כדי להבין את ההתפתחות של טורינו במאה ה-20, יש צורך לדבר על מפעל לינגוטו ועל פיאט (FIAT או FCA כפי שהיא נקראת כיום), החברה הגדולה באיטליה. FIAT - Fabbrica Italiana Automobili Torino, נוסדה בשנת 1899 והבניין בטורינו המייצג את החברה באופן מוחלט הוא מפעל לינגוטו (Lingotto factory).
לינגוטו נבנה בשנות ה-20 של המאה ה-20. כאשר הסנאטור ג'אני אניילי (מנכ"ל ובעל רוב המניות) ביקר במפעל פורד בדטרויט, הוא החליט להרחיב את הייצור על ידי אימוץ טכנולוגיות ייצור חדשניות בבניין חדשני וייחודי מבחינה ארכיטקטונית. הבניין עשוי מבטון מזוין, בעל שני חלקים מקבילים, בגובה חמש קומות עם מבנים באורך 500 מטר המחוברים בשתי רמפות מעוקלות בכל קצה. הרמפות נבנו כדי להגיע למסלול המבחן באורך קילומטר אחד על גג הבניין, ששימש לבדיקת המכוניות המשתחררות מהמפעל. המכוניות הורכבו תוך כדי מעבר מקומת הקרקע לקומה החמישית. כל קומה הוקדשה לשלב בנייה מסויים ועם פסי ייצור, המאפשרים לעובדים לא לזוז מעמדת העבודה שלהם, ובכך לקצר זמני ההרכבה.
מפעל לינגוטו נפתח בשנת 1926 בנוכחות המלך ויטוריו אמנואלה השלישי. באותה תקופה, הייצור כבר החל ובניין המשרדים הושלם. בזמנו, לינגוטו היה המפעל המתקדם ביותר באירופה עם כ-12,000 עובדי צווארון כחול ו-500 עובדי צווארון לבן שעבדו שלוש משמרות במחזור רצוף. העובדים היו לא רק מטורינו, רבים מהם הגיעו מהכפרים או מאזורים אחרים באיטליה. בגלל זרם העובדים, היה צורך לבנות במהרה דיור חדש ולספק שירותים נוספים. תוך זמן קצר מאד. נבנתה שכונה חדשה. טורינו החלה לצמוח לכיוון דרום והגיעה לשיאה כאשר מירפיורי (Mirafiori), המפעל החדש של פיאט, נבנה בשנת 1939 ולבסוף כאשר הוא הורחב בשנת 1956.
במשך למעלה מ-60 שנה העניק מפעל לינגוטו חיים ליותר מ-80 דגמי רכב שונים, שהמפורסמים שבהם היו הטורפדו (Torpedo), הבאלילה (Balilla) והטופולינו (Topolino) האגדי (הגרסה האמיתית הראשונה של פיאט 500). דגם אחרון זה נבנה משנת 1936 עד 1957 כאשר הוצגה הגרסה החדשה של פיאט 500. לאחר מכן, הגיעו מספר דגמים שונים. כולם במטרה להציע לחברה האיטלקית שלאחר המלחמה פתרון גמיש וכלכלי שיענה לצורכי ה"פריחה הכלכלית" של איטליה. בשנת 2007 הושקה פיאט 500 חדשה: מודרנית, טכנולוגית, מעוצבת מחדש לחלוטין. פיאט 500 2.0 הפכה במהרה לפיאט הנמכרת ביותר בעולם.
ייצור המכוניות במפעל לינגוטו בטורינו הסתיים בשנת 1982. הדגם האחרון שיוצר היה לנצ'יה דלתא. באותה נקודת זמן עלתה השאלה - "מה נעשה עם בניין שהיה סמל למודרניות וריתק אנשים רבים בתקופתו"? כיצד נוכל לשנות בניין מיושן שנחשב "ארכיאולוגיה תעשייתית" למקום המייצג את טורינו של המחר? פיאט ביקשה מהאדריכל המפורסם רנצו פיאנו, שהוא גם הארכיטקט של מגדל השארד המפורסם בלונדון, להעניק חיים חדשים לבניין העצום הזה. התוכנית הייתה שיפוץ מלא של המבנה תוך השארת המבנה המקורי ללא שינוי ושינוי המפעל למתקן רב תכליתי לשימוש הציבור.
התוצאה הייתה "עיר בתוך העיר". חללים בעלי אופי שונה נוצרו בתוך חללי הייצור לשעבר: מקניון, חללי תצוגה, בתי מלון ומשרדים למגזר השירותים, לחדרים למחלקות מיוחדות באוניברסיטאות (כמחלקת הרכב של הפוליטקניקו בטורינו ועד בית הספר לרפואת שיניים) וגן טרופי. ישנם שלושה חללים המייצגים את הלינגוטו החדש שנוצר על ידי רנצו פיאנו:
האודיטוריום: מצופה כולו בעץ דובדבן ומוגדר על ידי מומחים כמקדש מוזיקה אמיתי בגלל האקוסטיקה המושלמת שלו. האודיטוריום יכול להכיל יותר מ-2000 צופים.
ה"בועה": חדר ישיבות פנורמי מקריסטל ופלדה הממוקם במרחק של 40 מטרים מהקרקע, משם אפשר להתפעל מרכס הרי האלפים. אפשר להגיע לבועה הן ממעליות המוצבות בתוך הלינגוטו והן ממנחת מסוקים קטן על הגג.
ואחרון חביב, הגלריה לאמנות אגנלי (Pinacoteca Agnelli): שוכנת במה שנקרא "Scrigno" (תיבת אוצר), יצירה ארכיטקטונית חדשנית וטכנולוגית שנוצרה לאחסון אוסף אמנות יקר של אמנים חשובים שונים כמו: קנאלטו, מאטיס, מודיליאני, רנואר ועוד.
וזה מה שהלינגוטו הוא... "מרכז עיר מחוץ למרכז העיר", מרכז מסחרי, אבל מעל הכל, מקום המקדם תרבות, מפגשים, חליפין חברתי וחדשנות.
מקורות:
Comments