top of page

מקורות חג החנוכה - מרד המקבים

מדי חורף, קהילות יהודיות ברחבי העולם מתכנסות לחגיגת חג החנוכה. תמונת החנוכייה ושמונת הנרות האייקוניים שלה מאירים בלילה חורפי היא אחד האספקטים הויזואליים המוכרים ביותר של התרבות היהודית המסורתית - אך מהיכן נובע טקס החג העתיק הזה? כדי לענות על השאלה עלינו לחזור 2,200 שנה לאחור, לתקופה שבה צאצאיו של אלכסנדר הגדול שלטו באדמת יהודה, ולספר את הסיפור על מאבקם של היהודים הקדומים לזכות בחופש מול כוחות העולם ההלניסטי.

בתקופה הקלאסית של העת העתיקה, הממלכות העצמאיות של ישראל ויהודה היו בדעיכה טרמינלית, כתוצאה מכך, ההיסטוריה של העם היהודי הוגדרה במהרה על ידי הקרוסלה של אימפריות זרות שהתחלפו בכיבוש, ולאחר מכן בשליטה במולדת האבות העברית. תחילה הגיעו האשורים, אחר כך הבבלים, ואחר כך הפרסים - ששלטו ביהודים בהגינות וביד קלה למדי.


לבסוף, בשנת 332 לפנה"ס, הפלנקס המקדוני של אלכסנדר דרס את האימפריה האחמנית שאבדה, וביסס את היוונית הקלאסית כשפה וכתרבות השלטת של המזרח הקרוב. כאן הפכו היהודים לנתינים של העולם היווני. כאשר אלכסנדר מת, האימפריה המקדונית האדירה שלו התפרקה לכמה מונרכיות, שנשלטו על ידי חבריו הקרובים ביותר, ואחר כך על ידי צאצאיהם. ממלכות דיאדוכים אלו נלחמו כל הזמן זו בזו, ואזור יהודה, הממוקם בגבול שבין בית תלמי המצרי והסלאוקים של סוריה, הפך לשדה קרב שבו שתי השושלות המקדוניות התחרו בכוח ובהשפעה.


ולמרות זאת, החיים נותרו שלווים למדי עבור העברים. המלכים ההלניסטים השתמשו בדרך כלל באותה נגיעה רכה בה השתמשו הפרסים, והטרידו את היהודים מעט מאד בתרבות, בדת ובפוליטיקה הפנימית של האזור. העם היהודי נשלט באופן אוטונומי למחצה על ידי כהן גדול מהדת היהודית, אשר טיפל בעניינים דתיים וחילוניים מבית המקדש הגדול בירושלים.


בשנת 198 לפנה"ס, אנטיוכוס השלישי גירש לבסוף את התלמים מיהודה, והכניס את האזור תחת שליטה איתנה של האימפריה הסלאוקית. הוא הפחית את המסים ואישר את חירותם של היהודים לחיות על פי אמונתם וחוקיהם ולעת עתה, יהודה היתה מרוצה. במהלך ההיסטוריה העולמית, אנו רואים לעתים קרובות נתינים של אימפריות רב-גזעיות מאמצים מרצון את השפה והמנהגים של שליטי האימפריות האמורות, בניסיון לשפר את הניידות החברתית, אז יהודים רבים החלו לאמץ את התרבות היוונית של הסוזרניות שלהם.

מנורת שבעת הקנים / Luigi Ademollo (1816)

תופעה זו הייתה ידועה בשם התייוונות (הלניזציה), והונצחה בעיקר על ידי השכבות העליונות של החברה היהודית, כלומר הכוהנים, הסוחרים והאריסטוקרטים העשירים בירושלים האורבנית. תהליך ההתייוונות הואץ בשנת 175 לפנה"ס, כאשר איש התרבות המסורתית, הכהן הגדול חוניו השלישי, הודח על ידי אחיו הפילהלני יהושע, הידוע יותר בשמו היווני, יאסון.


יאסון המשיך והשתמש בכוחו ככהן גדול כדי להתחיל ולהפוך את ירושלים לעיר יוונית קלאסית על ידי בניית גימנסיון ואפביון (Ephebeum) - מרכזים קהילתיים חיוניים לחינוך וללימוד יווניים. הוא גם שלח ספורטאים יהודים להתחרות בתחרויות שחיקו את המשחקים האולימפיים, תחת חסותו של מלך צור. שם הוא הקריב מנחה לאל-למחצה היווני הרקולס, לו המשחקים היו מוקדשים. יתכן שהמדיניות הרדיקלית ביותר שלו הייתה לאפשר ללא-יהודים בירושלים להציב צלמיות של האלים שלהם בתוך בית המקדש עצמו.


העובדה שהכהן הגדול קיבל בפתיחות, ואפילו קידם את האלים הפוליתאיסטים הטרידה מאד יהודים רבים שדבקו באמונתם המונותיאיסטית. רגש זה היה חזק במיוחד בקהילות העניות והכפריות של יהודה, שהיו קרובות הרבה יותר ליהדות האורתודוקסית. המצב המתוח החמיר בשנת 175 לפנה"ס, כאשר אנטיוכוס הרביעי אפיפנס הפך לבסילאוס (basileus) סלאוקי.


איזכורים עתיקים שונים מתארים אותו כפרוטו-נירון או כקומודוס, כלומר בלתי יציב. הכינוי שלו, "אפיפנס", פירושו "מתגשם מאלוהים", אך בקרב אנשיו הוא היה מוכר בסתר בווריאציה של התואר הזה: "אפימאנס", שפירושו "משוגע". זה היה הוא שבשנה הראשונה לשלטונו, תמך בהפיכה של יאסון נגד חוניו השלישי, בתקווה שכהן גדול פרו-הלני יעזור ליוון את היהודים. עם זאת, רק שלוש שנים מאוחר יותר, אנטיוכוס החליט שיאסון לא מיוון את יהודה מהר מספיק, וכך עזר להחליף אותו בכהן אף יותר פרו-הלני בשם מנלאוס.