top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

מדעי המוח שמאחורי אהבת מוזיקה

מקור: bigthink


לפני 4.4 מיליון שנים, אוסטרלופיתקוס בשם "ארדי" (Ardi) נעמדה על רגליה והלכה. ומאז, קצב ההליכה טבע את המוזיקה האנושית, אבל הרבה יותר מזה, הצעדים הראשונים הובילו אותנו בדרך ליצירת קשרים בין המוח לבין מאמץ שרירי וצליל. הומינידים למדו לשמוע צעדים כתבנית - ומה שתבניות מעניקות לנו הוא תחושת זמן. אנחנו יכולים לחזות מה יקרה אחר כך, וזה בעל כורחו משקף את חוויית ההליכה דרך הארץ.


המצב של היותנו אנושיים - באמצע הדרך בין הציפורים בשמיים והלווייתנים באוקיינוס - אנחנו יכולים למקם את עצמנו. שירת הציפורים קופצנית כמו תנועות הציפור. בדיוק כפי שללווייתנים יש קצב הרבה יותר נוזלי של ציפה דרך המדיום שלהם. מוזיקה אנושית משקפת הליכה, וזה גם נותן לבני אדם את הפליאה שלהם מהמטאפורה הזו שמוזיקה זזה. ואם חושבים על זה, מוזיקה לא זזה, אבל אנחנו מדמיינים שתו אחד עובר לשני. ורוב המוזיקה, בין אם זו סימפוניה או שיר, מגוללת מסע. והמסע הזה לוקח אותנו מנקודה אחת לאחרת. במוחנו, זה מסע דמיוני, הד ארוך מאד ורחוק מהמסע של אבותינו אל מחוץ לאפריקה.

מה שמייחד כל כך את המוזיקה האנושית הוא הקשר שלנו בין צליל לתנועה, הנובע מהחיבורים במוח האנושי בין האזורים המוטוריים השולטים בתנועה שלנו, לבין האזורים השולטים בשמיעה ובקול, קליפת המוח השמיעתית. ככלל, ככל שצוללים עמוק יותר לתוך המוח האנושי, כך הנטייה האוניברסלית של האדם למוזיקה ולרגש הולכת וגדלה. אם מתחילים עם גזע המוח, השכבה הקדומה ביותר שלנו, גזע המוח נרתע מרפלקסים בקול. אז זעזועים וחבטות חזקות יפעילו את רפלקס גזע המוח. השכבה הבאה למעלה, גרעיני הבסיס, מגיבה להנאה. בין אם צליל נעים או לא נעים. האמיגדלה היא המקום שבו מתרחשים רגשות: עצב, אושר, כעס, פחד. והרובד המודרני ביותר, הניאוקורטקס, הוא הנקודה שבה אנחנו מעבדים דפוסים ואת מורכבות המוזיקה.


מבחינת האינסטינקט המוזיקלי שלנו, אחד מהכישורים שלנו, שהם מולדים, הוא מה שנקרא 'ניתוח סצנה שמיעתית' או 'אפקט מסיבת קוקטייל'. אם אנחנו הולכים למסיבה ואנחנו מוקפים באנשים שמקשקשים בשיחות שונות בו-זמנית, יש לנו יכולת מדהימה להתכוונן לשיחה מסוימת. זה אותו כישור שיש לנו כשאנחנו מאזינים לשורה בפוגה או בסטנדרט ג'אז. אנחנו יכולים למקד את ההקשבה שלנו. גם לציפורים יש את זה: גוזל ואביו פינגווין קיסרי מוקפים ב-40,000 זוגות מתרבים יכולים לשמוע אחד את קולו של השני בהמולה המדהימה הזו.


הערכת מוזיקה אך ורק כסוג של רגיעה או בידור גורמת לעוול עצום לכל הדברים שהמוזיקה עוזרת לנו בהם. הפגיעה הגדולה ביותר בבריאות הנפש היא הבדידות. מוזיקה יכולה לקרב אנשים. אנחנו לא צריכים ליצור מוזיקה באופן פעיל עם מישהו אחר, רק להאזין למוזיקה מחבר אותנו לרשת חברתית כי כל תו מוזיקה הוא חברתי - הוא נוצר ממוסכמות חברתיות. מוזיקה מפחיתה מתח על ידי הפחתת קורטיזול, היא מעניקה לנו הנאה, משמחת אותנו על ידי הצפת המוח עם נוירוטרנסמיטורים כמו דופמין. מוזיקה היא דרך מצוינת לתייג זיכרונות, לזכור את העבר - לבטא את הרגשות העמוקים ביותר שלנו ואת הזהות שלנו, אשר לא ניתן ללכוד בשפה, כי מוזיקה היא הרבה יותר מדי מדויקת עבור מילים.


כל הדברים האלה מגבירים את הבריאות הנפשית שלנו ובסופו של דבר המוזיקה הופכת לצורה של תשומת לב, של התבוננות. זה לא מרגיע כי יותר מדי מתרחש כשאנחנו מאזינים. והמילה רגיעה נותנת תחושה של פסיביות, בעוד שהאזנה היא פעילות אקטיבית ויצירתית מאד.

אנחנו גם אוהבים לחקות קצב, וזה בגלל קיומם של נוירוני מראה במוח שלנו. כאשר המוח רואה פעולה, איננו צריכים לזוז כדי לחוות את התנועה הזו במוח שלנו כי נוירוני המראה מגיבים בסימפתיה. תמיד היתה לנו יכולת אינסטינקטיבית לחקות. אנחנו קוראים לזה 'מימזיס'. פיהוקים מדבקים. אם אנו רואה מישהו מפהק, אנו מפהקים בחזרה. אבל גם רגשות מדבקים. כשאנו שומעים שיר עצוב, הגוף שלנו, נוירוני המראה שלנו מזדהים באופן אינסטינקטיבי, מחקים, משקפים. העצבות של השיר היא לא רק אקוסטית, היא גם מקודדת את ההתנהגות שאנו מקשרים לעצב, שהיא אבל.


רגש הוא לא רק תחושה. דרווין היה הראשון שראה שלרגש יש תפקיד הסתגלותי בשטח: שבעלי חיים ואנשים חווים רגשות ביחס למטרות שעוזרות להם לשרוד. אז אושר הוא כאשר אנחנו משיגים מטרה. כעס הוא כאשר המטרה חסומה. עצב הוא כאשר אנחנו מאבדים אדם אהוב. פחד הוא הרגש הארכיטיפי ביותר. כאשר אנחנו חשופים לאיום, יש לנו תגובה אינסטינקטיבית לקפוא או להילחם או לברוח. מוזיקה מלאה בתגובות דומות, כתגובה קיצונית למוזיקה, אשר כונתה 'מצמררת' ('the chills'), או 'מרגשת' ('frisson'), או 'נשגבת' ('the sublime'). יש רגעים במוזיקה שהם כל כך אינטנסיביים ולעיתים קרובות הם מופעלים על ידי רגעים פורצי דרך של עוצמה או קיצוניות. יש לנו אותם חלקים במוח שמגיבים לזה כמו שמגיבים לפחד. וזו הסיבה שה'מצמררת' גורמת לנו לצמרמורת או לעור ברווז. השערות על העור שלנו ממש עומדות. אבל אנחנו נהנים מהפחד הזה.


וזה מאוד מוזר, ויש לנו חוויה דומה כשאנחנו נוסעים ברכבת הרים או כשאנחנו צופים בהתפרצות געשית בבטיחות של פלטפורמת תצפית. זה כמעט כאילו מוזיקה היא אלימות ללא סכנה. אף אחד לא מת ממוזיקה: זו הסיבה שאנחנו חושבים שמוזיקה מסוגלת לבטא רגשות בצורה מאד פנימית. אז כשאנחנו מאזינים למוזיקה, זה סוג של מסע נפשי בזמן. כשאנחנו שקועים בה, אנחנו חוזרים דרך שכבה על שכבה של המוח שלנו, כמעט ביולוגית, וזו הסיבה שניתן לקרוא למוזיקה מעין חבל טבור בחזרה לאמא טבע.


79 צפיות0 תגובות

Comments


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page