מאת: איתי בר-יוסף
לפני מספר שנים צילמתי את בניין תחנת הרכבת בדיר סניד, תחנת רכבת היסטורית שהוקמה על ידי הרכבת המנדטורית ושימשה גם את רכבת ישראל עד שנת 1973. שרידי התחנה, שוכנים מזרחית לנתיב העשרה, סמוך לרצועת עזה.

למה לי לחפש ולצלם תחנת רכבת שכוחת אל ליד עזה?
פשוט. כי סבתי ז"ל, כרמלה, גרה שם במשך כמה שנים בילדותה, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. אביה של כרמלה עבד כמנהל תחנת הרכבת המנדטורית בחדרה, ובשל "פשלה" שגרמה לתאונת רכבת, "הוגלה" יחד עם משפחתו לתחנת הרכבת בדיר סניד.

על כך ועל התקופה שגרה בדיר סניד סיפרה כרמלה בספר הזכרונות שכתבה בדמי ימיה (השגיאות במקור):
"הסיבה לכך הייתה אבא. הוא היה אמור באחד הלילות להיות בתחנה ולאותת לרכבת משא עם פנס ירוק, או אולי אדום. אך הוא לא היה על משמרתו כי בילה עם מישהי, לא עם אמא. לרוע מזלו הרכבת ירדה מהפסים. הוא נידון לעונש – לצאת ל"גלות" לתחנת רכבת בדיירסנד, אזור שכוח אל. כמובן המשפחה איתו. שם הייתי ילדה מאד בודדה. היה שם ילד ערבי, בנו של סגן התחנה – בשם יוסף. כנראה הוא היה חברי למשחק וכנראה דברתי איתו ערבית עילגת. אני זוכרת שבמרחק מה מהתחנה היה שדה ובו צמחים גבוהים, לא יודעת אם זו הייתה חיטה, שעורה או אולי קני-סוכר, כי אני כן זוכרת שמצצנו קיינה, הכנוי לקני סוכר. לא היו לי צעצועים או משחקים. לא קראו או סיפרו לי ספור. אמא הייתה מעוטת השכלה, כי בזמנה בנות למדו בבית הספר עד כיתה ה'. היא ואחותה הגדולה ממנה הניה, נאלצו לעזוב את בית- הספר, עוד לפני כיתה ה'. האח הצעיר יונה שבר את רגלו ואמא שלהן, סבתא שלי, נסעה איתו לבירות לטפול. והבנות היו צריכות לדאוג לכל צרכי הבית: לאפות לחם. לבשל, לטפל בילדים הקטנים, וגם בתרנגולות. ואבא? היה עסוק בעבודתו ועניניו. הוא רצה לדבר איתי רוסית, אך אמא לא הסכימה. היום, בדיעבד - אני לא מבינה שהם לא הבינו שאני זקוקה להיות בחברת ילדים בני גילי. בעזה עד כמה שידוע לי היה ישוב יהודי, ואם לא היה שם גן-ילדים, היה בודאי בישוב הערבי איזה מוסד מתאים. אך נשארתי ילדה בודדה מאד. בחצר היה לנו שובך יונים, טאבון שאמא הייתה לפעמים אופה פיתות. במרחק מה מהתחנה היה כפר ערבי באותו שם. מפעם לפעם הייתי הולכת עם אמא לקנות מצרכים, או סתם כדי שתפגש עם נשים, אמא ידעה ערבית. את רב המצרכים הביאו לנו ברכבת מעזה או מחאן-יונס. זכרון שנחרת בי היה רעידת האדמה ב-1927. לאבא היה אורח חבר מבנימינה. הייתה שעת צהרים חמה, הם פרסו מחצלת ושכבו לנוח בצל התחנה. אני ישבתי בבית על הרצפה ליד רותי אחותי המתוקה שעמדה במיטתה. פתאום רותי רוקדת במיטה ואני זזה על הרצפה. לא הבנתי איך זה קורה, ואז אבא נכנס יחד עם אורחו וסיפר שהם התעוררו על המחצלת מרעידת אדמה. אחרי שנים רבות הבנתי את החוויה שעברתי בדיירסינד. ואז יום אחד רותי אחותי הקטנה חלתה. לא זוכרת אם בא רופא, או לקחו אותה לרופא בעזה, אבל אמא ואבא החליטו שרותי זקוקה לרופא טוב ואמא נסעה איתנו לחדרה, שם גר ד"ר טרבלוס, הרופא שטיפל בי בזמנו במלריה. כנראה שהתארחנו אצל צבי ורוחמה. אבא קיבל כנראה "חנינה". – וכך עברנו לגור בתל-אביב".

איתי בר-יוסף הוא צלם-אמן ישראלי המתמקד בשאלות של זיכרון, חורבן והתחדשות, תוך שהוא שואב השראה ממורשת הצילום התיעודי, מתולדות האמנות, מארכיאולוגיה, מארכיטקטורה וממקומות בהם הטראומה מעצבת מחדש את התודעה הקולקטיבית. בעבודותיו, בר-יוסף עוסק במפגש שבין הפיזי והמטאפיזי, בין היסטוריה לדמיון, ובוחן את הדינמיקה המורכבת שבין המבנה האנושי לטבע המגיב ומכסה. [לאתר הצילומים של איתי בר-יוסף]

Comments