות המוזמנות ביותר של מוזיקה בהשראת השואה. היא מבוצעת בקביעות על ידי בתי כנסת וחזנים, וכן ארגונים חילוניים. לאחר קריסת ברית המועצות ב-1991, היא נוגנה בטרזינשטאט מול קהל של ניצולי שואה לציון 50 שנה לגטו.

"בכל מקום בסוף הזמן" של הקרטייקר

אולי היצירה המצמררת ביותר ברשימה הזו, "בכל מקום בסוף הזמן" (“Everywhere at the End of Time”) אינה מבוססת על אירוע היסטורי מחריד, אלא חוויה אנושית מחרידה - כזו שהייתה בחדשות די הרבה לאחרונה הודות לפיתוח אפשרי של תרופות ניסיוניות משנות משחק: מחלת אלצהיימר.


ליילנד ג'יימס קירבי, הידוע גם בתור הקרטייקר (The Caretaker), הוציא את "בכל מקום בסוף הזמן" כהקלטה ה-11 והאחרונה שלו. היא מתוארת בצורה הטובה ביותר כלופ נשחק של מוזיקה סלונית מגורענת המושמעת דרך גרמופון. במשך מספר שעות, קטעים של עידן הג'אז ושנות ה-20 השואגות - נגועים בנוסטלגיה מרה-מתוקה - נשחקים בהדרגה לרעש לבן לא קוהרנטי, המחקה את ההשפעות של אובדן זיכרון. "תקוע איפשהו בין חלומי למוות", אם לצטט מבקר אחד של Pitchfork, "תהילת הזקנה וההיזכרות" מפנה את מקומה למקבילה בנוף צלילי של שממה עקרה - מקום שיש בו סאונד אבל לא מוזיקה.


היצירה של קירבי מזעזעת בין השאר משום שהיא מבוססת על מחקרים על דמנציה. "בכל מקום בסוף הזמן" עוברת את השלבים השונים של המחלה בדיוק כמו שאדם ויקיריו יעשו זאת. השירים בתחילת האלבום כל כך מענגים בשלווה שקל ללכת לאיבוד בהם. קירבי רוצה שתנמנמו עטופים בערפל נוח ומוכר, רק כדי להתעורר בעולם שהפך לבלתי ניתן לזיהוי לחלוטין.

מקורות:

208 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 comentário


yw1971
yw1971
30 de mar.

הייתי מוסיף את 'רקוויאם' של גיורגי ליגטי, הזכורה מהסרט '2001' בקטעי המונולית.


איך הכרח בחוויה טראומאטית ליצור יצירה מערערת שכזו, רק דמיון טוב.

Curtir

בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page