top of page

מקדש אש עתיק נדיר התגלה באיראן

צוות ארכיאולוגים איראנים חשף שרידים של מקדש אש עתיק במחוז סוואדקוה (Savadkuh), במרכז רכס הרי אלבורז. המקדש התגלה כחמישה קילומטרים ממערת אספאהבוד חורשיד (Espahbod Khorshid Cave) ההיסטורית ופרופ' מהדי עבדיני ערקי (Mehdi Abedini Araqi), מוביל הסקר הארכיאולוגי, אמר ל"Tehran Times" כי מקור מקדש האש בתקופת האימפריה הסאסאנית (224-651 לספירה). אמנם ישנם מקדשי אש רבים שנחשפו באיראן ובמקומות אחרים בעולם, אך מקדש זה הוא מיוחד מאד מכיוון שהוא תוכנן סביב פורמט בנייה איראני עתיק שלרוב נמצא מחובר לבניינים גדולים יותר, ולעתים נדירות נראה עומד לבדו.

אש במקדש הזורואסטרי של יזד, איראן

מקדשי האש המיוחדים - שרטאקי

מקדש האש האיראני שהתגלה לאחרונה עמד באזור המכונה "ערש הציוויליזציה". מאמר משנת 2017 של Tasnim News Agency הסביר כי התיישבות אנושית באזור מאזנדראן באיראן של ימינו, נמשכת לפחות 75,000 שנה. מקדש האש נמצא כחמישה קילומטרים מ"דז'י-א-אפסאניה", מערה עתיקה שהתגלתה על ידי ארכיאולוגי בשנת 1956 בדרך מקאמשהר (Qaem Shahr) לטהראן. Archaeology News Network מסבירים כי מקדש האש שנחשף לאחרונה נבנה בצורה של שרטאקי, שהיה מרכיב בולט ששימש בארכיטקטורה האיראנית העתיקה. הסגנון הארכיטקטוני שרטאקי שפירושו המילולי "בעל ארבע קשתות" הוא יחידה ארכיטקטונית שהורכבה מארבעה קמרוני חבית וכיפה.


לפני שנבחן את עיצוב השרטאקי המיוחד ונחקור את הפונקציה של מקדשי האש, הבה נחקור תחילה את המערה בסמוך למקום בו נחשף בכדי למקם את התגלית החדשה בהקשר היסטורי. אתר המערות העצום של אספאהבוד חורשיד היה פעם טירה ומגדל שנבנו מאבן ומטיט. גובהו 15 מטר ויש בו מסדרון וגרם מדרגות באורך 115 מטר המחברים בין שתי הקומות הקיימות, המבנה כולל 10 חדרים מכוסים במבנה גג מעץ. אנשים חיו במערה זו בתקופה הסאסאנית. על פי Tasnim News Agency, זה היה כנראה "מרכז ההגנה של אספאהבוד ממאזנדראן בעבר". האימפריה הסאסאנית הייתה השושלת האיראנית העיקרית בין השנים 224 עד 651 לספירה, ואחרי תקופת הסאסאנים במאזנדראן, המוסלמים הגיעו לשליטה על כל המחוז.

תבליט מנאקש-אי רוסטם עם ארדשיר הראשון, מייסד האימפריה הסאסאנית, ופרש בלתי מזוהה

מקדש אש זורואסטרי ייחודי

הארכיאולוגים גילו כי מקדש האש נבנה בצורת "שרטאקי", שהיה מרכיב בולט בארכיטקטורה האיראנית במשך 1,500 שנה. יחידת המבנה האלוהי של שרטאקי כללה ארבע קמרונות חבית וכיפה, המייצגת באופן סמלי את ארבע פינות כדור הארץ והשמיים שמעל. הדוגמה המפורסמת ביותר של שרטאקי בארכיטקטורה האיראנית מצויה בארמון שאפור הראשון בבישפור (Bishapur) בפרובינציית פארס.


עם זאת, מקדש האש החדש שהתגלה הוא מיוחד בדרך אחרת. אמנם הרבה שרטאקי קדם-אסלאמיים שרדו, אך הם בדרך כלל חלק ממתחמים גדולים יותר, בתגלית האחרונה השרטאקי עומד לבדו.


מה קרה במקדשי האש האיראניים העתיקים? תחת השלטון הסאסאני הטריטוריה שהיא היום איראן נסחפה ללאומנות והזורואסטריות הפכה לדת המדינה. על פי מייקל שנקר (Michael Shenkar), במאמרו משנת 2007 "ארכיטקטורת המקדש בעולם האיראני לפני הכיבוש המקדוני" (Temple Architecture in the Iranian World before the Macedonian Conquest), מקדש האש היה ידוע בכינוי "אגיארי", שם חסידי הזורואסטריזם מיזגו מים ואש כטיהור רב עוצמה של הסביבה הפולחנית. אך האש נקשרה גם באושר העתידי של המתפללים.

שרידי המקדש האש איראני העתיק שהתגלה / Mehr News Agency

מקדש האש

ה"יסנה" הוא השם האווסטי של מעשה הפולחן העיקרי של הזורואסטריזם והמילה מייצגת גם את האוסף הליטורגי העיקרי של טקסטים באווסטה (שפת כתבי הקודש הזורואסטריים), המדוקלמים במהלך טקסי יסנה. דוקטרינה דתית זו קובעת "אפר לבן נקי לטקסי ההיטהרות [נחשב] כבסיס החיים הפולחניים."


הראיות הראשונות לקיום טקסים זורואסטרים הכוללים אש נמצאו במאה ה-9 לפנה"ס, בערך באותו הזמן שבו נמצאו ראיות ראשונות לקיום הדת הזורואסטרית. באווסטה עצמה אין כל אזכור למקדש אש, ואף אין מילה למקדש אש בפרסית עתיקה. העובדה שטקסי האש הם התפתחות מאוחרת יותר בדת הזורואסטרית, ולא היו קיימים בדת המוקדמת, מתבטאת גם בליטורגיה המאוחרת יותר אטאש נייאש. בחלקים העתיקים ביותר של ליטורגיה זו, נטען כי האש מדברת אל "כל מי שהיא מבשלת בשבילו את ארוחות הערב והבוקר".


המקדש עצמו הוא פיתוח מאוחר אף יותר: מכתבי הרודוטוס ידוע כי הזורואסטרים של אמצע המאה ה-5 לפנה"ס התפללו תחת כיפת השמים, ובנו תילים כדי להדליק מעליהם אש. סטרבו מאשר זאת, ומציין כי במאה ה-6 לפנה"ס המקדש בעיר זלה (Zile) שבקפדוקיה היה תל מלאכותי מוקף חומה ופתוח לשמים, על אף שאין כל עדות לכך שאותו מקדש היה זורואסטרי. למרות שבעירת האש הייתה מרכיב בסיסי בפולחן הזורואסטרי, אש תמיד ונוכחות האור נמצאו גם בדתות רבות אחרות.

מטבע כסף של יזדגרד השני עם מזבח אש ושני מלווים

בעידן הפרתי - הלניסטי (250-226 לפנה"ס), היו שני סוגי בתי תפילה זורואסטרים: הראשון, שנקרא "באגין" או "אייאזאן", היה מקדש המיועד לאלוהות מסוימת; הוא נבנה לכבוד הפטרון של אדם או משפחה, והיו בו תמונות ופסלים. הסוג השני, "אטרושאן", נקראו "מקומות של אש בוערת", שהפכו נפוצים יותר ויותר כאשר תנועת האיקונוקלאזם צברה כוח. עם עליית הסאסאנים, המקדשים מהסוג הראשון המשיכו להתקיים, אולם יצא חוק לפיו יש להוציא מתוכם את הפסלים, או להחליף את הפסלים במזבחי אש.


כמו כן, גם במהלך התקופה הסאסאנית (226 - 650 לספירה) אין שום ראיה לכך שאִשִּׁים סווגו לפי קדושתן. "כנראה שהיו רק שני סוגים של אש קדושה, אטאשי והראם (מילולית: 'אש מנצחת', מאוחר יותר פורש בטעות כ'אש של בהראם'), והפחותה, אטאש-י אדאראן, או 'אש של מדורות', אש קהילתית, ששירתה כפר או שכונה". ככל הנראה, רק באטאש-אי-והראם האש בערה ללא הפסקה, והאטאש-אי-אדאראן הודלקו כל שנה מחדש. בזמן שלמדורות עצמן היו שמות, למבנים שהכילו אותן לא היו שמות, וכבר שוער כי "הטבע הפרוזאי של שמות בפרסית לאותם מקומות (קאדאג, מאן, חאנאנג - כולן מילים לבית רגיל) אולי משקף רצון לשמור על הפולחן קרוב כמה שיותר לפולחן העתיק של המדורות, וכדי למנוע שכלול או פיתוח יתר שלו".


מקדשים עתיקים אלה הם אינם יחודיים לאיראן, שכן ארכיאולוגים גילו 177 מקדשי אש שונים ברחבי העולם. בכל מקרה, האלמנט הכתום המיסטי, האש, נקשר לטקסי טיהור ולבוא האור העתידי, באופן אוניברסלי ברחבי האימפריה הסאסאנית, ובאופן אישי בלב מתפללי האש האינדיבידואליים.

מקדש האש בזהור באיראן (500 לפנה"ס). פירוש השם "שער השמש" (בז = שער, הור = שמש)

סיווג האש

מבחינה פונקציונלית, מקדשי האש בנויים כדי לשרת את האש בתוכם, ובהתאם לכך מקדשי האש מסווגים בהתאם לסוג האש השוכנת בתוכם. שלוש דרגות קדושת האש (בסדר עולה) הן: אטאש דאדגה, אטאש אדאראן ואטאש בהראם.


אטאש דאדגה

"אטאש דאדגה" היא הדרגה הנמוכה ביותר של אש קדושה, והיא יכולה להיות מקודשת (תהליך בו הופכים אש "רגילה" לאש קדושה) בתוך כמה שעות על ידי שני כהנים, אשר מדקלמים לסירוגין את 72 הפרקים של היאסנה - חלק מהליטורגיה הזורואסטרית. התהליך יכול לכלול גם דקלום של הונידאד, אבל מדובר בחלק שהוא אופציונלי ולא הכרחי. בזמן שבו לא מתקיימים טקסים, גם אדם שאינו כהן דת יכול להשגיח על האש. יש לציין כי המונח "אטאש דאדגה" משמש גם בעבור אִשִּׁים שאינן קדושות, כמו אש של אח ואש במנורות שמן, שנמצאות בבתים זורואסטריים רבים.


אטאש אדאראן

הדרגה הבאה בקדושה היא אטאש אדאראן, ה"אש של האִשִּׁים". הדלקת האש דורשת איסוף של אש אח מבתים של ארבע "הקבוצות החברתיות" (קבוצות ששימשו במערכת הפיאודלית): הכהנים; הלוחמים ועובדי המדינה; החקלאים; והפועלים ובעלי המלאכה. הקידוש של אטאש אדאראן עורך בין שבועיים לשלושה, ומבוצע על ידי שמונה כהנים.


אטאש בהראם

הדרגה הגבוהה ביותר של אש קדושה היא אטאש בהראם, "אש מנצחת", ותהליכי הדלקתה וקידושה הם המורכבים ביותר מבין אלו של שלושת סוגי האִשִּׁים הקדושות. התהליך כולל איסוף של 16 "סוגים של אש", כלומר אש ממקורות שונים, ביניהם אש כתוצאה ממכת ברק, אש מעסקים בהם דולק תנור, וכמו כן גם את ארבעת סוגי האש של הקבוצות החברתיות, כמו שנהוג באטאש אדאראן. כל אחד מ-16 סוגי האש נדרש לעבור תהליך טיהור לפני שהוא מצטרף לשאר הסוגים. תהליך הקידוש של אטאש בהראם מערב 32 כהנים, ושנה שלמה יכולה לעבור עד להשלמת התהליך.


מקדש בו נמצאת אטאש בהראם או אטאש אדאראן, מכיל גם אטאש דאדגה אחת לפחות. בניגוד לאטאש בהראם ואטאש אדאראן, רק אטאש דאדגה משמשת את הכהנים לצורך ביצוע טקסי הדת. בנוסף, הציבור הזורואסטרי הרחב נוהג לבקש באטאש דאדגה ברכות עבור אדם מסוים, משפחה או אירוע. ההערצה של שני סוגי האִשִּׁים האחרים מופנית רק לאש עצמה (בניגוד לאטאש דאדגה, בה מעריצים גם את הטקסים) - כלומר, לאחר קידוש האִשִּׁים הללו, רק ה"אטאש נייאשס", תפילת האש, נקראת בפניהן.

יזד עטאש בהראם (מקדש האש), יזד, איראן

מקדשי אש בימינו

החזית החיצונית של מקדש אש זורואסטרי היא כמעט תמיד לא מקושטת, בכוונה. עובדה זו עשויה לשקף מסורת עתיקה (שנתמכת בטבע הפרוזאי של המינוח הטכני למקדשי אש) שקובעת כי מטרת מקדש האש היא לשכן בתוכו אש קדושה, ולא לפאר את המבנה הפיזי עצמו.


המבנה הבסיסי של מקדשי האש בימינו הוא זהה, תמיד. אין מקורות זורואסטריים ראשוניים שעתיקים יותר מהמאה ה-19 לגבי המבנה של מקדשי אש, ואפשרי כי המקדשים של היום הם בעלי השפעה הודית משמעותית. בכניסה ממוקם חלל (פתוח או מקורה) בו מתקיימות אסיפות, דתיות ושאינן דתיות. בצד החלל הזה (או לפעמים בקומה שמעל או מתחת לחלל) המאמינים נכנסים לחדר המתנה קטן יותר מאשר החלל בו עברו קודם. לחדר הזה מחובר קודש הקודשים הזורואסטרי, ה"אטאשגאה", מילולית "מקום האש" שבו עומד מזבח האש (המהווה מתחם בפני עצמו). יש לציין כי קודש הקודשים סמוי מעיני הנוכחים באולם הכניסה.


מקדש אש בו מבוצעים טקסי יאסנה יכיל תמיד באר, נחל, או מקור מים "טבעי" אחר. זוהי דרישה הכרחית של ה"אב-זוהר", שיאו של טקס היאסנה. האש במזבח האש מוזנת על ידי עץ בלבד. רק כהנים המשרתים במקדש אש יכולים לגשת למזבח האש עצמו (שאר המאמינים צופים בו ממרחק של כמה מטרים), שמוקף בגדר לפחות מצד אחד, ומעליו יש גג הבנוי מכיפה כפולה (שתי כיפות, אחת על השנייה). לכיפה הכפולה יש פתחי אוורור המאפשרים לעשן להימלט, אך פתחי האוורור של הכיפה החיצונית נפרדים מאלה של הכיפה הפנימית, וכך מונעים מפסולת או גשם לחדור למזבח האש. המזבח מופרד מחדר קודש הקודשים על ידי מחיצות (או קירות עם פתחים גדולים מאד), והוא מורם מעט ביחס לרצפה. קירות אלו עשויים כמעט תמיד מרעפים או משיש. בקודש הקודשים אין מקורות אור נוספים חוץ מהאש עצמה. במסורת ההודית-זורואסטרית, מקדשי האש מעוצבים כך שאור שמש ישיר לא יכול להיכנס לקודש הקודשים.


בפינה אחת של קודש הקודשים תלוי פעמון, שמצלצלים בו חמש פעמים ביום, במהלך טקס ה"בואי" - מילולית "ריח (טוב)", המציין את תחילתה של כל גאה (אחת מחמש תקופות היום, בדומה לזמני היום ביהדות). כלים לשמירה על האש - פשוט תלויים על הקיר, או מאוחסנים בחדר שהגישה אליו אפשרית רק דרך המזבח (כלומר לכהנים בלבד).


בהודו ובקהילות הודיות-זורואסטריות מחוץ להודו, קיים איסור חמור על כאלה שאינם זורואסטרים להיכנס לכל מקום ממנו ניתן לראות את האש הקדושה. אמנם האיסור הזה אינו דוקטריני (כלומר כזה שכתוב באווסטה או במסמכי פהלאווי), אך הוא התפתח כמסורת. עם זאת, הוא נזכר באחת מאגרות הריוואיאת (אוסף התכתבויות בין הזורואסטרים בהודו לבין אלו שבאיראן). בנוסף, הכניסה לכל חלק של המקדש מותרת לעיתים עבור זורואסטרים בלבד. כאשר איסור זה חל, הוא מונע את שימושו של אולם הכניסה לצרכים שאינם דתיים. הזורואסטרים מתעקשים שהגבלות אלה לא נועדו לפגוע בלא-זורוסטרים ומצביעים על מנהגים דומים בדתות אחרות.

שלושה סגנונות של כובע כהן בפה מכוסה / ברנרד פיקארט (1673–1733)

פולחן

כאשר המאמין נכנס לקודש הקודשים, הוא או היא "יקריבו" לאש זרדי אַלְגֹּם יבשים (Sandalwood). זאת בהתאם לחוקים הדוקטריניים שמופיעים בוונידאד, שבנוסף לציון סוגי הדלק המותרים באש הקדושה, חוזר על ציווי היאסנה והיאשט המפרטים אילו סוגי דלקים אסורים (בפרט, כל מה שאינו עץ).


במסורת הזורואסטרית של ימינו, הקורבן לעולם לא נעשה ישירות (הרי לציבור המאמינים הכללי אסור לגשת למזבח), אלא ניתן לכהן אשר עוטה מסכת בד על הנחיריים והפה כדי למנוע את זיהום האש כתוצאה מנשימתו והבל פיו. הכהן משתמש במלקחיים עשויות כסף כדי להניח את הזרדים בתוך האש. לאחר שהזרדים נשרפו, הכהן ישתמש במצקת מיוחדת כדי לתת את האפר הקדוש לאותו אדם שנתן לו את הזרדים, אשר בתורו מורח את האפר על המצח והעפעפיים שלו, ובנוסף יכול לקחת את האפר לביתו, כדי שישתמש בו אחרי טקס הקושטי. כהנים זורואסטריים אינם מטיפים או נושאים דרשות, אלא רק מטפלים באש ומבצעים את הטקסים. המאמינים פוקדים את מקדשי האש בעיקר בחגים העונתיים (גאהאמבאר), ובמיוחד בראש השנה (נורוז).


לכוהנים במקדשי האש יש שלוש דרגות. הכהן הראשי של כל מקדש נושא בתואר "דאסטור". קדושת הדרגה הזו פוטרת אותו מביצוע טקסי טהרה אחרי אירועי חיים מסוימים, טקסים שאותם כהנים בדרגות נמוכות יותר נדרשים לבצע. הכהנים הרגילים נושאים בתואר "מובאד", והם רשאים לנהל את הפולחן הקהילתי, וטקסים מזדמנים כמו חתונות. מובאד חייב להיות בן, נכד או נין של מובאד אחר. בעלי דרגת הכהונה הנמוכה ביותר נושאים בתואר "הרבאד" (או "ארווארד"), ומסייעים לביצוע הטקסים העיקריים. בשנת 2017 היו 50 מקדשי אש במומבאי, 100 בשאר הודו, ו-27 בשאר העולם.

מקורות:

146 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page