לשחק עם המציאות - מעצב משחקים מנתח את QAnon

עודכן: 26 בפבר׳ 2021

בתקופה ההזויה אותה אנו חווים, עם כמות האמת שהיא פייק והפייק שהוא אמת, הרבה מאד אנשים הלכו לאיבוד וחיים במציאות שיצרו לעצמם (כל אחד מאיתנו חי במציאות שהוא יוצר לעצמו אך זה למאמר אחר), המציאות הזאת מורכבת מאינספור סיפורים ורעיונות שמתחברים לאיזשהי אמת אולטימטיבית על הדרך בה העולם מתנהל. לדעתי העולם מתנהל בדרך נוראית והוא מלא בקנוניות, שקרים, שחיתות וניצול, זו האמת ואני חושב שרובכם תסכימו איתי על כך. אך בין זה ובין הסיפור הגדול בו יש רעים ויש טובים ומטרת הרעים היא לשעבד או לדלל ומטרת הטובים היא אור ואהבה, המרחק הוא גדול מאד.


בתחילת משבר הקורונה גם אני נשאבתי לכמה ימים לעולמו של קיו-אנון (QAnon), זה היה מרגש, זה הכניס אדרנלין ועניין ונתן לי את התחושה שאני מיוחד, שאני שותף סוד, אני מתחיל לחקור ולגלות את הסודות שאחרים לא יודעים, וזה היה ממכר, בעיקר כי לא היה שום דבר אחר לעשות. זה נמשך כמה ימים עד שהבנתי את המניפולציה וזיהיתי את הסכנה, ברחתי משם כל עוד נפשי בי אבל אני ממשיך לעקוב מהצד לכל אורך התקופה. אמנם זהו סיפור אמריקאי בעיקרו אך האימפקט שלו על העולם הוא עצום, הוא גרם וגורם נזק בל יתואר לחברה האנושית כולה ואנחנו מרגישים בזה עכשיו. אנשים טובים וחכמים הפסיקו להאמין בהכל, אין להם יותר במה להיאחז מעבר לנרטיב אחד שהונדס אל תוך ראשם. אנשים בחרדה, משתפים כל דבר, בלי כל ביקורתיות, כולל פייק שכתוב עליו פייק בעט זוהר, כל עוד זה משרת את הנרטיב ותומך בסיפורם, הכל התערבב, דילול אוכלוסין, הנדסת אקלים, צ'יפים, שליטה תודעתית, 5G, חיסונים, מגיפה, פדופיליה, מדע, רפואה, חלל, הכל הכל הפך להיות חלק מקונספירציית ענק שהיא הסיפור האמיתי והמוחלט אצל אותם אנשים ואין כל דרך לערער עליו, כי אין במה להאחז, הכל מפוברק, כל הוכחה, גם אם רואים אותה בעניים וממששים אותה, גם היא אשליה.


יש הרבה אמיתות גם בסיפור הזה, הרבה דברים רעים שבאמת קורים, אך הסיפור הזה בו הכל מתחבר יחדיו וחושף את כל האמת הוא לא הסיפור, לפחות לדעתי. זהו מצב מסוכן שאיני יודע מה ההשלכות ארוכות הטווח שלו, אך טוב לא יצא מזה. המאמר הבא נכתב ע"י מפתח משחקי מחשב שמנתח את תופעת או משחק הקיו-אנון, מאמר שמצליח להסביר איך זה קרה אך לא מצליח להסביר לאן זה הולך, בינתיים זה הגיע עד לתוך הקפיטול, את ההמשך אף אחד לא באמת יודע.

=============================================


מאת: Reed Berkowitz

מקור: Medium


אני מעצב משחקים עם ניסיון בנישה קטנה מאוד. אני יוצר וחוקר משחקים שנועדו להיות משוחקים במציאות. עבדתי על משחקי מציאות חלופית (ARG), לארפ (LARP), חוויה בדיונית (Experience fiction), תיאטרון אינטראקטיבי (Interactive theatre) ו"משחקים רציניים" ("Serious games"). סיפורים ומשחקים שיכולים להתחיל במחשב ולהסתיים בעולם האמיתי. סיפורים שנועדו להרגיש אמיתיים ככל האפשר. משחקים שמלמדים אותך. חידות שמתעוררות לחיים מסביב לשחקנים. משחקים בהם ככל שתעמיק יותר, כך תגלה יותר. משחקים עם מחילות ארנב המזמינות אותך לארץ הפלאות ומפתות אותך מבעד למראה.


כשראיתי את קיו-אנון, ידעתי בדיוק מה זה ומה זה עושה. ראיתי את זה בעבר. כמעט בניתי את זה בעבר. זה היה התאום הרשע של המשחקים. משחק שמשחק אנשים.


לעיתים קרובות משווים את קיו-אנון ל-ARG ול-LARP ובצדק. הוא משתמש ברבים מאותם מנגנוני משחק ותגמולים. יש בו תחושת משחק דומה שברורה לכל מי שאי פעם שיחק ב-ARG, משחק תפקידים אונליין (RP) או LARP. הדמיון כה בולט שלעתים קרובות מכנים אותו LARP או ARG. עם זאת המפלצת הזו מאוד מאוד שונה ממשחק.


ההבדלים הם ששופכים אור על האופן שבו קיו-אנון עובד וברבים מהם קשה להבחין אם אתה לא מעורב בפיתוח משחקים. קיו-אנון הוא כמו השתקפות של משחק במראה, הוא נראה בדיוק כמו אחד, אבל הוא הפוך.



אפופניה מודרכת

באחת החוויות הבדיוניות (XF) הראשונות שתכננתי אי פעם, השחקנים נאלצו לחקור מרתף מפחיד ולחפש רמזים. החפץ שהם חיפשו הוחבא בקושי והרמז היה קל. זה היה קלי קלות. בהחלט לא ציפיתי לכל בעיה בחלק הזה של המשחק. אך היתה בעיה. לא ידעתי את זה אז, אבל שמה היה אפופניה.

אפופניה היא: "ראייה של דפוסים או הקשרים בתוך מידע אקראי או חסר-משמעות (כגון חפצים או רעיונות)". כשהמשתתפים החלו לחפש אחר האובייקט הנסתר, על רצפת העפר היו שם כמה חלקי עץ קטנים ואקראיים.


איך זו יכולה להיות בעיה !?

זו הייתה בעיה מכיוון ששלושה חלקים יצרו צורה של חץ מושלם שהצביע על קיר ריק. זה היה מוזר. זה היה צריך להיות רמז. השחקנים עצרו ובהו בקיר, נחושים להבין מה משמעות הרמז והם לא התקדמו אף צעד עד שיעשו זאת. כל המשחק ירד מהפסים. ואז זה החמיר. מכיוון שברור שלא היה שם רמז, הקבוצה החליטה שהרמז שהם חיפשו נמצא בתוך הקיר. אוסף הכלים הסתמיים שמצאו מונחים סביבם נראו כאילו הם מחזקים את מסקנתם שזה הכיוון הנכון. החץ כיוון אל הרמז והכלים היו הדרך להגיע אליו. כמה ברור זה יכול להיות?


בהיתי בזה באימה כי הכל התאים כל כך. זה היה מוצלח יותר וברור יותר מהרמז שהסתרתי. יכולתי לראות את זה. הכל היה מקרי ואקראי, אבל יכולתי לראות שההקשרים שנוצרו היו הגיוניים לחלוטין. הייתה לי תוכנית גיבוי גסה והשתמשתי בה במהירות לפני שהשחקנים מלאי הכוונות הטובות התחילו לפרק את קיר המרתף עם מוטות ברזל בחיפוש אחר רמז שלא היה.


אלה היו אנשים נורמליים והנחותיהם היו נורמליות, הגיוניות ושגויות לחלוטין. ברוב משחקי מציאות חלופית (ARG) אפופניה היא המחלה של המעצבים והשחקנים, מה שלפעמים מוביל את המשתתפים להתרחק יותר ויותר מהעלילה וזה גורם למעצבים להסתבך כדי להחזיר אותם או (עדיף) לשלב את הרעיונות שלהם. במשחקי תפקידים, משחקי מציאות חלופית (ARG), משחקי מחשב ובכל דבר שבו לשחקנים יש יכולת פעולה עצמאית, אפופניה תהיה בעיה.


זה קורה מכיוון שבמשחקים אמיתיים ישנם פתרונות ממשיים לחידות ממשיות ועלילה אמיתית שנוצרה על ידי המעצבים. קל לסטות מהמסלול כי יש מסלול. מנהל משחק טוב (puppet-master) יכול להשתמש באחת או שתיים מהספקולציות הללו כדי ליצור משחק טוב עוד יותר, אך רק ככל שניתן להתאים את העלילה בזמן אמת או לתכנן אותה לפני. זה יכול ליצור רגעים מדהימים במשחק, אבל זה לא קל. לדוגמא, הלוואי שיכולתי להכניס מיד משהו לקיר ההוא במרתף כי זה היה עובד כל כך טוב, אבל לא היה לי מזל!


אם אתה מעצב, ויש לך חידות, ויש לך עלילה, אז אפופניה היא קלף חופשי שאתה תמיד צריך להיות מודאג ממנו.


קיו-אנון הוא השתקפות מראה של הדינמיקה הזו. כאן אפופניה היא כל העניין. אין עלילות מתוסרטות. אין חידות לפתור שנוצרו על ידי מעצבי משחקים. אין פתרונות.


קיו-אנון מתבסס על פירוש מוטעה של נתונים אקראיים, המוצגים בצורה מרומזת בסביבה שנועדה לסייע למשתתפים להגיע לאי ההבנה המיועדת. אולי "אפופניה מודרכת" הוא ביטוי טוב יותר. מודרכת כי מנהלי המשחק מעורבים ישירות ברמיזות לגבי המסקנות הרצויות. הם זרעו מראש את המסקנות. הם באופן קבוע גורמים לשחקן ללכת לאיבוד על ידי הצבעה על אירועים אקראיים שאינם קשורים זה לזה ויצירת משמעות עבורם שמתאימה למסר התעמולה ש-Q מעביר.


אין כאן מציאות. אין פיתרון ממשי בעולם האמיתי. במקום זאת, זהו שביל פירורי לחם המרחיק מהמציאות. הרחק מפתרונות ממשיים ואל עבר עומס פסיכולוגי מסוכן. זה עובד טוב מאוד כי כשאתה "פותר את זה בעצמך" אתה הבעלים של זה. אתה חווה את הריגוש שבגילוי, את ההתרגשות של מחילת הארנב, את הקבלה של קהילה שאוהבת אותך ומכבדת אותך. מכיוון שהיית נחוש "לחבר את הנקודות בעצמך" אתה יכול לראות את ההיגיון המוחלט של זה. זו המסקנה אליה הגעת. עוד על כך בהמשך.


כל מי שעל הלוח מסכים איתך כי סביר מאוד להניח שהם היו אלה שהצביעו לך על כך בדיוק למטרה זו. (עוד על כך בהמשך)

"היי, מה זה ?!" "זה נראה כמו חץ שמצביע על הקיר." "למה אתה חושב שזה שם? האם אנשים פשוט משאירים חיצים שמצביעים על דברים באופן אקראי? מה השכל הישר שלך אומר על זה?" "כתוב שחייב להיות שם משהו." "כן. אתה צודק. אולי כדאי שתסתכל על זה מקרוב?"
© 2019 Marc Nozell

לכל ענן יש צורה שיכולה להיראות כמו משהו אחר. כל מה שמרצד הוא גם ערבוביה של קוד מורס. ככל שיש יותר מידע שם, קל יותר לאפשר לאפופניה להנחות אותנו לכל דבר. מדובר במבט בשמיים ומישהו שמצביע על קבוצות כוכבים. ההבדל הוא שחיבורים מיוצרים אלה מובילים למסקנות הרצויות שאנשי Q יצרו. כששחקנים מגיעים לתשובות "הנכונות" הם נשטפים בהערצה, כבוד וקרדיט חברתי. כמו שחקן משחק תפקידים (RP) בגיל העשרה, התשובה "הנכונה" היא זו שהקבוצה מכבדת ביותר והופכת את הסיפור למהנה יותר. הרעיון שמחזק את התיאוריה. התשובה הנכונה היא זו שמספקת לפוסטר הכי הרבה קרדיט. זה כמו מעבדה בדיונית דרווינית, שבה הסיפורים הטובים ביותר והפרשנויות השגויות המרתקות והמספקות ביותר עולים לפסגה ואז עליהם מתפתחת הגרסה הבאה.


אפילו קיו-אנון היה רק ​​אחד מכמה "אנונים", כולל FBIanon ו-CIAanon, וכו'. Q עלה לראש, אז הוא קיבל ערוצי יוטיוב משלו. זה נבדק, אז זה עבר ל-Reddit. התיאוריות שלא פעלו נעלמו בזמן שאחרות קודמו. זה גאוני. זו בינה מלאכותית (AI) עם מנוע לחשיבה קבוצתית. הקבוצה, בהובלת מנהלי משחק, מחליטה מהו ההסבר הטוב והמרתק ביותר, והוא מוגבר. זה הלוח של סלנדרמן שהשתגע.

.

בואו נחזור שוב לחץ על הרצפה במרתף.

זה לא היה חץ על הרצפה, שהצביע על רמז בקיר. אלה היו רק ​​כמה חלקי עץ אקראיים. הם לא גילו חץ. הם יצרו אותו. הם ראו חלקי עץ אקראיים והחילו עליהם את האינטליגנציה שלהם, וזה הכל. לאנשים קל לשכוח שהם לא מגלים את הסיפור, אלא יוצרים אותו מנתונים אקראיים.



תעמולה ומניפולציה

הבדל מרכזי נוסף בין קיו-אנון למשחק ממשי, הוא ש-Q הוא תעמולה טהורה כמעט. זו המטרה היחידה שלו. זה לא פרסום מוצר, זה לא בשביל הכיף, וזה לא פרויקט אמנות. אין גם ספק באופי הפוליטי של התעמולה. מעלילות עתיקות על יהודים ודמוקרטים שאוכלים תינוקות (עלילות דם מחודשות) ועד היסטריה אנטי-מדעית, כל הדברים האמינים והמוצקים של סמכותנות. זו הכוונה מחודשת של האינטרנט ללהיטים הוותיקים ביותר של שנאה. המסרים נקודתיים. ה"דרופים" (“drops” - ההודעות של Q) המושתלים באוסף של הודעות אנטישמיות, מיזוגיניות וגרוטסקיות על לוחות, שאכן הוטמעו ברבים מהדברים שהקונספירציה המזויפת אמורה להיות אשמה בהם!


קיו-אנון פועל גם יחד עם יוזמות רבות אחרות כפי שתועדו על ידי גורמים אחרים ומפתחים אחרים. התיאום הוא עקבי. משחק שעוזר לאנשים המשחקים לבנות עולם פנימי המשרת אותם בצורה הטובה ביותר. Q עוזר לשחקנים לפתח עולם פנימי המשרת בצורה הטובה ביותר את היוזמות של Q.


בואו נראה איך זה עובד.



מערכת החוקים והעלילה של המשחק (Game Play)

אני חושש שצריך לומר את זה. Q הוא אינו אדם אמיתי, אלא דמות בדיונית. קיו-אנון משתמש בדימוי הישן ביותר של כל מסתורין בדיוני (mystery fiction). זר מסתורי מופיע וזורק רמז מוזר המוביל לסודות נסתרים אשר הרמזים שלו וכוח הזיהוי שלך יכולים לחשוף.


בואו נחשוב על זה לרגע. כמה סרטים, ספרים ותוכניות טלוויזיה נהדרים היו נהרסים לנצח אם הזר המסתורי היה פשוט מפרט את כל הדמויות בפגישה הראשונה. "ג'ים עשה את זה. זה ג'ים. הוא מלבין כסף עבור המאפיה. בדוק את רישומי הבנק שלו. לא משנה, יש לי אותם ממש כאן.” תיקים באפלה (X-Files) היו הרבה יותר קצרים אם 'האיש המעשן' היה משתמש במילים שלו!

וויליאם ב. דייוויס כאיש המעשן בתיקים באפלה / Fox Broadcasting Company

זה לא עובד ככה. הזר המסתורי הבדיוני כבר יודע, אבל במקום לומר לך את התשובה בעשר הדקות הראשונות, הוא נותן לך רמזים. רמזים שקשה לעקוב אחריהם. רמזים דו משמעיים. הוא אומר דברים כמו "עקבו אחר הכסף. אל תתנו להם להטעות אתכם. זה מגיע עד לראש."


אין שום סיבה לכך במציאות, אך באופן בדיוני, זה מה שיוצר את העלילה כולה, את תחושת המסתורין וכל מה שיש לעקוב אחריו. זה הארנב הלבן. זהו שביל פירורי הלחם החוצה מהיער. זה לא עובד במציאות. אנשים אמיתיים בממשלה עם מידע חשוב להפצה מספקים אותו מהר ככל האפשר, בדרך כלל בבת אחת. הם לא גורמים לך לפתור דברים. הם מנסים להיות ספציפיים ככל האפשר. הם חושפי שחיתות (Whistleblowers), דניאל אלסברג (מסמכי הפנטגון), אדוארד סנודן, צ'לסי מאנינג, וכו'. Q לא חושף שחיתויות. Q הוא "מכשיר עלילה". Q הוא בדיוני ומתנהג בדיוק כמו שדמות בדיונית פועלת. הסיבה לכך היא שמטרתו של Q היא לא לחשוף מידע ממשי, אלא ליצור בדייה.



עשו את המחקר (dO tHe ReSeaRcH)

הסיבה הבדיונית ש-Q לא פשוט מספר לעולם מה שהוא יודע היא ש-Q רוצה שתעשה "מחקר משלך" ותגיע למסקנות שלך. כמה מנומס...


זו לא סיבה אמיתית. Q לא רוצה שתגיע למסקנות שלך. Q מאכיל אותך במסקנות. זה חשוב מאוד והנה כמה סיבות שבגללן זה כלול במלל של כמעט כל תיאוריית קונספירציה בדיונית אי פעם.


1. עקבו אחר פירורי הלחם

לספר לאנשים כיצד ומה עליהם לחשוב היא דרך המחתרת הנפוצה ביותר. רעיונות המאתגרים אותך יכולים לעשות בדיוק את ההפך מלשכנע אותך או לגרום לך להארה, אלא להטביע בך יותר את הרעיונות הישנים שלך. גם כאשר מוצגות בפניך ראיות עובדתיות.

"ידוע היטב שאנשים לעיתים קרובות מתנגדים לשינוי אמונותיהם כאשר הם מאותגרים ישירות, במיוחד כאשר אמונות אלה הן מרכזיות בזהותם. במקרים מסוימים, חשיפה לראיות נגדיות עשויה אף להגביר את ביטחונו של אדם בכך שאמונותיו היקרות נכונות."

(Nature)


אמונות חזקות הן ממש חלק מאיתנו. ככאלה, אנו מתייחסים להתקפות על אמונות ליבה כמו להתקפות עלינו, אפילו בעוצמות כמו של התקפה פיזית.

"האחריות העיקרית של המוח היא לדאוג לגוף, להגן על הגוף", אומר לי ג'ונאס קפלן (Jonas Kaplan), פסיכולוג מאוניברסיטת דרום קליפורניה. "העצמי הפסיכולוגי הוא הרחבה של המוח לכך. כאשר העצמי שלנו מרגיש מותקף, [המוח] שלנו יספק את אותן ההגנות שיש לו להגנה על הגוף."

(מדוע אנו מגיבים לאמיתות לא נוחות כאילו היו עלבונות אישיים - בריאן רזניק)


אולם אם הרעיונות נוצרים על ידינו, הרי אלה הרעיונות שאנו מגנים עליהם. אם אנו "יוצרים" את הרעיונות במוחנו, הם מתמזגים באישיותנו הרבה יותר. הם שלנו. אין חיכוך. הדרכת אנשים להגיע למסקנות שלהם היא דרך מושלמת לגרום לאנשים לקבל אידיאולוגיה חדשה וסותרת. לגרום להם להגיע ליעד יכול להיות קצת מסובך. אתה צריך להדריך אותם לשם צעד קטן בכל שלב.


בעגת קיו-אנון, צעדים אלה, או סימוני שבילים המובילים אותך ליער, נקראים פירורי לחם. פיסות קטנות ש-Q מפזר, קלות לעיכול ומובילות את השחקנים לכל מקום אליו Q מנחה אותם. ביס אחד קטן בכל פעם. אבל פירורי הלחם אינם עובדות, הם שאלות. חידות ורמזים ל"חוקרים" לחשוף.


זה מוביל אותנו לסיבה נוספת ש Q באמת רוצה שתערוך מחקר משלך.


2. אפקט אאורקה (The Eureka Effect)

פתרון חידות הוא דרך מיוחדת ללמוד והוא מקודד מידע למוח בצורה שונה מלימוד אחר. חידות וידע שנצבר באמצעות מאמצינו מתגמלים להפליא ומגיעים גם עם מנה של דופמין, סם העונג של המוח, כתגמול.


כבר בשנת 1978 היה ידוע שכיש רגע "אהה!" זה מגביר את יכולת שמירת הזיכרון. דוח שפורסם בשנת 2018 בכתב העת Human Brain Mapping מצא כי רגעי אהה! מפעילים גם את מערכות התגמול של המוח.

רגעי אהה! -מאופיינים בהפעלת יתר ב- (1) גרעין האקומבנס, אשר הוכח כי הוא מעורב בתחושת הקלה, מרגוע ושמחה, (2) הטגמנטום הגחוני (VTA), הקשור לקידוד הוודאות לגבי החלטה, (3) ההיפוקמפוס האחורי, האחראי על ארגון מחדש של זיכרון בעקבות תובנה, ו-(4) STS / STG קידוד אסוציטיבי סמנטי גס. [...] מכיוון שמבנים אלה הם חלק ממסלול דופמינרגי (Dopaminergic), המשויך לחיזוק, אנו מציעים את רגע האהה! כצורה מיוחדת של תהליך שליפה מהיר, שילוב וקידוד.

(Onlinelibrary.wiley)


בעיקרון, רגע "אהה!" שבו פתרון חידה (גם אם שגוי) הוא מהנה ביותר וגם עשוי לעזור לקודד את מה שלמדנו בדרך חדשה. זה גם עוזר לחזק את הרצון לחפש ולפתור חידות חדשות. במילים אחרות, פתרון חידות הוא מתגמל ביותר מבחינה ביוכימית והמחשבות שאנו צוברים ממנו הן מיוחדות עבורנו.


3. מדית הליימסטרים (Lamestream Media)

"סיבה" נוספת וחשובה ביותר לתועמלנים לגרום לאנשים "לעשות את המחקר" היא להחדיר חוסר אמון טבעי בחברה ובכשירותם של אחרים.