מגילת שפירא, כתב יד מקראי קדום לכאורה שנחשב בעבר כתרמית, הוא למעשה אותנטי, אומר חוקר ישראלי-אמריקאי שחקר בקפידה רישומים ותמלילים של ממצא אבוד זה. מגילת שפירא נקראה כך לכבודו של מוזס וילהלם שפירא, סוחר עתיקות שניסה למכור את המגילה למוזיאון הבריטי תמורת מיליון ליש"ט עוד בשנת 1883.
הסיפור של מגילות שפירא והספק האקדמי
ב-1883 יצא שפירא בגילוי מרעיש: הוא טען כי בידיו 15 מגילות קלף קדומות שרכש מבדואים שמצאו אותן במערה באזור ים המלח, שלטענתו תוארכו למאה ה-7 לפנה"ס, והיוו את כתב היד המקראי הקדום ביותר שנתגלה עד אז. במגילות הופיעה גרסה שונה במקצת מזו המוכרת לנו של ספר דברים, שכללה את עשרת הדיברות בשינויים קלים. הפקפוקים שהתעוררו באשר לאותנטיות של המגילות נדחו על ידי שפירא בטענה כי רכש אותן בפרוטות, ולא יעלה על הדעת כי ישקיע אדם מאמץ כה רב בזיוף כזה תמורת רווח כה זעום.
שפירא הגיע עם המגילות לגרמניה וניסה לעניין את הגרמנים בקנייתן. בעודו ממתין להחלטתם ותוצאות בדיקתם, פנה בהצעה מקבילה גם לקרן לחקר ארץ ישראל שמושבה בלונדון. המוזיאון הבריטי בלונדון גילה עניין רב, ואף הציג שתיים מהמגילות לציבור הרחב, בעוד מומחי המוזיאון בודקים את המגילות האחרות. הידיעה על התעניינות המוזיאון הבריטי והצגת המגילות במוזיאון הכתה גלים בבריטניה וברחבי אירופה, ואלפים הגיעו לבקר בתערוכה, ובהם ראש הממשלה ויליאם גלאדסטון. הסכום שנדרש עבור רכישת המגילות היה גבוה מאוד: מיליון ליש"ט, למרות הספקות ההולכים ומתרבים אצל מומחים ביחס למקוריותן.
ב-18 באוגוסט התפרסם בטיימס מכתבו של קלוד קונדר, מראשי הקרן וחוקר ארץ ישראל. במכתב הביע קונדר ספקות, על סמך היכרותו את ארץ ישראל, באשר לסיכויי ההשתמרות של יריעות עור בתנאי האקלים בארץ. ב-21 באוגוסט פרסם ה"טיימס" הלונדוני את חוות דעתו של שארל קלרמון-גנו, שטען כי המגילות הן זיוף נוסף מבית היוצר של שפירא, וכי אינן אלא רצועות שנגזרו משולי ספרי תורה ישנים והושרו בכימיקלים כדי לשוות להן חזות עתיקה. מספר ימים אחר כך התפרסמה חוות דעתו של מומחה המוזיאון הבריטי כריסטיאן דוד גינסבורג (Christian David Ginsburg), המחזקת את חוות דעתו של קלרמון-גנו. מאוחר יותר התברר כי גם המומחים הגרמנים הגיעו למסקנות דומות. אחת הראיות העיקריות נגד עתיקותן של המגילות הייתה היותן כתובות בכתב מרובע, שלא התפשט בישראל לפני שיבת ציון בתקופת עזרא.
עסקת מיליון השטרלינג קרסה, שפירא הוקע כזייפן ונוכל, והסערה הרעישה את עולם הארכאולוגיה וחקר המקרא בעולם. עיתוני לונדון נתנו תפוצה נרחבת לגילויים החדשים, מלווים בלגלוג על שפירא ועל המוזיאון הבריטי שנפל בפח, וקריקטורות שלא נעדרה מהן נימה אנטישמית. עלתה גם הסברה כי הגרמנים עיכבו במתכוון את פרסום מסקנותיהם, כדי לצחוק לאידם של הבריטים במפלתם.
שפירא עזב את לונדון בבושת פנים, כשהוא ממורמר ומושפל. במהלך החודשים הבאים נדד ללא מטרה בערי אירופה, כשהוא הולך ומאבד את צלילות דעתו. ב-9 במרץ 1884 הגיע למלון קטן ברוטרדם והסתגר בחדרו. כעבור יומיים שם קץ לחייו בחדרו שבמלון, ביריית אקדח.
כאשר המוזיאון סירב לרכוש את מגילת שפירא, ותייג אותה באופן רשמי כזיוף, הוא הרס את המוניטין של שפירא. אך לדברי עידן דרשוביץ, פרופסור במחלקה למקרא באוניברסיטת פוטסדאם בגרמניה, פסיקה זו היתה שגויה ומשמיצה. בהתבסס על ניתוחו המעמיק של טקסט המגילה, ושל פעילותו של שפירא בקשר למגילה, טוען דרשוביץ כי כתב היד היה ממצא לגיטימי מימי קדם, ולמעשה ייצג את כתב היד המקראי האותנטי העתיק ביותר שנמצא אי פעם. כמו כן, הוא מבטל את ההאשמות נגד שפירא ורואה אותן כאי צדק חמור.
ביולי 1885 רכש סוחר ספרים בשם ברנרד קואריץ' את "מגילות שפירא" מהמוזיאון הבריטי דרך בית המכירות הפומביות סות'ביס, תמורת הסכום הזעום של 10 לירות שטרלינג ו-5 פני. בשנת 1887 הציגם קוואריץ' בתערוכה למכירה במחיר נקוב של 25 ליש"ט, ומאז לא נראו עוד בציבור. במשך שנים רווחה ההשערה שהמגילות נקנו על ידי סר צ'ארלס ניקולסון, ומאוחר יותר נכחדו בשריפה בביתו של ניקולסון בפאתי לונדון ב-1899. כיום ידוע שמגילות שפירא נרכשו על ידי הרופא האנגלי צ'ארלס מייסון מברטון און טרנט שהלך לעולמו בשנת 1903. מייסון הוא האחרון שהחזיק במגילות - על פי הידוע כיום.
העתקים מהמאה ה-19 שנוצרו מהמקור עדיין קיימים, ודרשוביץ נסמך על רישומים וכתבים אלה כדי להגיע למסקנתו המדהימה והמפתיעה. "זה מדהים כי כמעט בכל קיומו של תחום לימודי המקרא הטקסט הזה לא היה חלק מהשיחה", אמר דרשוביץ ל"ניו יורק טיימס" במאמר שהתפרסם בשבוע שעבר (10/03/2021).
מגילת שפירא נשקלת מחדש
במאמר שכותרתו "נאום פרידת משה: עדות חדשה על חלקי ספר דברים במגילת שפירא" ("The Valediction of Moses: New Evidence on the Shapira Deuteronomy Fragments"), המופיע במהדורה האחרונה של כתב העת הגרמני ZAW, פורש דרשוביץ את טענתו לתמיכה באותנטיות של מגילת שפירא.
לטענתו, סגנון הכתיבה במסמך תואם לחלוטין את המקרא הקדום, בצורה ששימשה בתקופת שלמה המלך (המכונה תקופת בית ראשון). פירוש הדבר הוא שהוא חובר עוד במאה ה-10 לפנה"ס, מה שהופך אותו ללא ספק לכתב יד כזה העתיק ביותר שנמצא אי פעם.
תוכן המסמך חושפני במיוחד, לדברי דרשוביץ. הוא סוטה מספר דברים כפי שהוא קיים כיום בדרכים בולטות וחשובות, מה שמעיד שהוא היה פרקורסור או אב קדמון לעבודה זו. רק באמצעות ניתוח מודרני של מקורות תוכן ניתן לקבוע קביעה כזו, טוען דרשוביץ, ולפיכך שום זייפן מהמאה ה-19 לא היה בעל הידע הדרוש להפקת גרסה מוקדמת לכאורה של ספר דברים, שתואמת לחלוטין את ההבנה הנוכחית של האבולוציה הספרותית של הספר הזה.
דרשוביץ גם מסתמך רבות על העובדה שהמאמרים האישיים והפרטיים של שפירא כוללים הערות בכתב יד שאותן ערך בזמן שככל הנראה ניסה לפענח ולפרש את טקסט המגילה בעצמו. לא הייתה שום סיבה שהוא יעסוק בפעילות כזו (ויעשה טעויות תוך כדי ביצועה), מצהיר דרשוביץ, אם הוא היה מזייף את המסמכים בעצמו וכבר היה יודע מה הם אמורים לומר.
היבט אחד מקרי או שצפה את הנולד הוא ההקבלה הברורה בין סיפורו של שפירא לסיפור מגילות ים המלח. אלה התגלו מוסתרות במערה על ידי רועים בדואים, לא הרחק מים המלח. כמו שהיה במקרה מגילות שפירא, התוכן של מגילות ים המלח סטה מתוכן הקאנון המסורתי בדרכים חשובות ומעניינות. האשמות בזיוף היו גם לגביהן, ולאחרונה אוסף שלם של מגילות ים המלח שהוחזקו במוזיאון בוושינגטון התגלו כזיופים.
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, לאחר גילוי מגילות ים המלח, עלו קולות שקראו לבחון מחדש את פרשת מגילות שפירא. מציאת המגילות ערערה את אחת מההנחות המרכזיות של מלומדי המאה ה-19 ביחס למגילות שפירא – ההנחה שלא ייתכן שמגילות קלף ישתמרו משך אלפי שנים במערה טחובה. לרשות החוקרים אז גם לא עמדו הכלים המדעיים שעמדו לרשות החוקרים המאוחרים יותר בבוחנם את המגילות. על דעתם של חוקרים שונים עלתה ההשערה שאף אם המגילות אינן מתקופה כה קדומה כפי שהציג זאת שפירא, הרי שייתכן כי מה שמצא שפירא היה חלק מן המגילות הגנוזות, מתקופת בית שני - חומר רב ערך בפני עצמו.
הטיעון נגד מגילת שפירא
לאחר שמגילת שפירא היתה בחזקתו, הזמין המוזיאון הבריטי חוקר מקראי ידוע בשם כריסטיאן דוד גינזבורג להעריך את מקוריותה. לא עבר זמן רב עד שגינזבורג הכריז על החלקים ששפירא מסר כזיופים. הוא הגיע למסקנה כי שפירא יצר אותם על ידי חיתוך קטעים ריקים מדפי מקרא אותנטיים, והוסיף עליהם את הכתבים המזויפים שלו. זו הסיבה שהוא העביר את המגילה שלו בחלקים ולא בצורה שלמה.
בעודו מדפדף באוסף האישי של כתבי היד המקראיים של שפירא, הנמצא בימים אלה בספרייה של אוניברסיטת סן פרנסיסקו, גילה הסופר והחוקר חנן טיגיי (Chanan Tigay) עדויות שלכאורה אימתו תיאוריה זו. באוסף של שפירא, טיגיי מצא 10 עמודי כתבים שחסרו בהם החלקים התחתונים הריקים, מה שמעיד על כך ששפירא חתך אותם בצורה מסודרת בכלי חד. בהיותו מודע לראיה זו כאקדח מעשן לזיוף, טוען דרשוביץ כי שפירא עשה זאת רק מכיוון שהדפים המדוברים סבלו מנזקי מים, וכי יש לחתוך את החלקים התחתונים כדי למנוע את התפשטות הבעיה.
קושי נוסף שמערער את השערת האותנטיות של דרשוביץ הוא שמוזס וילהלם שפירא היה למעשה זייפן מוכר של חפצים עתיקים. הוא היה אספן פורה וסוחר עתיקות, אולם המוניטין של שפירא בתחום באותה תקופה היה לא כל כך חיובי. בשערורייה הראשונה בה הסתבך ב-1873, התברר כי אוסף חרסים מואבי בן אלפי פריטים שמכר למוזיאון בברלין אינו אלא עבודת זיוף זולה של קדרים בני התקופה. המחיר היה גבוה מספיק כדי לאפשר לו לרכוש בית חדש.
הקושי בלאתגר נרטיבים מבוססים
לא משנה במה בוחרים להאמין, אין ספק שבמחלוקת על ההיסטוריה המקובלת, עידן דרשוביץ שוחה נגד זרם חזק. מכיוון שהעותק המקורי של מגילת שפירא אינו זמין למחקר, סביר להניח שרוב חוקרי המקרא לא יקבלו את הטיעון של דרשוביץ כמשכנע. אך גם אם היה זמין למחקר, רובם המכריע של היסטוריונים דתיים ימשיכו ככל הנראה לפנות לפסיקה שניתנה בעבר, אשר ייצגה את הדרך הבטוחה ביותר והדרך עם הכי פחות התנגדות.
אף על פי כן, כאשר יצא ספרו הקרוב של דרשוביץ בנושא, כנראה שהוא יהיה רב מכר בקרב אלו שמסתקרנים מתעלומות היסטוריות ומעריצים חוקרי מאבריק שאינם חוששים לאתגר נרטיבים ממסדיים. זה אולי לא הקהל שדרשוביץ מנסה להגיע אליו, אבל יכול להיות שהוא היחיד שפתוח להשערה שלו.
התעלומות הבלתי פתורות
האמנם היו מגילותיו של שפירא מזויפות, או שמא נפסלו בשל מחקר חלקי, קנאת ארכאולוגים, והמוניטין המפוקפק של המחזיק בהן? אם אכן היו מזויפות, ההייתה לשפירא יד בתרמית, או שהוא עצמו נפל קרבן למעשה נוכלות?
לדעת פרופ' מנחם מנסור, ראש המחלקה לעברית וללימודים שמיים באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, וחוקר "קרן מגילות ים המלח" הבריטי ג'ון מרקו אלגרו, ייתכן כי לא פרשת זיוף עתיקות הייתה כאן, אלא אחת ההחמצות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה. היות שהמגילות אינן עוד בנמצא, ככל הנראה לא תיוודע התשובה הוודאית לעולם. לדעת שלמה גיל ועידן דרשוביץ, גווילי המגילה שהוצגו על ידי שפירא היו אומנם אותנטיים.
דרך אגב, הבית בו התגורר שפירא ומשפחתו בירושלים הפך, לימים, לביתו ומרפאתו של רופא העיניים המפורסם ד"ר אברהם טיכו ובו התגורר עם אשתו הציירת אנה טיכו. כיום זהו מוזיאון בית טיכו, המסונף למוזיאון ישראל.
מקורות:
Commentaires