על ביקורת המקרא

מאת: דן שניידר /

ביקורת המקרא הוא תחום רחב ועמוק שחוקרי מקרא עוסקים בו כבר מאות שנים במטרה להבין את ההקשר, המטרה והרקע להיווצרות הטקסטים המקראיים. ביקורת זו אינה רק ניתוח ספרותי, אלא גם חקירה היסטורית ואנושית של המקרא, אשר צמחה מתוך השאיפה להבין מהיכן נבעו הכתבים, כיצד נוצרו, ומה הם מספרים לנו על התקופות שבהן נכתבו. היא נולדה למעשה מתוך הגישה של חוקרי הרנסנס, אשר ביקשו לבחון את כתבי התנ"ך בעיניים רציונליות ומדעיות, ועם הזמן צמח ממנה עולם שלם של חקירות, גישות ושיטות, אשר מתמקדות בהיבטים שונים של הכתובים, תוך ניסיון להתחקות אחר תהליכי עריכה מורכבים ומבנים ספרותיים בעלי מסר רעיוני עשיר.

אחת הדמויות הראשונות שהניחה את היסודות לביקורת המקרא הוא ברוך שפינוזה, פילוסוף בן המאה ה-17, אשר הצביע על סתירות בטקסט המקראי, והציע כי התורה לא נכתבה על ידי משה, אלא התגבשה לאורך זמן תוך שילוב של מקורות ומסורות. התיאוריה שיצר הפכה לאבן דרך, אך גם עוררה התנגדויות, שכן בתקופתו נתפסה הביקורת על הטקסטים כמערערת את הסמכות הדתית. עם זאת, השאלות שהוא העלה סללו את הדרך לחוקרים נוספים להעמיק ולבחון את הטקסטים באופן חופשי ומעמיק.

במהלך המאה ה-18 המשיכו חוקרים כמו ז'אן אסטרוק ויוהאן גוטפריד אייכהורן לבחון את התורה וגילו כי אפשר לזהות בה מקורות נפרדים על פי שימוש במילים שונות לתיאור הא-ל. מכאן צמחה תאוריה שהוצגה במלואה על ידי יוליוס ולהאוזן במאה ה-19, ונודעה כ"תאוריית המקורות". ולהאוזן הבחין כי התורה מורכבת מארבעה מקורות עיקריים, שנכתבו בתקופות שונות ושיקפו השקפות תאולוגיות מגוונות, אשר עורכי המקרא שילבו לכדי טקסט אחד.

ארבעת המקורות הללו:

• יהוויסטי (J),

• אלוהיסטי (E),

• דברימי (D)

• וכוהני (P)

  
  

שנכתבו ככל הנראה בתקופות שונות, ומביאים כל אחד זווית רעיונית המשלבת סיפורים ומסורות ששיקפו את עולמם של הכותבים.

דיוקן של שפינוזה, מאת בארנד גראט, 1666

אתן דוגמה מייצגת בעניין מפרשת נח

כל מבקר מתחיל יודע שסיפור המבול בספר בראשית הוא אחת הדוגמאות הידועות לביקורת המקרא ולהשפעתה על הבנת הטקסט. חוקרים זיהו בסיפור המבול סתירות וכפילויות שמצביעות על כך שהוא מורכב לפחות משני מקורות שונים, המקור היהוויסטי והמקור הכוהני. שתי גרסאות הסיפור כוללות אלמנטים שונים ומעבירות מסרים תאולוגיים וחברתיים ייחודיים.

לדוגמה, המקור היהוויסטי מדגיש את רגשות הא-ל, כשהוא מתאר את כעסו והאכזבה שלו מהרוע שבאנושות, ולכן בוחר להשמידה באמצעות המבול. לעומת זאת, המקור הכוהני מציג א-ל נשגב ומסודר, שמנהל את המבול בפרטים מדויקים ותכניות ברורות, תוך שהוא קובע את מספר הימים המדויק ואת כמות החיות שעל נח להכניס לתיבה.

למשל, בפרק ו' נאמר כי על נח להכניס שניים מכל סוג לתיבה, ואילו בפרק ז' יש הנחיות מפורטות יותר שמורות על שבעה זוגות מכל בהמה טהורה וזוג אחד בלבד מכל סוג שאינו טהור. גם מספר ימי המבול משתנה: פעם אחת מוזכרים ארבעים יום וארבעים לילה, אך בהמשך נכתב שהמים גברו על הארץ 150 יום. הכפילויות הללו מעידות לכאורה על כך שהעורך של הסיפור שילב גרסאות שונות של אותו סיפור, ככל הנראה כדי לשמר את המסורות הקיימות של כל אחד מהמקורות.

אחד מאבות הגישות הספרותיות של ביקורת המקרא היה הרמן גונקל, שפיתח את "ביקורת הצורות" במאה ה-20. הוא התמקד בזיהוי תבניות סיפוריות החוזרות על עצמן במקרא, והבין שכל סיפור נבנה לפי מסורת ספרותית ייחודית. הוא ניסה לשחזר את המסורות שבעל פה אשר עמדו ביסוד הטקסטים, ולהבין את המשמעות החברתית של כל צורה ספרותית. כך לדוגמה, סיפורי האבות כמו סיפורי אברהם ויעקב, נראו לו כסיפורים עם מבנה ומסרים המתאימים לקבוצות חברתיות עתיקות, שבטים נודדים ומסורות אזוריות, שחיו במרחבים הקדומים של כנען. (להרחבה עי' אצל הרב צבי הופמן).

תיבת נח על הר אררט / Simon de Myle 1570

כדי להבין כיצד נוצר הטקסט המקראי כפי שהוא מוכר לנו כיום, נדרשה גם "ביקורת העריכה", תחום שבו בלט מרטין נות, שבחן את תפקידם של העורכים הסופיים, שבידיהם היו חלקי טקסט, מסורות ומסמכים, והם אלו שאיחדו אותם לכדי יצירה אחת. נות ואחרים, כמו גרהרד פון ראד, ניסו לחשוף את המסר התיאולוגי של העורך ולראות איך שיקוליו השפיעו על האופן שבו סידר את הסיפורים.

המאה ה-20 וה-21 הביאו גם גישות נוספות לביקורת המקרא. כך, למשל, החלו חוקרות פמיניסטיות, כגון איליין פייגלס ופיליס טריבל, לבחון את הכתובים מזווית מגדרית, כדי להבין את ייצוג הנשים במקרא ואת האידיאולוגיה הפטריארכלית שנמצאת בו. גישות מודרניות נוספות, כמו ניתוחים סוציולוגיים ופסיכולוגיים, חקרו את הטקסטים ככאלו שמשקפים את מציאותם הכלכלית, החברתית והפוליטית של תקופות קדומות, וביקשו לחשוף את היחסים החברתיים בתוך עם ישראל הקדום.

המחקר הארכיאולוגי משתלב גם הוא בביקורת המקרא ומנסה לאשש או להפריך סיפורים מקראיים על בסיס ממצאים מתקופת המקרא. כך, למשל, ממצאים מבבל וממצרים מצביעים על השפעות תרבותיות של עמים אלה על עם ישראל, מה שמספק תמונה רחבה יותר על היווצרות הטקסטים, ההשפעות התרבותיות עליהם, והאופן שבו הם נכתבו ונערכו.

לעניות דעתי השפעת הדאיזם על ביקורת המקרא הוא רב מאד ויש קשר רעיוני מסוים בין ביקורת המקרא, רעיונותיו המדעיים של גתה והגישה הדאיסטית, במיוחד באופן שבו דאיזם השפיע על תפיסות דתיות ומדעיות במאות ה-17 וה-18. דאיזם, כידוע, הוא השקפה פילוסופית הגורסת כי האל ברא את העולם והעניק לו חוקים טבעיים, אך אינו מתערב בנעשה בו לאחר מכן. לכן התנ"ך הוא מלאכותי ואינו משקף את העמדה האלוקית בעולם שהיא טבעית למדי, לרדת לשורשי הדאיזם פה זה קצת מסובך מ"מ התפיסה של בגדול רואה את העולם כמערכת מורכבת הפועלת לפי חוקים שניתן לחקור ולהבין, תוך הסתמכות על תבונה ועקרונות טבעיים, ולא באמצעות התגלויות או ניסים.

ציור קיר של קונפוציוס מתקופת שושלת האן המערבית (בין 202 לפנה"ס ל-9 לספירה), רעיונותיו נקשרו בצמיחת הדאיזם באירופה הקלאסית.

לכאורה דאיזם השפיע על חוקרי ביקורת המקרא שהחלו לבחון את הכתבים לא כתוצר של התגלות אלוהית ישירה, אלא כמסמכים היסטוריים שנוצרו, נערכו והשתנו לאורך הזמן. חוקרים כמו שפינוזה, ולהאוזן ואחרים פנו לחקור את הטקסט מתוך גישה היסטורית וביקורתית, שהניחה כי המקרא נכתב על ידי בני אדם עם תפיסות עולם ואידיאולוגיות משתנות. בכך, הביקורת אימצה במידה רבה את הרעיון הדאיסטי, שהא-ל אינו מתערב בכל פרט ופרט בכתבי הקודש וכי ניתן לחקור את מקורותיהם, התפתחותם ומטרותיהם מתוך ראייה רציונלית, ולא כהתגלות דתית גרידא.

וכבר כתב תומאס הובס בספרו 'לויתן' על כהני הדת שאי אפשר לסמוך עליהם שהרי הם זייפנים ושקרנים וכו', למשל גם תפיסתו המדעית של גתה, שבאה לידי ביטוי בכתביו על התפתחות הצומח, מבוססת על הרעיון שכל צמח משתנה ומתפתח בהתאם לחוקים טבעיים קבועים ולא מתוך התערבות חיצונית. גתה ניסה לגלות את "צורת האם" שממנה נגזרו כל הצורות של הצמחים דרך תהליך טבעי, מה שמשקף גישה מדעית רציונלית השואפת להבין את חוקי הטבע ללא הסברים על-טבעיים.

הגישה הדאיסטית כתשתית משותפת, הן גתה והן חוקרי ביקורת המקרא של תקופתו חלקו את הרוח הדאיסטית, שדגלה בחקר תהליכי הטבע וההיסטוריה באופן רציונלי ושיטתי. שניהם האמינו כי העקרונות האוניברסליים בטבע, בין אם צורות אב קדומות של צמחים או רעיונות ראשוניים בטקסט המקראי, מתגלים דרך התבוננות מעמיקה וחקירה שכלתנית.

ונסיים עם שיר של גתה:

הִשְׁתַּנּוּת צוּרַת הַצְּמָחִים/ יוהאן וולפגנג פון גתה

הִנֵּךְ נְבוֹכָה, אֲהוּבָה, מֵאוֹתָהּ עִרְבּוּבְיָה שֶׁל אַלְפֵי

פְּרָחִים בֶּהָמוֹן הָרָב אֲשֶׁר מִסָּבִיב בַּגָּן.

רַבִּים הַשֵּׁמוֹת תִּשְׁמָעִי, וְחוֹזְרִים הַשֵּׁמוֹת חָלִילָה,

בְּצִלְצוּל בַּרְבָּרִי וְזָר מַטְרִיד אֶת אָזְנֵךָ הַשֵּׁם.

דּוֹמָה צוּרָה לְצוּרָה וְאֵינָהּ שָׁוָה לַחֲבֶרְתָּהּ;

מַשְׁמַע: בְּכָל אוֹתוֹ הַכְּלָל יֵשׁ אֶחָד חֹק מָלֵא סוֹד,

יֶשְׁנָהּ חִידָה קְדוֹשָׁה, וְלוּ אַךְ יָכֹלְתִּי, יוֹנָתִי,

לִמְסֹר וְאֶמְסֹר לָךְ אוֹתוֹ הַפִּתְרוֹן מִיָּד.

אָנָּא, הִסְתַּכְּלִי בַּצֶּמַח, רְאִי אֵיךְ יִתְהַוֶּה וְיַעֲלֶה

דַּרְגָּה דַּרְגָּה עַד יִהְיֶה פֶּרַח וּפְרִי.

הוּא מִן הַזֶּרַע יִתְפַּתַּח, לִכְשֶׁיִּקְרָאֶנּוּ לְחַיִּים

חֵיק הָאֲדָמָה הֶחָם, אוֹתוֹ חֵיק מַפְרִיא בַלָּט,

בְּיַד הָאוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הַמִּתְנוֹעַעַת לְעוֹלָם

תִּמְסֹר אוֹתוֹ מִיָּד – בִּנְיָן שֶׁל עָלִים מְאֹד רַךְ.

יָשֵׁן בַּזֶּרַע הַכֹּחַ; וּמַתְחִיל מִתְעוֹרֵר הַצֶּלֶם

הָיָה עָצוּר בִּפְנִים, נָתוּן בַּקְּלִפָּה מִחוּץ.

עָלָה, שֹׁרֶשׁ וְנֶבֶט בְּנוּיִים-לְמֶחֱצָה, אֵין-צֶבַע.

גַּרְעִין קָשֶׁה זֶה – חַיִּים שְׁקֵטִים יֵש בּוֹ.

אוּלָם בְּשָׁאֳפוֹ מָעְלָה, טָפַח לְרֹע שֶׁל לַחְלוּחִית,

פָּרַץ וְעָלָה אֶל עָל מִמַּחֲשַׁכֵּי הַלֵּיל.

אֶפֶס לְעוֹלָם פְּשׁוּטָה צוּרַת חִזָּיוֹן בְּרֵאשִׁיתָהּ,

כֵּן גַּם טִבְעוֹ שֶׁל זֶה – צֶמַח – יֶלֶד בַּיְקוּם.

תֵּכֶף יוֹפִיעַ עוֹד נֵצֶר, וּלְעוֹלָם בְּצוּרָה קִדְּמַתָּה,

מִדֵּי יִתְנַשֵּׂא אֶל עָל – קֶשֶׁר עַל קֶשֶׁר לְאֵין סוֹף.

אָכֵן לֹא תָמִיד כְּצַלְמָהּ, כִּי מַאֲלִיפִים וְשׁוֹנִים

פְנֵי הֶעָלֶה הַבָּא עִם גְּמַר צוּרָתוֹ, רְאִי.

יוֹתֵר גְּדוֹלִים וְנִפְרָדִים וּפְגוּמִים חֲלָקָיו וְחֻדָּיו,

אֲשֶׁר נָחוּ עַד כֹּה דְבוּקִים בַּכְּלִי זֶה בָזֶה.

כָּכָה יַגִּיעַ עַד פִּסְגַּת גְּמָר זֶה שִׁכְלוּלוֹ לוֹ נוֹעָד,

לוּ גַּם תִּשְׁתָּאִי מְאֹד לִרְאוֹת בְּמִין זֶה וָזֶה,

פּוֹרֶה הַשֶׁטַח וְכַשֶּׂה, רַבִּים הַצְּלָעוֹת וְהַחֻדִּים.

נִדְמֶה, אֵין קֵץ וְאֵין גְּבוּל לְשֶׁפַע הַנֶּצֶר הַלָּז.

אךְ הַתּוֹלָדָה עוֹצֶרֶת בְּיָד נַעֲרָצָה בַּיְצִירָה.

הִיא גַם תַּנְחֶנָּה בְּרֹךְ כְּלַפֵּי הַשִּׁכְלוּל וְהַנּוֹי,

הוֹלְכָה וּמִקַמְּצָה בַּמִּיץ, הוֹלְכָה וּמְצֵרָה הַתְּעָלוֹת,

וְהִנֵּה בַּתְּמוּנָה מִיָּד נִגְלִים עֲקֵבוֹת שֶׁל רֹךְ.

הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת עִזּוּז הַשָּׂפוֹת הַשּׁוֹאֲפוֹת הָלְאָה,

אֶלָּא צֶלַע הַגִּבְעוֹל הִיא תִּשְׁתַּכְלֵל, אַךְ הִיא.

אַךְ לְלֹא עָלֶה מְמַהֵר מִתְרוֹמֵם הַקָנֶה הֶעָדִין.

מַרְאֵה פְלָאִים בָּא צָד לֵב הַמִּסְתַּכֵּל בָּזֶה:

סָבִיב לוֹ סַבּוּ בְּעִגּוּל עוֹמְדִים לְלֹא-מִסְפָּר וּבְמִסְפָּר

עָלֶה בְּצַד עָלֶה קָט, עָלָה וְשׁוּב דּוֹמֶה לוֹ:

סָמוּךְ לַקֹּטֶב יִפָּרֵד אָז הַגָּבִיעַ הַחוֹסֶה,

בּוֹרֵא לִשִׁכְלוּל הַדְּמוּת כִּתְרֵי צִבְעוֹנִין וְהוֹד.

כָּכָה יִתְנוֹסֵס הַטֶּבַע עִם גְּמַר שִׁכְלוּלוֹ וּמַרְאֶה

חֻלְיָה וְחֻלְיָה לְבָד, מַעֲלָה וּמַעֲלָה בַטּוּר,

תָּמִיד תָּשׁוּבִי תִּשְׁתָּאִי לִרְאוֹת הַפֶּרַח בְּנוּעוֹ

עַל הַקָּנֶה בְּתוֹךְ בִּנְיַן הֶעָלִים הַדַּק.

אַךְ אוֹתוֹ הוֹד אֵינוֹ אֶלָּא מְבַשֵּׂר יְצִירָה חֲדָשָׁה.

אָכֵן, זֶה עֲלֵה-הַגּוֹן מַרְגִּישׁ יַד-הָאֱלֹהִים.

תֵּכֶף יִתְכַּוֵּץ, מִיָּד, וְצוּרָה מִצּוּרָה תִפָּרֵד,

רַכָּה בְתַכְלִית-הָרֹךְ לְזִוּוּג עָתִיד לָבוֹא.

עוֹמְדִים הֵם בֶּאֱמוּנָה כָּל זוּגֵי הַחֶמֶד בְּיַחַד,

רַבִּים רַבִּים מְאֹד סָבִיב לְמִזְבַּח הַנּוֹי,

הִימֶן1 בָּא מְרַחֵף לְכָאן, וְרֵיחוֹת נִיחוֹחַ מְתוּקִים

נוֹדְפִים בֶּהָדָר בַּכֹּל לִהְיוֹת מְחַיִּים הַכֹּל.

תֵּכֶף צָצִים וְטוֹפְחִים קְהַל הֲמוֹן נְבָטִים בּוֹדְדִים

קְבוּעִים בְּנֹעַם בְּחֵיק פְּרִי אֲשֶׁר טִפַּח בְּהוֹד.

כָּכָה יְסַיֵּם הַטֶּבַע טַבַּעַת הַכֹּחוֹת הַנִּצְחִים,

אֶלָא שֶׁתֵּכֶף מִיָּד תּוֹפְסָה אַחֶרֶת בְּזוּ

כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ שַׁלְשַׁלְתָּם, שַׁלְשֶׁלֶת לְעִדָּן וְעִדָּנִים,

יִחְיֶה וְיִהְיֶה הַכֹּל חַיֵּי אֶחָד לְבָד.

שְׁאִי נָא, אֲהוּבָה, עֵינַיִךְ וּרְאִי: כָּל הֶהָמוֹן הַמְנֻמָּר

עָמַד מִנּוֹעַ וּכְבָר אֵינוֹ מְבַלְבֵּל הַלֵּב.

צֶמַח צֶמַח יַבִּיעַ לָךְ חֻקּוֹת עוֹלָם, חֹק-נִצְחִי,

פֶּרַח פֶּרַח לָךְ שָׂח, הוֹלֵךְ וְגָדֵל הַקּוֹל.

אֶפֶס פֹּה אַתְּ פּוֹתֶרֶת אוֹתוֹת הַקֹּדֶשׁ לָאֵלָה,

תִּרְאִי אוֹתָם בַּכֹּל, וְלוּ גַם בְּהִשְׁתַּנּוּת הַדְּמוּת.

גָּזָם מְפַגֵּר בִּזְחִילָה, פַּרְפַּר מְמַהֵר בְּעִסְקוֹ,

שַׁנֵּה תְּשַׁנֶּה יַד-אָדָם צוּרָה יְעוּדָה מֵרֹאשׁ.

זִכְרִי אַתְּ אֵיךְ מִתּוֹךְ נֶבֶט הֶכֵּרוּת הִתְפַּתַּח,

צָץ בִּלִבֵּנוּ לְאַט הֶרְגֵּל חֲמוּדוֹת הַזֶּה,

הָלְכָה וְהִתְפַַּתְּחָה הָרֵעוּת בְּכֹחַ בְּתוֹךְ לְבָבֵנוּ,

עַד שֶׁהוֹלִיד לַקֵּץ אָמוֹר גַּם צִיצִים גַּם פְּרִי.

זִכְרִי וְזִכְרִי, אֵיךְ פִּתַּח הַטֶּבַע בְּצִנְעָה רִגְשֵׁנוּ,

הִלְבִּישׁ דְּמוּת, הִפְשִׁיט דְּמוּת, מַרְאוֹת שׁוֹנִים מְאֹד!

שִׂמְחִי גַם בְּיוֹם זֶה! הָאַהֲבָה הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹאֶפֶת

לַיְצוּר הַנַּעֲלֶה בִּפְרִי מַעַרְכֵי לֵבָב אֶחָד,

מַהֲלַךְ נֶפֶשׁ אֶחָד, לְמַעַן יִתְאַחֵד בְּהַשְׁקָפָה

אַחַת הַרְמוֹנִית הַזּוּג בְּעוֹלָם נַעֲלֶה מְאֹד.