top of page

מדוע קונפליקט יכול להיות דבר טוב

עודכן: 7 באוק׳ 2020

מאמר מאת: Aletheia Luna

מקור: TheMindUnleashed


קונפליקט הוא לא בדיוק משהו שאנחנו נהנים ממנו ...

כמובן למעט במקרה בו אתם מכורים לדרמה ("דרמה קווינס"). במקרה כזה אולי תרצו לחפש עזרה טיפולית.


באופן כללי, רובנו מחפשים חיים נטולי קונפליקטים, בהם אנו אהובים ומקובלים על הסובבים אותנו. מעט מאוד אנשים אוהבים שלא אוהבים אותם (אלא אם כן אתם סוג של מזוכיסט אנרכיסט). רוב האנשים רוצים להשתלב, לקבל תוקף, שיסכימו איתם ושאחרים יאשרו אותם... וזה נורמלי מאוד.


אך מה קורה כאשר הרצון להימנע מעימות הופך לפתולוגי?

התשובה היא שאנחנו נעשים אנשים-נעימים, מקריבים את האותנטיות שלנו כדי להתאים לתבניות שניתנות לזהוי ואישור של אחרים. לא רק זאת, אלא שכאשר הימנעות מקונפליקט הופכת לפתולוגית אנו עשויים אפילו להתחיל לאמץ לחיים גישה של "רק וייבים טובים" ("good vibes only").


בואו נודה בזה: על פני השטח, זו גישה שניראת חמודה ויש סביבה מעגל "עידן חדש" רוחני. אבל אימוץ פילוסופיה לחיים של "הכל חיובי" זו למעשה אחת מהגישות הרגשיות, הנפשיות והרוחניות המזיקות ביותר שאתם יכולים לאמץ.


למה?

מכיוון שכאשר אנו לכודים במעגל של חיפוש ויייבים חיוביים והימנעות מקונפליקטים, אנחנו לא ממש צומחים כבני אדם. לא רק זה, אלא שאנחנו יכולים למעשה לפתח את מה שאני מכנה "פוביה משליליות" כלומר לפתח פוביה סביב קונפליקטים, מה שעלול לגרום להתנהגות די קיצונית ושלילית באופן אירוני.


ה"בולשיט" של "רק וייבים טובים"

ראיתי ופגשתי מספר מכובד של אנשי "רק וייבים טובים" במסגרת עבודתי. אני גם היוצר והמנהל של ארבע קבוצות פייסבוק, שנכון לזמן הכתיבה, יש בהן סך הכל 300,000+ חברים.


דבר אחד ששמתי לב אליו וצץ בעקביות, ולא משנה מהי הסביבה או מה ההקשר, הוא שאנשים לא אוהבים חשיבה ביקורתית. חשיבה ביקורתית נתפסת בדרך כלל כמשהו "שלילי" ודוחה. לשאול שאלות ולהצביע על פגמים ותקלות לוגיות הוא דבר שלא מקובל בדרך כלל ונדחה כמעט מיד, יחד עם המצביע, הנתפס כ"טרול", "עושה צרות" , "ווכחני", או המצער מכל, "אדם רדום שעוד לא התעורר".


לא רק זה, אלא שרוב האנשים בקהילות "הרוחניות" ו"הצמיחה האישית" נוטים להיות מאוד תגובתיים כלפי כל סוג של קונפליקט רגשי - או במקרה הטוב, פאסיב-אגרסיב וצדקניים. זה כאילו האגו הרוחני שאנשים מאמצים מוסיף רובד נוסף של קושי להתמודדות עם שליליות. אנו מפתחים אידיאלים ואמונות חזקות על חיים המבוססים על רטוריקה רוחנית לעוסה (כמו "הכל הוא אהבה", "אהבה ואור", "חשבו מחשבות שמחות") שכאשר מישהו פוגע בזה, אנו המומים.


אני חושבת שההלם הזה הוא תוצאה של פחד וכעס. פחד שאנחנו עשויים לטעות. פחד שהאמונות הרוחניות שלנו כבר לא מרגיעות או יוצרות בועת נחמה סביבנו וכעס מכיוון שאנחנו רוצים אינסטינקטיבית להגן על עצמנו - האגו לא אוהב להיות מאותגר או שיפריעו לו. האגו רוצה להרגיש צדיק רוחני; הוא רוצה את העצלות של "רק וייבים טובים" מכיוון שאז אין אתגר ולכן אין איום.


אולם לחשוק ולרצות "רק וייבים טובים" פירושו שאנחנו במצב מתמיד של התנגדות למציאות. הניסיון ליצור חיי "רק וייבים טובים", תוך קבלתם (במיוחד אם נאבקים בעצב, אובדן ושנאה עצמית מהעבר), מגביל את הצמיחה שלנו בכל הרמות.


מדוע דמוניזציה והימנעות מקונפליקטים מגבילה את הצמיחה שלנו? נחזור לזה בהמשך.



מדוע קונפליקט הוא מורה רב עוצמה

איני חפה מפשע ואיני חסינה מפני המאבקים של "האגו הרוחני". כמי שגדלה בסביבה נוצרית קנאית, לימדו אותי להגן על האמונות שלי, להתנגד לאחרים, ובמקביל לנסות להימנע מקונפליקטים ולהמיר אחרים.


אדלג קדימה לפגישה שלי עם בן זוגי ואחד הכותבים באתר זה, סול (Sol). ואני יכולה גם לכנות אותו: שיווה (Shiva), משמיד העולמות. הכניסה למערכת יחסים עם האיש הזה הייתה מחרבת האגו העוצמתית ביותר שחוויתי בחיי - ואני מציינת זאת כדבר חיובי. הקונפליקטים התכופים בשנים הראשונות של מערכת היחסים בינינו היו הדבר החשוב ביותר בהתעוררות הרוחנית שלי.


יפה זה לא היה כמובן. לעיתים קרובות הרגשתי הרבה רחמים עצמיים, טינה וכעס סביב האמונות שלי שאותגרו והושמדו באופן שיטתי. אך שמירה על לב פתוח לקונפליקטים האלה והבחירה ללמוד מהם הפכו את חיי לנצח.


מבלי שמישהו היה אומר "שטויות", על כל השקרים ששיקרתי לעצמי, לעולם לא הייתי מגיעה למקום בו אני נמצאת היום. מבלי שמישהו היה מצביע לי על איפה טעיתי או טועה, היו חולפות שנים עד שהייתי מפתחת הזהות העצמית שיש לי כעת.


אז הנה הסיבות לכך שקונפליקט הוא מורה כל כך עוצמתי:

  • קונפליקט עוזר לנו לפתח סבלנות וסובלנות כלפי אחרים באופן פעיל יותר.