מאת: דן שניידר
ולריוס מקסימוס, אחד מהסופרים הרומיים הידועים של המאה הראשונה לספירה, מזוהה בעיקר עם יצירתו Factorum et Dictorum Memorabilium, אסופה של דוגמאות היסטוריות ומוסריות. היצירה, שהייתה פופולרית במיוחד בקרב נואמים, מורים ותלמידים ברומא, לא שרדה במלואה. מה שאנו מכירים ממנה כיום נשען על שני תקצירים ביזנטיים מאוחרים:
יוליוס פאריס, ככל הנראה משנת 400 לספירה
נפוטיאנוס, שנכתב כ-100 שנים מאוחר יותר.
עובדה זו מקשה מאד על שחזור תוכן היצירה המקורי, על הבנת כוונותיו של ולריוס ועל זיהוי הדיוק ההיסטורי של אנקדוטות רבות שהוא מביא.
בתוך מכלול הסיפורים והדוגמאות שמופיעים ביצירה, אחד הנושאים המרתקים אך השנויים במחלוקת הוא ההתייחסות ליהודים ולפולחנם. על פי שתי הגרסאות ששרדו, ולריוס מתאר את פעולתו של גנאיוס קורנליוס היספאלוס (Gnaeus Cornelius Hispanus), הפראיטור הפרגינוס ברומא בשנת 139 לפנה"ס, שגירש את הכשדים ואת היהודים מהעיר.
אלא שבנקודה זו מופיעים הבדלים מהותיים בין הגרסאות: לפי יוליוס פאריס, היהודים גורשו בטענה שניסו להחדיר לרומא פולחן לכבוד יופיטר סבזיוס, פולחן זר שזוהה עם הכשדים. לעומת זאת, גרסתו של נפוטיאנוס מספרת שהכשדים גורשו בשל החשש שתורותיהם האסטרולוגיות יפגעו בסדר הציבורי, ואילו היהודים הואשמו בניסיון להנחיל את פולחנם לבני העיר ואף בהצבת מזבחות במרחבים ציבוריים.
השוני בין שתי הגרסאות מעלה שאלות חשובות על טיבו של המקור האבוד ועל האמינות ההיסטורית של הדיווח. האם ולריוס עצמו היה אחראי לבלבול או שמהותו של הבלבול נעוצה דווקא במעתיקים המאוחרים, יוליוס פאריס ונפוטיאנוס?
על פניו, נראה סביר שמקור ההבדל בין הגרסאות אינו נעוץ בהבנה היסטורית שונה אלא במניעים תרבותיים, לשוניים ואפילו תאולוגיים. אתן דוגמה קטנה, גרסתו של פאריס מציגה את היהודים כמי שניסו לשלב את פולחן סבזיוס בדתם.
טענה זו נראית משונה ביותר, שכן היהודים ידועים בדבקותם הבלתי מתפשרת במונותאיזם, והרעיון שיזהו את סבזיוס, אל פאגאני ממוצא פריגי, עם אלוהיהם, סותר את עקרונות הפשוטות לדתם.
אפשר שבלבול זה נובע מדמיון שטחי בין השמות או המושגים. ייתכן, לדוגמה, שהשם "סבזיוס" נשמע לדובר הלטינית כמשהו הדומה לביטוי עברי כלשהו, כמו "צא-ות", וכך נוצרה בטעות זיקה לשונית שהובילה לפרשנות מוטעית. בלבול מסוג זה אינו נדיר בהיסטוריה הרומית, שכן התפיסות הרומיות על דתות זרות נטו לעיתים קרובות להיות מעורפלות ואף מוטעות. הרומאים, שהיו רגילים לפולחנים פאגאניים הכוללים סמלים חזותיים ודמויות אלוהיות מוחשיות, התקשו להבין פולחנים מונותאיסטיים מופשטים כמו הדת היהודית, ולעיתים קרובות מיזגו בטעות בין מסורות דתיות שונות.
מעבר לכך, יש לבחון את התיאור של ולריוס, כפי שהועבר בידי מעתיקיו, גם בהקשר הפוליטי והחברתי של רומא. גירוש קבוצות זרות מהעיר היה צעד שננקט לעיתים קרובות כחלק ממאמץ לשמר את הסדר החברתי והמוסרי. רומא, ששאפה לשמור על עליונותה התרבותית ועל מסורותיה, ראתה בקבוצות דתיות או אתניות ייחודיות, כמו היהודים או הכשדים, איום פוטנציאלי.
הכשדים, למשל, זוהו עם אסטרולוגיה ופרקטיקות מיסטיות שנחשבו מסוכנות מבחינה מוסרית ורוחנית. היהודים, לעומת זאת, בלטו בדתם המונותאיסטית ובמנהגיהם הייחודיים, שהיו שונים במידה רבה מהמנהגים המקומיים.
השימוש בביטויים כמו "תורות זרות" או "פולחנים מסוכנים" היה אמצעי נפוץ להצדיק פעולות דרסטיות נגד קבוצות אלו. ברומא, כל פולחן שנראה כסותר את המסורות המקומיות או כמי שמסכן את האחדות החברתית, זכה ליחס חשדני ולעיתים אף לעוינות גלויה. עבור יהודי רומא, שהיוו קהילה קטנה אך מובחנת, החשש הרומאי מהשפעות חיצוניות התבטא לעיתים קרובות בגירוש או בהגבלות על פולחנם.
אך האם באמת ניסו היהודים להנחיל את פולחנם לרומאים כפי שטוען נפוטיאנוס?
התשובה לכך אינה ברורה. נראה כי מדובר יותר באי הבנה רומית של אופיים המיסיונרי לכאורה של היהודים, שייתכן שהתבטא בהקמת מקומות תפילה או באינטראקציות דתיות עם קהילות מקומיות. לכן שאלת הקשר בין היהודים לבין פולחן סבזיוס, אם כן, אינה רק שאלה היסטורית דתית, אלא גם דוגמה לאופן שבו תפיסות תרבותיות מוטעות יכולות להפוך לעובדות לכאורה במסגרת היסטורית.
ייתכן שוולריוס עצמו לא התכוון להציג את היהודים כמזהים את סבזיוס עיקר פולחנם, אלא שהמעתיקים המאוחרים, פאריס , פירש את דבריו בצורה שגויה או מגמתית. הדבר מצביע על כך שכתבי ולריוס לא רק שאינם מספקים תיעוד היסטורי מדויק, אלא גם מדגימים כיצד פרשנויות מאוחרות יכולות לשנות לחלוטין את המסר המקורי. ודו"ק
מקורות:
החשש של הרומאים באותה תקופה בעקבות התגיירות של רומאים רבים.