מקור: Bradshaw Foundation
מסורת קבר המעבר (Passage grave) היא אחד מסגנונות הקבורה העיקריים של אירופה הנאוליתית. הסגנון הארכיטקטוני הוא בעצם מערה שנבנתה באופן מלאכותי הכוללת כניסה או חזית ומעבר ארוך המוביל לחדר קבורה מעגלי או אובלי. המעבר והחדר מכוסים בדרך כלל באבני קירוי מסיביות. אלמנטים אלה מכוסים על ידי תלולית גל-עד ולעיתים אדמה (או שילוב של השניים). האלמנטים של הכניסה, המעבר והחדר בנויים באמצעות סלעי בולדר גדולים, המכונים זקיפים (Uprights), שלעתים חצובים במכוון כך שיתאימו לחלל מסוים בתוך המונומנט.
רוב המונומנטים בסגנון הזה נמצאים במערב אירופה האטלנטית, מחצי האי האיברי בדרום ועד דרום שוודיה ודנמרק בצפון ונראה שהם היו בשימוש בין האלף ה-5 לאלף ה-2 לפנה"ס. במהלך תקופה של 3000 שנים אלו מתרחשים שינויים אִידְיוֹסִינְקְרָטִים (ייחודיים) רבים בארכיטקטורה ובפרקטיקות הקבורה, אחד מהם הוא שילוב של אומנות סלע חרוטה וצבועה.
בין השנים 2016 ל-2017 ובמסגרת פרויקט במימון 'חונטה דה אנדלוסיה' (Junta de Andalucía), הוזמן צוות פורטוגלי-ספרדי-בריטי לתעד את אומנות הסלע בתוך קבר המעבר דולמן דה סוטו (Dolmen de Soto) באנדלוסיה. תוך שימוש במגוון טכניקות מדעיות מודרניות של תיעוד ודגימה, חשף הפרויקט חלון ייחודי אל הפולחן הפרהיסטורי של המונומנט ועברו הסמלי.
לעתים קרובות קשה לאתר את מקורות בניית הקברים הניאוליתיים באירופה הים תיכונית. אנו יודעים כי המהפכה הניאוליתית התרחשה במה שמכונה 'הסהר הפורה' (צפון ישראל, סוריה וטורקיה), בסביבות 10,000 לפנה"ס, אך הבנת ההתפתחות, אריכיטקטורת הקברים ואופן התפשטותם ברחבי אירופה עדיין לא ברורה. אנו יודעים שבמהלך האלף ה-4 וה-5 לפנה"ס מבנה קברי המעבר הפך לסגנון ארכיטקטוני דומיננטי וכנראה היה פיתוח של סגנון מזרח תיכוני קודם. הרעיון של לבנות 'בית' למתים נראה כמנהג ניאוליתי קלאסי.
ארכיטקטורת קבר המעבר הגנרית כוללת תל עגול עם כניסה או חזית המובילים בדרך כלל למעבר ארוך שמיושר לכיוון מזרח-מערב בערך, כנראה מהבנה של זריחת ושקיעת השמש בתקופות מסוימות של השנה [החקלאית]. המעבר בדרך כלל מתמזג או מתחבר עם תא מוגדר; שני האלמנטים עשויים מאבנים ניצבות ולוחות קירוי אבן. במקרה של דולמן דה סוטו נראה כי המעבר / החדר יוצרים דרך רציפה ההופכת צרה יותר באמצע הדרך לאורך הגלריה לכיוון הכניסה. נראה כי ההיצרות מכוונת, ומגבילה את הראות מאזור הכניסה לחדר. אלמנטים ארכיטקטונים אחרים כמו משקופי אבן, ספים ועמודי אבן הגבילו עוד יותר את הראות.
בשלב מסוים, במהלך הבנייה, או ככל הנראה בעת השימוש, זקיפי אבן שונים במעבר ובחדר עוטרו באמנות מגליתית חרוטה ולוו בתמונות סכמטיות מצוירות. באופן מקרי, כמה קברים באזור המעבר והחדר אותרו ליד אבנים דקורטיביות אלה.
תחילת המסורת
נראה כי מסורת קבר המעבר התפתחה במקור בחצי האי האיברי, ובסופו של דבר היוותה חלק ממכלול ניאוליתי שכלל סט של חפצי קבר ייחודיים (כלי חרס וחפצי אבן) ואז עברה צפונה, והעבירה את הסגנון הארכיטקטוני לרוב אזורי הליבה של אירופה האטלנטית, כולל פורטוגל, צפון-מערב ספרד, בריטני, איי התעלה, דרום-מזרח אירלנד, דרום סקנדינביה, ובמידה מוגבלת, קו החוף הצפון-מערבי של האיים הבריטיים (בפרט צפון ויילס, צפון מערב אנגליה, מערב סקוטלנד ואורקני). אף על פי שקברי המעבר שונים בגודלם ולפעמים במיקומם בנוף, כולם נבנו באמצעות מערכת אלמנטים ארכיטקטוניים כלליים הכוללת תלולית עגולה ובה מעבר אבן וחדר שהגישה אליו היא דרך כניסה וחזית. הכניסה נקבעה בדרך כלל בחלקו המזרחי של התל והחלק האחורי של החדר במערב.
נראה שמסורת קברי המעבר בחלק זה של חצי האי האיברי מתעוררת בסביבות האלף ה-4 לפנה"ס. הרעיון העיצובי של תל מעגלי הוא ככל הנראה תוצאה של רעיונות ארכיטקטוניים שנוצרו סביב מושגים של מחזורי שמיים או חיים / מוות; יכול להיות שהמעגליות של התל ייצגה את מעגל החיים שבו נולדים, חיים, מתים ונולדים מחדש. המונומנט היה גם דרך לכבד את המתים וגם לשליטה בקהילות באמצעות גישה מוגבלת לאנשי הקהילה שלא היו חלק מאליטה שלטונית. נראה כי רעיון ארכיטקטוני זה לבניית מונומנטים, יחד עם מנהגי קבורה אידיוסינקרטיים והבדלים סביבתיים של קבורה, היה בשימוש במשך 2000 שנה לפחות, ולאורך הזמן מסורת קבר המעבר משתנה במידה ניכרת, בסגנון, במורפולוגיה, בגודל וכנראה בשימוש.
מחקר דולמן דה סוטו
העניין הארכיאולוגי בדולמן דה סוטו ובמונומנטים אחרים באנדלוסיה נמשך לפחות 180 שנה. מתוך התעניינות מוקדמת זו נחפרו אתרי קבורה ניאוליתיים רבים באנדלוסיה, כולל מספר רב של קברי מעבר שהיוו את קבוצת לוס מילארס (Los Millares) במזרח אנדלוסיה. למרבה הצער, אתרים אלה נחקרו לפני הופעתן של חפירות ארכיאולוגיות שיטתיות וטכניקות תיארוך כרונומטריות, ולכן קשה לכמת את הבנת הרצף הכרונולוגי האזורי. בהתבסס על איזכורי החפירה המוקדמים, עיצוב הארכיטקטורה והקבורה הוא רציף באזור זה של ספרד. עבודות שטח ומחקרים קודמים הגדירו, בחלק האחרון של המאה ה-20, קבוצות מונומנטים מובחנות בתוך אנדלוסיה, שיצרו את אחד מאזורי הליבה הגדולים והמרוכזים ביותר בדרום אירופה של פעילות קבורה נאוליתית. מאז תחילת המאה הנוכחית נערך מחקר מדעי ספציפי יותר במספר מונומנטים, כולל עבודות יצוב ושימור דחופות של דולמן דה סוטו. כחלק מתוכנית זו של עבודות השימור, תיעד הצוות את אומנות הסלע הקיימת על רבים מהזקיפים היוצרים את אזורי החדר והמעבר של המונומנט.
דולמן דה סוטו הוא אחד מ-1650 מונומנטים של קבורה-פולחנית ניאוליטית שהתגלו באזור אנדלוסיה. בפרובינציית הוולבה (Huelva) בה ניצב דולמן דה סוטו, ישנם כ-210 מונומנטים של קבורה-פולחנית בסגנון ארכיטקטוני משתנה, אשר כל אחד מהם מורכב ממספר אשכולות מובחנים. עם זאת, דולמן דה סוטו הוא למעשה מונומנט מבודד הניצב מצפון לנהר טינטו, בשטח המוניציפלי של טריגוארוס (Trigueros). ממדיו ובידודו מצביעים על כך שמונומנט זה אכן היה מיוחד.
על בסיס הסגנון הארכיטקטוני שלו, דולמן דה סוטו מתוארך בין 3000 ל-2500 לפנה"ס, מה שמציב אותו בטווח הזמן האחרון של מסורת קבר המעבר, יחד עם קברי המעבר הגדולים של עמק בוין באירלנד ושני אתרים בצפון ויילס. קרוב לוודאי שלרוב המונומנטים מתוך ה-200 שנמצאים בהוולבה טווח התאריכים דומה, אם כי מסורת קבר המעבר במקומות אחרים הייתה קיימת 1,500 שנה קודם לכן. ניתן להניח שאתר דולמן דה סוטו וקברי מעבר אחרים באנדלוסיה מסמנים אתרים קדומים יותר שמקורם בתקופה הניאוליתית הקדומה (אם לא קודם לכן).
תגלית מקרית
דולמן דה סוטו התגלה בשנת 1923 על ידי ארמנדו דה סוטו מורילאס (Armando de Soto Morillas) ולאחר מכן נחפר במשך שלוש עונות רצופות על ידי הארכיאולוג הגרמני הוגו אוברמאייר (Hugo Obermaier). חלק ניכר מהמונומנט עמד מתחת לבית חווה. החפירה התרחשה בתקופה שבה טכניקות מדעיות מודרניות כמו טכניקות תיארוך כרונומטריות ודגימות סביבתיות לא היו זמינות. למרות זאת אוברמאייר הצליח לתעד ביסודיות שמונה קברים אנושיים באזור החדר, כל אדם נקבר במצב מקופל (או עוברי) ליד אבן זקופה עם אמנות סלע. ליד כל אדם נחשף גם מכלול חפצים ייחודי, שכלל פריטים כמו גרזני אבן וסכיני צור, קרמיקה מעוטרת ולא מעוטרת, כולל קערות, כוסות וצלחות, צמיד עצמות חרוטיות ומבחר קטן של מאובנים ימיים; כל הפריטים החיוניים למסע לחיים שלאחר המוות או ללידה מחדש.
דולמן דה סוטו היה בבעלות פרטית עד שנת 1987, אז עבר לתחום שיפוט משרד התרבות הספרדי. בשנת 2008 הוגדל מאוד השטח המוגן בעקבות מחקרים אשר סיפקו ראיות פוטנציאליות לתארוך שהציב את בנייתו בחלק האחרון של האלף ה-3 לפנה"ס. חפירות של קברי מעבר במקומות אחרים בחלק זה של דרום מערב אירופה מצביעות בבירור על כך שהנוף המיידי סביב המונומנט מילא תפקיד משמעותי באופן בו המונומנט תיפקד.
המעבר והחדר המיושרים למזרח-מערב נמדדים ביחד באורך של 21 מ' והם בנויים מסדרה של זקיפים, 31 מהם מהווים את הקיר הצפוני, ואילו 33 אבנים נוספות בונות את הצד הדרומי; שני הקירות תומכים בחלקם ב-20 אבני קירוי גדולות. אולם בשטח החדר, לפני החפירה, הוסר חלק מגג האבן. המעבר והחדר ממוקמים בתוך תל גבוה בגובה 4 מ', שקוטרו 75 מ', מה שהופך אותו לאחד ממונומנטי הקבר הגדולים באירופה. הרוב המכריע של הזקיפים עשויים גרייוואק (Greywacke), סוג של אבן חול קשה, וכמה מהם עשויים קלקריניט (Calcarenite), סוג של אבן גיר, וקוורציט.
על פי תוכנית המונומנט, המעבר מתרחב וגּוֹבֵהַּ ככל שמתקדמים מהכניסה לחדר. הגובה בכניסה הוא 1.55 מ' ובקצה המזרחי של החדר 3.9 מ'. גם הרוחב וגם הגובה מדורגים ומאפשרים למבקרים הקדומים והמודרניים לעבור מהכניסה למעבר ולחדר בקלות יחסית; עם זאת, הראות של החדר מחוץ לאזור הכניסה הייתה מוגבלת על מנת לשמור על כוחם הדתי והפוליטי של האנשים ששלטו והשתמשו במרחבים הפנימיים של המונומנט.
אמנות מסתורית
אמנות הסלע זוהתה לראשונה במונומנט במהלך חפירתו בשנת 1923. אמנות הסלע כללה סדרה של דמויות מייצגות ומופשטות, בדרך כלל אחד עד שלושה תחריטים לזקיף במעבר ובחדר, 43 אבנים (60% מהזקיפים) בסך הכל. התחריטים כוללים מעגלים, פגיונות, דמויות אנושיות, ספלולים, גיאומטריות ומוטיבים מעגליים. על סמך סגנון המוטיב, התחריטים נחשבים כמייצגים את מסורת אמנות הסלע הסכמטית של התקופה הניאוליתית המאוחרת / הברונזה הקדומה בחצי האי האיברי.
במהלך הסקר התגלתה עדות לפיגמנטים של המטיט וגבס שצוירו מעל התחריטים, המצויים ב-13 זקיפים. נראה כי פעולת הציור על פני התחריטים היא פעולה מכוונת, ששימשה ככל הנראה לשיפור התחריטים שקשה היה להבחין בהם בעת המעבר דרך המונומנט עם מקור אור מזווית נמוכה. עם זאת, במשך אלפי השנים רוב אמנות הסלע, במיוחד הציורים, נבלעו באבנים ולכן לא ניתן לראותם בעין בלתי מזוינת. כדי להבין את התמונות הדהויות הללו, הצוות השתמש במגוון טכניקות פוטוגרמטריות, הנהוגות כיום במחקר אמנות סלע. טכניקות התיעוד העיקריות כללו סקרי צילום דו-ממדי / תלת-ממדי ומתיחת דקורלציה (Decorrelation-Stretch). כמו כן, נעשה שימוש בספקטרוסקופיית ראמאן (Raman spectroscopy) שזיהתה את הגיאוכימיה של הרכב הפיגמנט ששימש לצביעת חלק מהזקיפים.
סקר הצילום כלל את כל 63 האבנים הזקופות שתחמו את הקירות הפנימיים ואת לוחות הקירוי שבהם תמכו. למרות שרבות מהאבנים החקוקות תועדו בעבר, הסקר זיהה אמנות סלע חדשה. סקר הפוטוגרמטריה גם סיפק תיאור מדויק של כל התחריטים, דהויים ככל שהיו.
אחד מרכיבי הציוד החשובים היתה תאורה. המעבר ואזורי החדר הם מקומות חשוכים באופן טבעי. על מנת להבין את העושר ואת מספר התחריטים, תאורה מזווית נמוכה סייעה להאיר אפילו את התחריטים הדהויים ביותר. תאורה סייעה גם בפרויקט הפוטוגרמטריה והאנימציה התלת-ממדית, ושוב זווית מקור האור הייתה חיונית. סביר להניח שאבות אבותינו הקדומים נהגו להשתמש בטכניקה דומה בכדי לקרוא ולהבין באופן מלא את הסמלים והמוטיבים השונים שנתקלו בהם לאורך המעבר וחלל החדר.
הערצת המתים
במהלך תוכנית החפירה בדולמן דה סוטו, אוברמאייר זיהה מספר גדול של תחריטים שנמצאו בזקיפים באזור המעבר והחדרים. מתוך 43 האבנים המעוטרות שזוהו בסקר בשנת 2017, ארבע היו מעניינות משמעותית כיוון שחשפו משהו מחברת הלוחמים שחרטה והוקירה. בתקופה בה נחרטו מוטיבים אלה ואחרים, נראה שהחברה האירופית עברה שינוי משמעותי. העדויות הארכיאולוגיות מראות את ההכרות והעלייה הניכרת בייצור ובשימוש בנשק נחושת וברונזה. זה מתואר גם באמנות הסלע, במיוחד על קירות מונומנטים של קבורה. האם אנו עדים לתקופה של לחץ חברתי ופוליטי?
אבן 15 שנמצאת בצד ימין של המעבר ניצבת כ-1.60 מ' מגובה הקרקע עד התקרה ועשויה מגרייוואק. מלבד תחריטים, בחלק העליון של אבן זו יש עקבות של פיגמנט אדום, יחד עם שלושה מוטיבים עגולים חרוטים בגודל דומה מתחת לשטח הצבוע. אחד המוטיבים המעגליים שמר על עקבות של פיגמנט, שככל הנראה הוסף על מנת לשפר אותו חזותית. על פי החוקר המקורי אוברמאייר, קבורה נמצאה מול מונוליט זה.
אבן 20, העשויה גם היא מגרייוואק, ממוקמת בצד שמאל של המעבר וניצבת 1.70 מ' מעל פני הקרקע. על אבן זו חקוקים כמה תחריטים של פגיון, שעל סמך עדויות ארכיאולוגיות במקומות אחרים, הם מתקופת הברונזה. כלי נשק זה מיוצג על ידי שתי חריטות משולשות על החלק העליון של האבן ואחת בחלק התחתון. מוטיבים אלה, יחד עם דמות חרוטה באלכסון, ואופן מיקומם עשויים לייצג דמות אנושית מעוצבת. מעניין שאוברמאייר חשף קבורה נוספת מול אבן זו במהלך חפירתו.
ליד אבן 20 נמצאת אבן 21. מונוליט זה גובהו 1.68 מ' והוא עשוי מגרייוואק. לאבן מספר מוטיבים שחרוטים בבירור בסגנון הסכמטי. מספר תמונות נעשו בתבליט שטוח (bas-relief), טכניקה הנחשבת לנדירה באירופה. בהתבסס על התמונות שהיו קיימות, הצוות מאמין שאבן זו שימשה בעבר כפסל-מנהיר (Statue menhir), אבן ניצבת חרוטה בצורת אנתרופומורף שכנראה הוצאה משימוש והוקמה מאוחר יותר כזקיף קבר מעבר, אם כי הפוך. נראה כי בעודה במיקומה הנוכחי נוספו בה כמה מוטיבים הכוללים רצועה מרכזית, אולי מייצגת חגורה.
לבסוף, אנו מגיעים לאבן 25, הנמצאת בצד ימין של החדר, ושוב עשויה גרייוואק וגובהה 1.97 מ'. לאבן זו יש סט מוטיבים ייחודי כולל נשק. בחלק התחתון של הזקיף יש חרב או סכין עם להב ארוך. מעל זה חקוקים שני כלי נשק וממלאים את החלק המרכזי של הזקיף. מעל המוטיבים הללו בחלק העליון של האבן ישנו סידור מורכב של קווים המופיעים כמייצגים כמה דמויות אנתרופומורפיות דמויות מקל, שאחד מהם מחזיק נשק מעל ראשו.
טכניקות חדשניות
הפרויקט כלל ניתוח באתר וגם מחוץ לאתר, שכלל שיפור צילום דיגיטלי, יחד עם ניתוח מעבדה של דגימות פיגמנט שנדגם מאבנים שנבחרו בקפידה, תוך שימוש בגישה ארכיאומטרית. תוצאות ניתוח האפיון הכימי-מינרלוגי של ספקטרוסקופיית ראמאן על פיגמנטציה אדומה חשפו דומננטיות של המטיט; נוכחותו הייתה עקבית לאורך אלמנט הדגימה של הפרויקט. המטיט מהווה את אחד המרכיבים העיקריים של אוכרה טבעית המשמשת כפיגמנט לאורך הפרהיסטוריה והציורים הקיימים בדולמן דה סוטו אינם יוצאים מן הכלל בעניין זה. מה שהכי בולט הוא הצורך של אמנים פרהיסטוריים לשפר מוטיבים חרוטים בעזרת צבע. האם פעולה זו נעשתה רק לשיפור חזותי או שהצבע הוסיף גם לעוצמת התחריטים?
במסגרת מחקר אמנות הסלע, שיטה מדעית זו המבוססת על ארכיאומטריה נחשבת לחדשנית יחסית ומספקת חלק מהתשובות לרבות מהשאלות היסודיות של מדוע אומנות הסלע בוצעה. הניתוחים הכימיים-מינרלוגיים שבוצעו על דגימות של פיגמנטים פרהיסטוריים שנלקחו מהזקיפים של דולמן דה סוטו הניבו תוצאות משמעותיות. הרכיבים שזוהו בשיטה זו חשפו את ההומוגניות של חומרי הגלם ששימשו לייצור פיגמנט, כמו תחמוצת ברזל. ספקטרוסקופיית ראמאן שימשה לאפיון המרכיבים העיקריים של ציורים פרהיסטוריים מאתרים רבים ברחבי העולם בעבר; עם זאת, לא קל לחשוף הרכבי פיגמנט אלה, כולל ביינדרים (binders) אפשריים.
התוצאות מראות כי חומרי הגלם ששימשו ליצירת הפיגמנטים האדמדמים היו למעשה תחמוצות ברזל והידרוקסידים (המטיט וגתיט, בעיקר). על מנת להעמיק באלמנט זה של הפרויקט, ניתן יהיה ליישם בעתיד טכניקות ארכיאומטריות אחרות, כגון ספקטרוסקופיית פוּרִיֵה (FTIR) או כרומטוגרפיה במטרה לזהות חומרים אחרים, ובמיוחד מרכיבים כימיים הקשורים לביינדרים.
הטכניקות בהן השתמש הצוות שימשו לתיעוד אמנות סלע במונומנטים ניאוליתיים אחרים במקומות אחרים. דולמן דה סוטו הוא לא המונומנט היחיד שיש בו אמנות סלע מצוירת וגם חרוטה; עם זאת, אופן בניית האמנות, והאבנים ששימשו לבניית החדר והמעבר מלמדות כי הדולמן הזה הוא ייחודי לחלוטין. הארכיטקטורה של המונומנט הופכת משמעותית יותר על ידי גילויו המדהים של הוגו אוברמאייר על קבורות אנושיות מתחת לאבנים זקופות נבחרות הכוללות אמנות סלע. אין ספק שהיה קשר בין אמנות למוות; היתכן כי האמנות מספקת זכרון אישי ויחודי לדיירי הדולמנים?
Comentários