מארק ספיץ ומייקל פלפס הם אולי מגדולי הספורטאים האולימפיים המודרניים, אבל מעלליהם בבריכה לא היו מוצאים הערכה רבה ביוון העתיקה. למעשה, בשום שלב בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים המקוריים לא הופיעה השחייה כאירוע, למרות העובדה שרוב היוונים ידעו לשחות ואף התגאו ביכולתם המימית.
המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה נערכו בין המאות ה-8 וה-4 לפנה"ס וכללו אירועים כמו היאבקות, אגרוף ופנטאתלון. עלבון פופולרי מתקופה זו היה לומר שמישהו לא יודע לא לקרוא ולא לשחות, מה שמעיד על כך שמיומנות במים נחשבת לתכונה מכובדת. בדיוק מדוע הספורט מעולם לא נכלל במשחקים בלבל את ההיסטוריונים.

בשאיפה לפתור את החידה, כמה חוקרים שיערו ששחייה לא נכללה מכיוון שהיא לא נתפסה כפעילות צבאית, ושכל ענפי הספורט האולימפיים צריכים היו לכלול ענפים שהיו שימושיים בשדה הקרב. עם זאת, ההיסטוריון המפורסם הרודוטוס תיאר כיצד חיילים יוונים הצליחו להימלט מטבח במהלך מלחמות יוון–פרס על ידי שחייה למקום מבטחים, בעוד שדיווחים אחרים מצביעים על כך ששחיינים שימשו כדי לספק אספקה לספרטנים הנצורים במהלך המלחמה הפלופונסית.
כמו כן, צוין שרבים מהאירועים האולימפיים העתיקים לא היו קשורים ללוחמה ולא נכללו באימונים צבאיים טיפוסיים - קפיצה לגובה ודיסקוס, אם להזכיר רק שניים.
ד"ר אדוארד קלייטון (Dr Edward Clayton) מאוניברסיטת מרכז מישיגן, שדחה את התיאוריה הצבאית, כתב מאמר חדש המציע כי "אירועי שחייה לא התרחשו [באולימפיאדה העתיקה] בגלל הסכנה שאירועים כאלה יכולים היו להיות מנוצחים על ידי דייגים, שולי צדפות, או גברים אחרים שהתפרנסו משחייה".
לדברי קלייטון, המשחקים היו על הרבה יותר מסתם כושר ספורטיבי. במקום זאת, הם סיפקו הזדמנות למתמודדים להציג את היופי והמצוינות של נשמתם - מאפיין המכונה ארטה. "משמעות הדבר היא שהם היו צריכים לבוא ממשפחות שהיו מסוגלות להחזיק בארטה כזה, ובאתונה, זה נקשר לאצולה", כותב המחבר.
דייגים ואחרים ששחו כחלק מעיסוקם, לעומת זאת, היו שייכים למעמד הפועלים, המכונה בנאוסוי (banausoi). לפי ההגדרה, אם כן, חסר להם הארטה הדרוש כדי להיחשב לספורטאים, וכל אירוע שהם עשויים להצטיין בו לא יכול היה להיחשב אפוא כספורט אולימפי.

על פי אנשים כמו אריסטו, פעילויות בנאוסויות השפילו את הגוף והנשמה כאחד במקום לשפר אותם, והיה מקובל ששום ספורטאי אמיתי לא יכול להשתמש בגופו למען רווח כלכלי. "לא יעלה על הדעת לקשר תחרות ספורטיבית לפעילות שנעשתה תמורת כסף, או כזו שבוצעה על ידי מישהו שהיה צריך לעבוד למחייתו", כותב קלייטון.
בסופו של דבר, אם כן, כל אירוע שסביר שיזכה בו אדם חסר התנאים המוקדמים לנשמה יפה לעולם לא יוכל להיכלל בתחרות אתלטית, ושחייה בהחלט נכנסה לקטגוריה הזו.
יתר על כן, היוונים הקדמונים האמינו כי ארטה משתקף ביופיו הפיזי של האדם, והתצוגה של איכות גשמית זו הייתה מרכיב חיוני בכל ענפי הספורט האולימפיים. לדברי מחבר המחקר, זה מסביר חלקית מדוע הספורטאים האולימפיים התחרו בעירום, מה שהבטיח שהמצוינות שלהם תהיה גלויה ומהנה לכל הצופים.
"שלתחרויות אתלטיות היה מרכיב ארוטי חזק עבור היוונים הקדמונים אין עוררין", כותב קלייטון. "אירועי שחייה לא היו מאפשרים את מרכיב התחרות הזה, שכן תחרויות כאלה היו כמובן מתקיימות במים, מה שהיה מסתיר באופן מהותי את ראיית המתחרים על ידי הקהל. הגוף שלהם לא היו נראה נוצץ משמן ואבק כמו זה של המתחרים האחרים", הוא מוסיף; "אכן, היה קשה לראות אותם בכלל".
מקורות:
Comments