חוקרים השיבו לתחייה זרע מוזר שהתגלה במערה במדבר יהודה במהלך שנות ה-80. על פי תיארוך פחמן, הזרע היה בן למעלה מ-1,000 שנה כאשר הוא נמצא, והדנ"א שלו קושר אותו לסוג של עץ שאף על פי שאבד היום, יתכן כי הוזכר בתנ"ך.
ד"ר שרה סלון, מנהלת מרכז המחקר לרפואה טבעית לואי בוריק בארגון הרפואי הדסה בירושלים, מצאה את הזרע במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ' יוסף פטריך חפר אותו מוואדי אל מקוק באמצע שנות ה-80. סלון איתרה בעבר גם קבוצה זרעי תמר בני 1,900 שנה. הראשון שהונבט זכה לכינוי מתושלח, דמות מקראית שנודעה כמי שמתה בגיל 969. בשני המקרים הנביטה את הזרעים ד"ר איליין סולווי, מנהלת המרכז לחקלאות בת קיימא במכון הערבה בקיבוץ קטורה בדרום הארץ.
בשם "שיבא", המין הלא ידוע של העץ זוהה כשייך לסוג הקומיפורה (Commiphora), שהוא חבר במשפחת הלבונה והמור (בושמיים - Burseraceae). יש כיום כ-200 מיני צמחים חיים במשפחה זו. עצים אלה נוטים להיות נפוצים באפריקה, מדגסקר וחצי האי ערב וזכו להערכה בשל שרפי המסטיק הארומטיים העשירים או השימושים האתנובוטניים שלהם.
הזרע, באורך שני סנטימטרים, ניטע בשנת 2010. חמישה שבועות לאחר מכן, הגיח שתיל. ברגע שלצמח הייתה קליפה, הוא הניב שרף. במהלך 14 השנים האחרונות, שיבא גדל לעץ שגובהו כמעט 3 מטרים, מה שאפשר למדענים לתאר את מאפייניו לראשונה. הזרע שיצר את שיבא תוארך בין 993 ל-1202 לספירה. למרות שהוא קרוב מבחינה מורפולוגית לעצים אחרים בסוג קומיפורה, קשר שאושר עם ריצוף דנ"א וניתוח פילוגנטי, נראה ששיבא נבדל מכל שאר המינים שנדגמו. קרוביו הידועים הקרובים ביותר הם Commiphora angolensis, Commiphora neglecta ו-Commiphora tenuipetiolata. סביר להניח ששיבא הוא ניצול מאוכלוסיית עצים שנכחדה כעת מאזור דרום הלבנט המקיף את ישראל וירדן של ימינו.
במקור, החוקרים שיערו ששיבא עשוי להיות דוגמה ל"בלסם יהודה" ("Balm of Judea") ההיסטורי, עץ שבעת העתיקה זכה להערכה על ניחוחו. עץ זה תואר בהרחבה על ידי סופרים יוונים, רומאים-ביזנטים ופוסט-קלאסיים מהמאה ה-4 לפנה"ס ועד המאה ה-8 לספירה. עם זאת, לשיבא אין תרכובות ארומטיות כלשהן, כך שזה נראה לא סביר.
"בהתבסס על הממצאים לעיל, הפרכנו את ההשערה הראשונית שלנו ש'שיבא' הוא הבלסם ההיסטורי של יהודה שתורבת באזור זה במהלך העת העתיקה ונחשב להשערה שנייה להסביר את זהותו של שתיל הקומיפורה הקדום המונבט", כותבים המחברים במחקרם. במקום זאת, הם מאמינים שהעץ יכול להיות דוגמה לצמח שממנו הופק ה"צורי" המקראי. זה היה שרף שהיה קשור לריפוי שמופיע בבראשית, ירמיהו ויחזקאל.
וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט--הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה.
(בראשית לז, כה)
"הצורי המקראי, ככל הנראה תוצר של מין מקומי, היה קשור לאזור ההיסטורי הגלעד, חבל ארץ בעבר הירדן, המשתרע מקו הכנרת בצפון ואזור ים המלח בדרום, אזור הררי מיוער עשיר בעת העתיקה עם עמק פורה נמוך יותר (גור) מעובד באינטנסיביות לאורך ההיסטוריה", מוסיף הצוות.
הרעיון ש"שיבא" עשוי להיות דוגמה חיה לעץ האבוד אך היקר הזה נתמך על ידי העובדה שהזרע עצמו נמצא במערה בבקעת הירדן. ניתוח פיטוכימי (Phytochemical) של העלים והשרף של העץ מראה שהוא עשיר בטריטפנאודים פטאציקליים (pentacyclic triterpenoids), תרכובת הקשורה לריפוי פצעים, ותכונות אנטי-דלקתיות, אנטי-בקטריאליות ואנטי-סרטניות. הצוות גם מצא רמות גבוהות (30 אחוז) של סקוולן (squalene), תרכובת אורגנית המשמשת לטיפוח העור, בעלים של השיבא.
שאלה נוספת שהצוות היה מעוניין להתייחס אליה קשורה לאופן שבו הזרע הגיע לאתר המערה שבו התגלה. הם משערים שהוא יכול היה להיות מושקע על ידי חיה, או אחרת אוחסן שם בכוונה על ידי אדם. "המשקע של 'שיבא' במערה על ידי חיה או ציפור נתמכת בראיות לכך שמכרסמים קטנים אוגרים זרעי קומיפורה ופירותיה הבשלים נאכלים על ידי ציפורים כולל יונים ותורים, בעלי חיים ששרידיהם נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במדבר יהודה ועדיין קיימים באזור כיום", מסבירים החוקרים. "המספר הקטן של זרעים שנמצאו במערה מעיד גם על כך שהוא הובל לתוך המערה על ידי בעלי חיים".
עם זאת, עדיין ייתכן שהזרע אוחסן על ידי אנשים. בזמן שהושקע במערה, נעלם בלסם יהודה מהאזור. היו גם תהפוכות פוליטיות וחברתיות ניכרות שהובילו למצוקות כלכליות ולחוסר יציבות. חפירות ארכיאולוגיות אחרות גילו שמערות באזור שימשו להסתרת סחורות מקומיות כדי לשמור עליהן. הצוות אמר: "כזרע ששרד ממין מקומי שיתכן כי היה קשור למסחר, יתכן ש'שיבא' נחשב בעל ערך מספיק כדי להחביאו בכוונה במערה".
"אם הייתה התערבות אנושית, גם יתכן שהיא הגיעה מחוץ לאזור, אולי מתוך כוונה להכניס מחדש מין קומיפורה שהיה בעל ערך פעם". למרות שזו אפשרות, נראה שהיא פחות סבירה מהשערת השקעה ע"י בעלי חיים. זאת משום שאין עדות נוספת לממצאים מהותיים במערה שבה נמצא זרע השיבא.
יש צורך במחקר נוסף כדי לזהות תרכובות אחרות ברקמת העץ. הצוות הגיע למסקנה כי "הנביטה של זרע קומיפורה עתיק ממדבר יהודה מראה לראשונה ראיות להימצאותו באזור זה לפני כ-1,000 שנים וזיהוי אפשרי עם עץ או שיח מקומיים שהשרף היקר 'צורי' היה קשור עם שימוש תרופתי במקרא, אבל זהותו נתונה במחלוקת זה זמן רב".
מקורות:
Comments