top of page

מהו המין בן ה-356,000 שנה שהתגלה במערה בדרום אפריקה?

עודכן: 7 באוק׳ 2020

לי ברגר (Lee Berger) העלה את הפוסט שלו לפייסבוק ב-7 באוקטובר 2013. הוא נזקק לחוקרים שיצטרפו למסע מרגש. הם היו צריכים להיות בעלי ניסיון בפלאונטולוגיה או בארכיאולוגיה, והם היו צריכים לעזוב הכל ולטוס לדרום אפריקה תוך חודש. "והקאטצ' הוא - האדם צריך להיות צנום ועדיף שיהיה קטן", הוא כתב. "אסור שיהיה קלסטרופובי, חייב להיות בכושר, צריך ניסיון מסוים במערות. ולנסיון בטיפוס תהיה עדיפות."

"חשבתי שאולי יש שלושה או ארבעה אנשים בעולם שיתאימו לקריטריונים האלה", נזכר ברגר. "תוך מספר ימים היו לי 60 מועמדים, כולם מתאימים. בחרתי שישה. כולן היו נשים וכולן רזות - למרבה המזל, בהתחשב במה שקרה אחר כך". ברגר, פלאואנתרופולוג מאוניברסיטת וייטווטרסראנד (University of the Witwatersrand), שלח אותן למערת רייזינג סטאר (Rising Star Cave) בדרום אפריקה וביקש מהן להשחיל את עצמן דרך נקיק אנכי וארוך, שהלך והתכווץ עד לפתח ברוחב של 18 סנטימטרים בלבד.


הפתח הזה היה כל מה שהפריד בינן ובין עצמות של מין אנושי קדום ולא מוכר, הומינין (Hominini), שהצוות כינה הומו נאלדי (Homo naledi) על שם המילה המקומית ל"כוכב". לא ידענו מתי הוא חי, או איך הוא היה קשור אלינו. אבל ידענו שזה היה יצור עם פסיפס מופלא של מאפיינים, שחלקם דומים להפליא למאפיינים של בני אדם מודרניים, ואחרים דומים יותר למאפיינים של קופים.


את זה ידענו מכיוון שששת הנשים שנכנסו למערה מצאו את אחד האוספים העשירים ביותר של מאובני הומינין שהתגלו אי פעם, כ-1,550 שברי מאובנים השייכים לפחות ל-15 שלדים. למצוא שלד שלם אחד של הומינין היה ניצחון בעולם הפלאואנתרופולוגיה. למצוא 15 ואולי יותר, זה כמו לזכות בלוטו.

ההומינינים המוקדמים כללו את האוסטרלופיתקוס (Australopithecus), בעלי המבנה החסון, זרועות ארוכות, רגליים קצרות ומוח קטן. לפני שני מיליון שנה, הצטרפו אליהם החברים הראשונים מהגנום שלנו - ההומו (Homo), עם רגלים ארוכות יותר, רגלים נוקשות יותר להליכה, אצבעות גמישות יותר ומוח גדול בהרבה והצטרפו גם עוד כמה מינים מסקרנים בעלי מאפיינים האופייניים לשתי השושלות.


בשנת 2008, מצא ברגר אוסף כזה במערת מלאפה (Malapa cave) בדרום אפריקה, הומינין חדש בשם אוסטרלופיתקוס סדיבה (Australopithecus sediba). את חמש השנים הבאות הוא בילה בללמוד אותו. הפרויקט הפך כל כך מקיף, עד שבשנת 2013, ברגר, חוקר בטבעו, הבין שהוא הפסיק לחקור. כדי לתקן זאת, הוא גייס שני חוקרי מערות, ריק האנטר (Rick Hunter) וסטיב טאקר (Steve Tucker), כדי לחקור מערות נוספות בדרום אפריקה שעשויות להניב מאובנים חשובים. מערת הרייזינג סטאר הייתה אחת מהן.


כאשר הצמד נכנס אל המערה באוקטובר 2013, הם לא ציפו להרבה. חוקרי מערות בחנו את מערכת המערות הזאת ביסודיות במשך 50 שנה והסיכוי למצוא משהו חדש היה קטן. אך טאקר עשה זאת במקרה. בזמן מנוחה, הוא עיגן עצמו בנקיק - וגילה שכפות רגליו לא נוגעות בקרקע. הנקיק, כך התברר, הוביל לפיר צר מאד, שהמשיך למטה 12 מטרים לפני שנפתח לחלל. כשטאקר נכנס לתוכו, הוא מצא עצמות. הוא הוציא את הגו-פרו שלו וצילם כמה תמונות.


כשברגר ראה את התמונות, הוא נדהם. היה ברור לו שהוא מביט בגולגולת ובעצם הלסת של הומינין, אולי אוסטרלופיתקוס. "באותו לילה לא יכולתי להירדם", הוא אומר. בשעה שתיים לפנות בוקר הוא התקשר לטרי גרסיה (Terry Garcia), ראש מחלקת המדע והמחקר של נשיונל ג'יאוגרפיק (National Geographic Society), שמימנה בעבר את החפירות של ברגר. "אם אי פעם תאמין בי, האמן בי עכשיו", אמר ברגר. "טרי אמר: עשה את כל מה שאתה צריך לעשות".


ברגר אסף במהירות צוות מדענים - ושש חוקרות מערות שדופות. מרינה אליוט (Marina Elliott) הייתה הראשונה והוותיקה שבהן. כשראתה לראשונה את הפוסט של ברגר, היא בדיוק סיימה את הדוקטורט באוניברסיטת סיימון פרייזר (Simon Fraser University) וכבר עשתה הרבה עבודות שטח בסיביר ובאלסקה. "הייתה לי נטייה לסביבות קיצוניות", היא אמרה. "להגיד לי שאצטרך לטפס, שזה יהיה מתחת לאדמה ושזה יהיה מוזר ועלול להיות מסוכן ... זה מה שמשך אותי". אליה הצטרפו חמש נוספות: אלן פוירייגל (Elen Feuerriegel) מאוסטרליה, והאמריקניות לינדזי אבס (K. Lindsay Eaves), אליה גורטוב (Alia Gurtov), חנה מוריס (Hannah Morris) ובקה פיקסוטו (Becca Peixotto).


עד ה-7 בנובמבר, חודש אחרי שהפוסט של ברגר עלה, התאסף מחנה שמנה 60 איש ליד מערת הרייזינג סטאר. שלושה ימים לאחר מכן הצוות נכנס פנימה. "ידענו שהמאובנים עומדים להיות חשובים במיוחד. היה ברור שהם לא אנושיים", אמר ג'ון הוקס (John Hawks) מאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון (University of Wisconsin–Madison), שברגר גייס. "חשבנו שאנחנו הולכים לחפור שלד אחד. כי מה עוד נוכל למצוא?"