top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

תמונת הסופר/תגור זיו

מהו המין בן ה-356,000 שנה שהתגלה במערה בדרום אפריקה?

עודכן: 7 באוק׳ 2020

לי ברגר (Lee Berger) העלה את הפוסט שלו לפייסבוק ב-7 באוקטובר 2013. הוא נזקק לחוקרים שיצטרפו למסע מרגש. הם היו צריכים להיות בעלי ניסיון בפלאונטולוגיה או בארכיאולוגיה, והם היו צריכים לעזוב הכל ולטוס לדרום אפריקה תוך חודש. "והקאטצ' הוא - האדם צריך להיות צנום ועדיף שיהיה קטן", הוא כתב. "אסור שיהיה קלסטרופובי, חייב להיות בכושר, צריך ניסיון מסוים במערות. ולנסיון בטיפוס תהיה עדיפות."

"חשבתי שאולי יש שלושה או ארבעה אנשים בעולם שיתאימו לקריטריונים האלה", נזכר ברגר. "תוך מספר ימים היו לי 60 מועמדים, כולם מתאימים. בחרתי שישה. כולן היו נשים וכולן רזות - למרבה המזל, בהתחשב במה שקרה אחר כך". ברגר, פלאואנתרופולוג מאוניברסיטת וייטווטרסראנד (University of the Witwatersrand), שלח אותן למערת רייזינג סטאר (Rising Star Cave) בדרום אפריקה וביקש מהן להשחיל את עצמן דרך נקיק אנכי וארוך, שהלך והתכווץ עד לפתח ברוחב של 18 סנטימטרים בלבד.


הפתח הזה היה כל מה שהפריד בינן ובין עצמות של מין אנושי קדום ולא מוכר, הומינין (Hominini), שהצוות כינה הומו נאלדי (Homo naledi) על שם המילה המקומית ל"כוכב". לא ידענו מתי הוא חי, או איך הוא היה קשור אלינו. אבל ידענו שזה היה יצור עם פסיפס מופלא של מאפיינים, שחלקם דומים להפליא למאפיינים של בני אדם מודרניים, ואחרים דומים יותר למאפיינים של קופים.


את זה ידענו מכיוון שששת הנשים שנכנסו למערה מצאו את אחד האוספים העשירים ביותר של מאובני הומינין שהתגלו אי פעם, כ-1,550 שברי מאובנים השייכים לפחות ל-15 שלדים. למצוא שלד שלם אחד של הומינין היה ניצחון בעולם הפלאואנתרופולוגיה. למצוא 15 ואולי יותר, זה כמו לזכות בלוטו.

ההומינינים המוקדמים כללו את האוסטרלופיתקוס (Australopithecus), בעלי המבנה החסון, זרועות ארוכות, רגליים קצרות ומוח קטן. לפני שני מיליון שנה, הצטרפו אליהם החברים הראשונים מהגנום שלנו - ההומו (Homo), עם רגלים ארוכות יותר, רגלים נוקשות יותר להליכה, אצבעות גמישות יותר ומוח גדול בהרבה והצטרפו גם עוד כמה מינים מסקרנים בעלי מאפיינים האופייניים לשתי השושלות.


בשנת 2008, מצא ברגר אוסף כזה במערת מלאפה (Malapa cave) בדרום אפריקה, הומינין חדש בשם אוסטרלופיתקוס סדיבה (Australopithecus sediba). את חמש השנים הבאות הוא בילה בללמוד אותו. הפרויקט הפך כל כך מקיף, עד שבשנת 2013, ברגר, חוקר בטבעו, הבין שהוא הפסיק לחקור. כדי לתקן זאת, הוא גייס שני חוקרי מערות, ריק האנטר (Rick Hunter) וסטיב טאקר (Steve Tucker), כדי לחקור מערות נוספות בדרום אפריקה שעשויות להניב מאובנים חשובים. מערת הרייזינג סטאר הייתה אחת מהן.


כאשר הצמד נכנס אל המערה באוקטובר 2013, הם לא ציפו להרבה. חוקרי מערות בחנו את מערכת המערות הזאת ביסודיות במשך 50 שנה והסיכוי למצוא משהו חדש היה קטן. אך טאקר עשה זאת במקרה. בזמן מנוחה, הוא עיגן עצמו בנקיק - וגילה שכפות רגליו לא נוגעות בקרקע. הנקיק, כך התברר, הוביל לפיר צר מאד, שהמשיך למטה 12 מטרים לפני שנפתח לחלל. כשטאקר נכנס לתוכו, הוא מצא עצמות. הוא הוציא את הגו-פרו שלו וצילם כמה תמונות.


כשברגר ראה את התמונות, הוא נדהם. היה ברור לו שהוא מביט בגולגולת ובעצם הלסת של הומינין, אולי אוסטרלופיתקוס. "באותו לילה לא יכולתי להירדם", הוא אומר. בשעה שתיים לפנות בוקר הוא התקשר לטרי גרסיה (Terry Garcia), ראש מחלקת המדע והמחקר של נשיונל ג'יאוגרפיק (National Geographic Society), שמימנה בעבר את החפירות של ברגר. "אם אי פעם תאמין בי, האמן בי עכשיו", אמר ברגר. "טרי אמר: עשה את כל מה שאתה צריך לעשות".


ברגר אסף במהירות צוות מדענים - ושש חוקרות מערות שדופות. מרינה אליוט (Marina Elliott) הייתה הראשונה והוותיקה שבהן. כשראתה לראשונה את הפוסט של ברגר, היא בדיוק סיימה את הדוקטורט באוניברסיטת סיימון פרייזר (Simon Fraser University) וכבר עשתה הרבה עבודות שטח בסיביר ובאלסקה. "הייתה לי נטייה לסביבות קיצוניות", היא אמרה. "להגיד לי שאצטרך לטפס, שזה יהיה מתחת לאדמה ושזה יהיה מוזר ועלול להיות מסוכן ... זה מה שמשך אותי". אליה הצטרפו חמש נוספות: אלן פוירייגל (Elen Feuerriegel) מאוסטרליה, והאמריקניות לינדזי אבס (K. Lindsay Eaves), אליה גורטוב (Alia Gurtov), חנה מוריס (Hannah Morris) ובקה פיקסוטו (Becca Peixotto).


עד ה-7 בנובמבר, חודש אחרי שהפוסט של ברגר עלה, התאסף מחנה שמנה 60 איש ליד מערת הרייזינג סטאר. שלושה ימים לאחר מכן הצוות נכנס פנימה. "ידענו שהמאובנים עומדים להיות חשובים במיוחד. היה ברור שהם לא אנושיים", אמר ג'ון הוקס (John Hawks) מאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון (University of Wisconsin–Madison), שברגר גייס. "חשבנו שאנחנו הולכים לחפור שלד אחד. כי מה עוד נוכל למצוא?"

לאחר כניסתו למערה, הצוות הגיע כמעט מיד למספר מסדרונות צרים וחשוכים, לרכס חד המכונה 'גב הדרקון' (Dragon’s Back) עם מדרונות תלולים משני צידיו, ולבסוף לאותו מדרון באורך 12 מטר. "זה סדק ארוך, שמנוקד בבליטות חדות כשיני כריש", אמרה אליוט. "אני זוכרת שהסתכלתי למטה וחשבתי: אני לא בטוחה שעשיתי את הבחירה הנכונה".


הצוות גלש מטה אל אזור שאותו כינה אזור הנחיתה, לפני שנכנסו לחלל המלא במאובנים שהם קראו לו תא 101 (101 Chamber). ביום הראשון הם מצאו עצם יחידה - לסת תחתונה. "היא נחשפה ואמרנו: רגע, זה לא מה שחשבנו", אמר הוקס. תמונותיו של טאקר רמזו ללסת אוסטרלופית, אך הוא שכח לכלול סרגל קנה מידה. הלסת בפועל הייתה קטנה בהרבה, ושיניה היו כמעט בגודל שיניים אנושיות. "חשבנו: אנו מסתכלים כאן על משהו יוצא דופן".


ביום השני הן נכנסו לקצב. ששת החוקרות ירדו תחת האדמה במשמרות של שש שעות, ועבדו בחושך קלסטרופובי ולעתים קרובות על ארבע. החלק המאתגר ביותר היה "האינטנסיביות הרגשית של חשיפת המאובנים עצמם", אמרה אליוט. "היה כל כך הרבה חומר והוא היה פריך ועדין. וכל יום הבנו שאנחנו חושפות עוד 40 או 60 שברים של הדבר הזה שהולך להיות מדהים". מעל פני האדמה החלו מדענים אחרים להכין ולקטלג את השברים. כשהם פתחו את החבילות, "הבנו שטעינו", אמר ברגר. "זה לא היה שלד אחד. היו יותר".


עד סוף השבוע חפר הצוות יותר מאובנים ממה שאי פעם נמצאו באתר דרום אפריקני. זמן קצר לאחר מכן, הם עקפו את מספר המאובנים מכל דרום אפריקה ב-90 השנים האחרונות. נדרשו חודשים לעבד את כל 1,550 השברים ולהרכיבם ל-15 שלדים - זכרים ונקבות, קשישים ותינוקות. בעניין מאובני הומינין, זוהי חשיפה הסטורית, המקבילה רק לאתר "תהום העצמות" (Sima de los Huesos cave) בספרד, הבוננזה של שרידי האדם הניאנדרטלי (Neanderthal).

"סוג זה של אתרים מרובי פרטים נדיר וחשוב לבחינת הווריאציות, ואחרי הכל זה הדבר שהאבולוציה פועלת ממנו", אמרה סוזן אנטון (Susan Antón) מאוניברסיטת ניו יורק (New York University), שלא הייתה מעורבת בפרויקט. כמה הומינינים אחרים מוכרים רק מדגימות זעירות ביותר, כמו חתיכות לסת או אצבעות קטנות. "אתה רגיל לקחת רסיסים בודדים ולעבוד איתם עד מותך", אמר הוקס. "אם רק היה לנו שבר אחד של הומו נאלדי, לא היינו יודעים דבר ממה שאנו יודעים עכשיו".


הידע הזה מרגש אך מבלבל. הוא מראה הומינין צנום וזקוף, שגובהו היה בין מטר ושלושים ס"מ למטר וחצי. היו לו רגליים ארוכות יחסית וכפות רגליים מאוד אנושיות, מה שהפך אותו ככל הנראה לצועד טוב למרחקים ארוכים - מאפיין שברגר מתאר ​​כ"מאפיין המכונן של מין ההומו". עצם הירך התרחבה בצורה הדומה לעצם האוסטרלופית ועל עצמות הירכיים היו בליטות שלא היו דומות לאלה שנמצאו בהומינינים אחרים.


זרועותיו גם הן מבלבלות. הכתפיים דומות מאד לכתפי קוף, אך הידיים "אנושיות יותר מכל יד מאובנת אחרת, למעט הניאנדרטלים", אמר הוקס. עם זאת, אצבעותיו מעוקלות להפליא ולעצם הראשונה של האגודל היו בליטות ייחודיות עבור השרירים שקרבו אותה קרוב ליד. זה היה יצור עם אחיזה מאוד עוצמתית. "אני לא יודע מה לעשות עם זה", אמר ברגר. "הם טיפסו, אבל אני לא יודע על מה הם טיפסו". והגולגולת, היא נכנסה יפה בכף היד, כאילו מישהו כיווץ את הגולגולת של הומו ארקטוס לגודל של אוסטרלופיתקוס.

"בבוקר השני שאלנו את עצמנו: על מה אנחנו מסתכלים כאן?" אמר הוקס. הצוות פסל במהירות את הרעיון שהם מצאו כמה מינים, שכן הפריטים השונים של כל עצם יחידה היו זהים. כל עצם ירך נראתה כמו כל עצם ירך אחרת שנמצאה. ההומו נאלדי היה בבירור יצור יחודי, עם תערובת מבלבלת של מאפיינים. "הכל היה בכל מקום", אמר ברגר, שגילויו הקודם, האוסטרלופיתקוס סדיבה, היה גם הוא שילוב של מאפיינים מאוסטרלופיתקוס ומההומו. "היינו אחד הצוותים הטובים ביותר בעולם לגלות את הגילוי הזה. רעיון הפסיפס כבר היה בראשנו", אמר ברגר.


מפתה להציע ששני המינים - האוסטרלופיתקוס וההומו נאלדי - היו שלבי ביניים בהתקדמות האבולוציונית הישירה מאוסטרלופיתקוס לעצמנו. אך הם אינם "חוליות חסרות". שניהם עשויים להיות פסיפס, אבל הם פסיפסים שונים. לכל אחד קבוצות שונות של מאפיינים אוסטרלופיתקוסים ומאפיינים אנושיים שלא ניתן להושיב בקלות על אותו אילן יוחסין.


קשה במיוחד היה לעשות זאת מכיוון שבשלב הזה הצוות עדיין לא תיארך את הדגימות - עובדה שהטרידה כמה וכמה פליאנתרופולוגים אחרים. "אני תוהה על היעדר הניסיון לתארך את גילם", כתב כריס סטרינגר (Chris Stringer) מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון (Natural History Museum), בביקורת לנושא.


"אם המאובנים האלה בני שלושה מיליון שנה הם מספרים לנו סיפור שונה לחלוטין מאשר אם הם בני שלושים אלף שנה", הוסיף קרול וורד (Carol Ward) מאוניברסיטת מיזורי (University of Missouri). "ללא תיארוך, המאובנים לא חושפים כמעט דבר על התפתחות ההומינין, מעבר לחיזוק ההבנה ההולכת וגוברת שיש מגוון הרבה יותר גדול של מינים ממה שחשבנו בעבר".


הוקס היה פחות מודאג. "הם יכולים להיות אבותיהם של בני האדם והם יכולים להיות איזה יצור פרימיטיבי שחי לצד האדם המודרני", הוא אמר. "לא להיות מסוגל לקבוע איזו מבין האפשריות היא הנכונה זה די מרתק."


התנהגותם עוררה גם היא עניין. "יש לנו סיבה רצינית לחשוד שהנאלדי עשה דברים מעניינים מבחינה תרבותית, ועשה זאת עם מוח קטן", הוסיף הוקס. אילו סוגים של דברים? "ובכן, כמו לקבור את גופותיהם במערה."

לאחר שנתיים החליטו המדענים לנסות ולתארך את השרידים תוך שימוש בשש שיטות תיארוך שונות כדי לגלות את גילו של ההומו נאלדי. בהתחלה, הם תיארכו רדיומטרית כמה משטחים גירניים (Flowstone) שנוצרו משכבות של קלציט ממים זורמים שכיסו חלק משרידי ההומו נאלדי. שתי מעבדות עצמאיות הראו כי המשטחים הגירניים היו בני 236,000 שנה, כלומר, שרידי ההומו נאלדי היו חייבים להיות מבוגרים יותר.


להגיע לגיל מקסימאלי היה קשה יותר, שום משטח גירני לא כיסה את המאובנים מלמטה. הצוות הגיע לגיל הקדום ביותר - 335,000 שנה - על ידי בחינה של גרגרי משקעים ושלוש שיני הומו נאלדי באמצעות מגוון של שיטות תיארוך, כולל כמה שהתבססו על מינון הקרינה שהשרידים ספגו לאחר ששהו ברדיואקטיביות הרקע הטבעית של המערה. "בסופו של דבר יש לנו אמון מוחלט בתוצאות", אמר הוקס.

וורן שארפ (Warren Sharp), גיאוכרונולוג מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (University of California, Berkeley), שלא היה מעורב במחקר, מברך את הצוות על היסודיות במאמץ שלהם. עם זאת, הוא מדגיש כי הצורך, בהערכת הגיל הקדום ביותר של הצוות, מחייב יצירת מודל לרדיואקטיביות ולהתנהגותה של המערה לאורך זמן - משימה קשה מאד.


"יתכן שהם עשו את העבודה הטובה ביותר שניתן לעשות עם הטכניקות האלה ... [אבל] התיארוך של שיניים מטבעו הוא פחות משכנע", אמר שארפ. "אני לא אומר שזו אשמת החוקרים. אני רק אומר שהם צריכים לחיות עם זה."


איך כל הגופות הללו הוכנסו לחלל שנמצא 70 מטר מתחת לעולם החיצון, מטרים רבים במורד נקיק דקיק ובלתי אפשרי?


על 1,550 שברי העצמות הצוות לא הצליח למצוא אפילו סימן אחד שנגרם על ידי שן או כלי אבן, או איזשהו זכר לשבר שנגרם כאשר הם עדיין היו בחיים. "אלה המתים הבריאים ביותר שנראו אי פעם", אמר ברגר. זה שלל קניבליזם, רוצחים סדרתיים פרהיסטוריים או טורפים שגררו אותם לתוך הנקיק. גם המשקעים בחלל לא גילו שום עדות לכך שמים נשאו את הגופות מבחוץ. אין כל פסולת המצביעה על כך שהאנשים למעשה התגוררו במערה. והדבר המוזר ביותר, למעט כמה עצמות ציפור וכמה מכרסמים, ההומו נאלדי הוא הדבר היחיד בחלל הזה. "לא מצאנו שום דבר אחר, ומקרה בו אתה מוצא רק דבר אחד זה רק כאשר בני אדם התכוונו לזה", אמר ברגר.


אולי הם לקחו את מתיהם למערה והטילו אותם מהחלק העליון של הנקיק. "אני לא יכול להסיק אחרת", הוסיף ברגר. "יש מערה שתמיד הייתה חשוכה ומעולם לא נחשפה לעולם החיצון. אין מים שזורמים פנימה. אף חיה אחרת לא יכולה להיכנס לחלל הזה. ויש קבוצה שלמה ממין ההומינין הספציפי הזה, שלא נכנסו באותו זמן, שאין עליהם שום פגיעות, או סימני טריפה. לקרוא לזה קבורה? אם היינו מוצאים אותם בהקשר אנושי כלשהו, ​​בכל מקום, היינו קוראים לזה קבורה. אין לנו השערה טובה יותר".


האם ההומו נאלדי באמת ביצע טקסי קבורה, למרות שיש לו מוח שאינו גדול ממוח גורילה? האם הם המציאו את המנהג ללא קשר לאבות אבותינו? "אלה דברים נהדרים לחקור", אמר ברגר.

הצוות עסוק כעת בניסיון לתאר חלקים ספציפיים באנטומיה של ההומו נאלדי, כמו כפות רגליו, רגליו וכפות ידיו. והם מעודדים אנתרופולוגים אחרים לחקור את המאובנים, על ידי העלאת סריקות ומודלים תלת-ממדיים של שברי העצמות למאגר מידע פתוח. בסופו של דבר, כל אחד צריך להיות מסוגל להדפיס את ההומו נאלדי אם ירצה.


הצוות המשיך לחפש אחר קברי מאובנים נוספים באזורים אחרים במערת הרייזינג סטאר, כמו גם באתרים אחרים. ב-2017 ברגר ועמיתיו הודיעו כי נמצא חלל נוסף במערת הרייזינג סטאר ובו מאובנים של הומו נאלדי. החלל השני, שנקרא לסדי (Lesedi), "אור" בשפת הסוואנה (Tswana), נמצא במרחק של יותר מ-300 מטרים מחלל דינלדי (Dinaledi) שהכיל את 1,550 שברי העצמות של ההומו נאלדי.


עד כה הוצאו כ-130 שברי עצמות מחלל לסדי, של שני מבוגרים ולפחות ילד אחד. אחד משני השלדים הבוגרים, ככל הנראה זכר, שלם להפליא, וכולל גולגולת שרבות מעצמות הפנים שלה שמורות, והוא משלים מידע מכריע שהיה חסר מהממצאים הראשונים. אין פלא שהקבוצה קראה לו בשם ניאו (Neo), "מתנה" בשפת הסוט'ו (Sotho).


"[ניאו] ממש דומה ברמת השימור שלו לשלד של לוסי", אמר הוקס והתייחס לשלד השלם המפורסם בן ה-3.2 מיליון שנה של אוסטרלופיתקוס אפרנסיס (Australopithecus afarensis) מאתיופיה. "חסרים לנו כמה חלקים שיש ללוסי ויש לנו כמה חלקים שאין ללוסי."


לאור התגלית של חלל לסדי, צוותו של ברגר טוען כי זהו חיזוק לאחת מההשערות השנויות ביותר במחלוקת: כי בדרך כלשהי, ההומו נאלדי השתמשו במערכת מערות הרייזינג סטאר כמקום להיפטר ממתיהם.


חיזוק התיאוריה הנועזת הזו נובעת מהמוזרות העצומה של חללי דינלדי ולסדי. החללים מכילים כמעט אך ורק שרידי הומו נאלדי וזה מאוד יוצא דופן (אם כי נמצאו גם מעט שרידי בעלי חיים). ובנוסף, ברגר ועמיתיו טרם גילו כניסות נוספות לחללים.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page