top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

לילה של 'מאגיה שחורה' בריו דה ז'ניירו של שנת 1963

תמונת הסופר/ת: היסטוריה אישיתהיסטוריה אישית

עודכן: 26 בינו׳

מאת: זמיר זיו


את ברזיל הכרתי לראשונה כמעט רק דרך אותו סרט נפלא, 'אורפיאו נגרו', שפרץ לאויר בשנת 1959 ואשר דרכו הכרתי למעשה מקרוב את ריו דה ז'ניירו, 'העיר היפה בתבל'! את הים, האיים, ההרים, האקזוטיקה, הסמבה וקצב הקרנבל, או כפי שנהוג לומר "את כל הג'אז הזה"... ובעיקר את הריקוד, הקצב, וצלילי ה'בוסה נובה' של אנטוניו קרלוס ג'ובים, שהלחין (גם) את שיר הנושא בסרט, אותו שיר שלא הניח לי ולו לרגע ולא רק לי, אלא לרבים, מאז עלה לאויר העולם...

[מוזמנים לנגן את שיר כאן מתחת, שילווה אתכם לאורך הסיפור]

אני כשברקע "פאו דה אסוכר", הר הסוכר (1963)
אני כשברקע "פאו דה אסוכר", הר הסוכר (1963)

לברזיל הגעתי פיזית בשנת 1963, כרקדן ב'להקת כרמון', במסגרת מסע הופעות די משוגע לדרום אמריקה. צריך להבין כי בשנים הרחוקות ההן, נסיעה כזאת היתה נדירה וחוויה בלתי רגילה! לא רבים זכו לשכמותה.


ברזיל, אז כמו גם היום, זה כדורגל, פלה, אמזונס, ריו דה ז'ניירו, 'קופה קבנה', סמבה, קרנבל, ים, שמש, ג'ונגל, טרופי, חתיכות מולאטיות, אננס וכל מה שמסביב... עבורי במסע כזה, הופעות בתיאטרון ומועדונים, מפגשים עם תרבויות וטעמים, אנשים וקהילה יהודית, אמנים מקומיים וכל החגיגה שמסביב. ואנחנו, חבר'ה צעירים שחווים וגומעים את העולם בשקיקה וכל חוויה נקלטת עמוק בתודעה, בזכרון ובדנ"א הפרטי שלנו לתמיד.


לי אישית, בנוסף לכל אלה היה גם עניין קטן של קשר משפחתי (שעוד ישולב בהמשך הסיפור), הצלחתי לאתר את קרובי המשפחה המיועדים אותם פגשתי בריו, דבר שהיה לא פשוט כלל, כי כמובן תקשורת (מכתבים, גלויות ובולים) כולל קשר טלפוני היו די מסובכים אז וגם הניידות לא דמתה כלל למה שאנו מכירים היום, כך שעצם המפגש שהיה, הוסיף מאד לחוויה האישית שלי.

‏‏ישוע בקרוקובדו (1963)
‏‏ישוע בקרוקובדו (1963)

מגיעים לריו, למועדון הראשון בו אנחנו אמורים להופיע, המועדון ממוקם סמוך מאד לטיילת ה'קופה קבנה' הנפלאה והמפורסמת בפסיפס המרצפות השחור לבן שבה, לצד חוף הים הרחב, המרהיב, הכחול עמוק עם נוף ההרים והאיים המשגעים שבעומק. ואנחנו, עסוקים בחזרה לקראת ההופעה הראשונה שתתקיים בערב. רוקדים, מזיעים ויוצאים להפסקת מנוחה קצרה, תופסים סיור קצר להתמצאות כללית בסביבה, שתיה קלה, שטיפת עיניים, בוהים בקהל הרוחצים בחוף, כדורגל, כדורעף, שמשיות, משתזפות בביקיני ברזילאי מהפנט ו...חוזרים למועדון... והדבר הראשון שכולנו אומרים זה לזה, וואו, "איזה חתיכות"! והבנות 'שלנו'? ממש נעלבות... מזועזעות, אבל מסכימות... ואת זה, לעולם לא ניתן לשכוח!


היו הופעות, היה קהל, היו מפגשים ומחיאות כפיים, קוקטיילים ומגע עם הקהילה היהודית, כיף, מטיילים לפסגת ה'קרוקובדו' אל ישוע התינוק 'שלנו', הענק שגדל ופורס כפיו בברכה על העיר ריו ותושביה. עולים ברכבל ל"פאו דה אסוכר" (הר הסוכר) המפורסם המשקיף למפרץ הכחול... ולמרגלותיו, חבורות 'בטוקדה' עם תופים, גיטרות וקצב, חתיכות מולאטיות מעכסות, צלילים וכלי הקשה, והכל בתנועה!


נסענו ל"סנטוס" עירו של פלה, מס. 10 בקבוצת הכדורגל המקומית, סיירנו והופענו בסאו פאולו, ולא שבענו! כי רצינו עוד, קצת יותר, עוד משהו ושיהיה אפילו עוד יותר מעניין... ואז, בוקר אחד, הגענו כ'אורחים' (יעני, 'קולגות... מהברנזה'...) לבקר באתר צילומי הסרט הצרפתי שצולם באותו זמן בחלקת ג'ונגל אופיינית, בסמוך לריו.

שם הסרט, כך נמסר לנו, היה 'הרפתקאות בריו' בכיכובו של השחקן הצרפתי הנודע 'ז'אן-פול בלמונדו', שהיה אז כוכב על ממש! ולצידו, השחקנית 'פרנסואז דורליאק', שהיתה אחותה של שחקנית העל 'קתרין דנב' המדהימה, איתה שיתפה פעולה בסרט המוזיקלי המצליח 'מטריות שרבורג'... אגב, שמו של הסרט שונה בהמשך ל'האיש מריו', שעלה ב-1964 וניתן לצפיה גם עכשיו ביו-טיוב... ברור לי ש'כל השמות האלה' לא אומרים דבר לדור הנוכחי, אבל בזמנו, אלה היו "כוכבי העל"... הטופ שבעולם הקולנוע והיה לנו הכבוד...


בקיצור, הגענו לאתר הצילומים שהיה במערה בתוך הג'ונגל וכלל שרידי סלעים, אבק, עצמות, שלדים ואפלולית תואמת, הצטרפנו לז'אן-פול שיצא לנוח באור השמש, ישבנו, פיטפטנו קצת עם הכוכב החביב שבהפסקת הצילומים... ואני, הגשתי לו לבקשתו סיגריה ל"בריאותו"... הצטלמנו, לחצנו ידים ונפרדנו לשלום. הוא, להמשך ה'אקשן' ואנחנו אל בין העצים בדרך החוצה...

ואני, הגשתי לז'אן-פול בלמונדו סיגריה לבקשתו (1963)
ואני, הגשתי לז'אן-פול בלמונדו סיגריה לבקשתו (1963)

העניין הוא שסמוך מאד למקום ההסרטה, בתוך סבך הצמחיה שבג'ונגל, הבחנו בשרידי מדורות, פסלונים שבורים, עצמות בעלי חיים, נוצות ושיירי 'משהו' על הקרקע ודבוקים לענפים... וזה לא היה קשור לסרט! כאשר שאלנו 'מה זה?' הסבירו לנו שאלה שרידי 'מקומבה'... טקס מסתורי שהתקיים כאן בלילה ומתקיים בלילות גם במקומות נוספים בסביבת העיר; והוא עירוב של מסורות שהגיעו מאפריקה, מהקריביים ומשבטים מקומיים וקשור לאמונות, כישוף, אלילים, מאגיה שחורה, טקסי וודו מיסתוריים, שיקויים, סמים וטראנס.


גם גילינו שטקסים כאלה נערכים בניגוד לחוקי המדינה, ולכן, במקומות נסתרים מעין, כמו כאן בג'ונגל. העניין המסתורי הזה דווקא התגלה כמרתק ועניין אותי, כי כנראה, היינו במקום המתאים, בגיל המתאים ובמצב הרוח המתאים להרפתקאות ואקזוטיקה וזה, משך אותי! אבל, למה?

‏‏המערה בסט של הרפתקאות בריו (האיש מריו - 1964)
‏‏המערה בסט של הרפתקאות בריו (האיש מריו - 1964)

אני רוצה לחזור לרגע אל 'אורפיאו נגרו', זוכרים? הרי בזה התחלתי... נזכרתי במנגינה, זכרתי את הנופים מהסרט, זכרתי אפילו את טקס ה'וודו' המפחיד, את הדמויות, את ה'מכשף' וקצב התופים שהלמו שם, ממש, כמעט בסוף הסרט... זכרתי אפילו את הילדים 'מעירים' את השמש... לזריחת הבוקר.


וכאן בדיוק נכנס לסיפור 'ז'אן קלוד'... בחור מקסים וחביב, דייל בחברת התעופה הברזילאית "ואריג", ברזילאי מבטן, יהודי שנולד בריו, גר בריו, אוהב לחיות, לבלות ולחגוג! אביו, 'מוריס טמבורין', צרפתי, במקור בעלים של מפעל לשמורי דגים הממוקם באמזונס, יש לו כאן משפחה ואח צעיר ונחמד... והם מסתבר, גם קרובי המשפחה שלי, אותם חיפשתי ופגשתי! 'ז'אן', הוא למעשה סוג של בן דוד, כי הוא בן של אח של דודתי החביבה 'פילה', שגרה בתל אביב, 'העיר הלבנה', ואני, הרי התבקשתי לאתר את המשפחה הרחוקה שם בניכר ולהעביר להם את אהבת וגעגועי המשפחה המרוחקת שבמולדת הקדושה והרחוקה...

עם ז'אן קלוד (במרכז) ומוריס טמבורין (משמאל) בביתם בריו דה ז'ניירו (1963)
עם ז'אן קלוד (במרכז) ומוריס טמבורין (משמאל) בביתם בריו דה ז'ניירו (1963)

אז... ביקשתי מז'אן קלוד לבדוק עבורנו את עניין ה'מקומבה', משמע איך אפשר להתקרב לדבר כזה, וז'אן, מבטיח לבדוק ומקיים, חוזר אלי די מהר עם תשובה ומספר כי "בדק ויש", הללויה! "מה יש?" אני שואל אותו, "יש 'מקומבה', ל...תיירים"! כזו שעושים כדי שאלה, "יחוו את זה קצת". משמע, אני לא ה'משוגע' היחיד כאן , יש עוד כמוני... כלומר, ניתן להגיע לטקס כזה המתקיים ע"י משרד התיירות המקומי, בשעות הלילה, בקצה חוף ה'קופה קבנה', הכל חוקי! וכולל את כל ההצגה, מדורה, עשן, נגינה, תופים וכל מה שצריך, WOW...!


למה לא? וז'אן, מבטיח להביא אותנו לדבר הזה! שאלתי את החבר'ה אם מעוניינים, היו כמה שהתלהבו כמוני וקבענו להפגש עם 'ז'אן קלוד' בערב אחרי ההופעה בלובי המלון, כדי שיקח אותנו למקום הארוע, כדי לצאת, לחגוג, להנות ולחוות. קבענו שעה ו...חיכינו, וחיכינו, וחיכינו ...והבחור? לא מגיע! מה עושים? מתלבטים ומחליטים לא לוותר, לצאת ולחפש את המקום בעצמנו!

‏‏נוף בקרוקובדו עם ז'אן קלוד (1963)
‏‏נוף בקרוקובדו עם ז'אן קלוד (1963)

כבר מאוחר, אולי לא נספיק לטקס? יוצאים אל הלילה ומתחילים ללכת לאורך החוף והוא, ארוך... מחפשים סימנים, אנשים, אורות, קולות, תופים, מדורה, משהו... הרי חייב להיות! הרי כך אמרו לנו. ולא מוצאים כלום! הלכנו והלכנו והגענו עד סוף החוף וכלום! שלוחת ההר פורצת לתוך המפרץ וחוסמת את המשך הדרך, משמאל מנהרה וכביש החוצה את ההר מתחתיו... ואין חגיגה, אין תיירים, אין כלום, אכזבה, הלך לנו הערב! מחליטים לחצות את ההר דרך המנהרה, מגיעים לסופה... החוף, ממשיך כאן מימין, ומשמאל מתרומם, הר.


ואז, אנחנו רואים פתאום מעבר לכביש, מול הים על ההר, הרבה בתים קטנים הצמודים לצלע ההר המתרומם. מחלון אחד הבתים שומעים צלילי נגינה, אור קטן בוקע מהחלון, צללי דמויות, אנחנו מתקרבים, תקווה? אולי יש משהו? אולי מצאנו את המקום? אולי זה לא על החוף אלא מולו? מתקרבים ורק אז שמים לב שאכן אור בחלון, צלילים בוקעים ממנו ואנשים, אבל זה נראה כסתם מסיבה כלשהי, של אנשים חוגגים ורוקדים להנאתם ומוסיקת מסיבות מערבית סטנדרטית ושוב אכזבה! אז מה עכשיו, מה עושים? אמצע הלילה, אנחנו בריו האגדית למרגלות ההר עליו פרושות, חשוכות, ה'פאבלות' המפורסמות, בתים, סימטאות עפר המטפסות למעלה, ואנחנו? שלא ממש ידענו את מה שכולנו יודעים היום, על מה זה המקום הזה ומה זה בכלל 'פאבלה'? משוטטים בחשיכה, בלי כיוון...


היינו למעשה (לזכרוני) רק שישה חבר'ה מהלהקה, אני ה"מנהיג"... (מעצם העובדה שאירגנתי את ההרפתקה הזאת בעזרת 'ז'אן קלוד' הבנדוד), איתי, יהודית (חברתי דאז), דן (הירושלמי), אקורדיוניסט הלהקה, רותי, אמנית כלי הקשה (שהצטרפה למסע הזה מלימודיה בג'וליארד), איתמר, ידידי הותיק וזוגתו ריבקל'ה (לה נישא לאחר מכן).


אני מתייעץ עם החבורה האם לוותר, ומחליט להמשיך ולחפש את ה'מקומבה' לתיירים... כי אם 'ז'אן' הבטיח שיש כזו... אז בטח יש! ואני, 'לא מרים ידיים' ומתקדם לעבר השביל המוליך הלאה, למעלה... בשלב הזה איתמר וריבקל'ה מתיאשים ומודיעים שהם נוטשים, נפרדים מהדבוקה, ואכן עוזבים כדי לחפש בילוי אחר לערב שנהרס... זכותם! במבט לאחור, יתכן מאד שהיו קצת יותר שפויים ממני, ומהאחרים הממשיכים אחרי, ואנחנו מתקדמים במעלה הגבעה, מגיעים להצטלבות שבילים, עוצרים, ותוהים לאיפה להמשיך.

‏‏שרידי מקומבה ביער (1963)
‏‏שרידי מקומבה ביער (1963)

ומתוך החשיכה מופיע לפתע בחור צעיר, עוצר ושואל אותנו בתמיהה, "מה אתם מחפשים כאן"? אני עונה לו בבטחון מלא, "אנחנו מחפשים את 'המקומבה'! הבחור, שמתברר מבין קצת אנגלית, מסתכל עלי קצת מופתע ואומר לי, "חכו כאן" ונעלם לכוון ממנו הגיע... אני רוצה להדגיש, לילה, מאוחר, חשוך, מעט תאורה מפנס רחוב מסכן ואנחנו באמצע ה'פאבלה', ממתינים, הזמן חולף, ממתינים, הוא חוזר והפעם עם עוד בחור שנראה מעט יותר מבוגר ששואל אותי בדיוק את אותה השאלה, מה אנחנו מחפשים שם? ומקבל ממני בדיוק את אותה התשובה! (אנחנו הרי "יודעים" את מה שאנחנו מחפשים).


הוא מביט, חושב קצת ואומר, "בואו איתי" ואנחנו מטפסים אחריו בשביל במעלה הגבעה. בתים בתפזורת, לילה, חושך מסביב, שקט, מגיעים להסתעפות שבילים נוספת, הוא אומר לי, "חכו כאן!" ונעלם. אנחנו ממתינים, לוקח זמן והוא חוזר, קורא לי הצידה ולוחש, "בואו איתי אבל, בשקט!", מגיעים לבית קטן, הדלת סגורה, שומעים מתוכו קולות עמומים ורחשים, משהו קורה שם, "המתינו כאן!", הוא נכנס פנימה ואנחנו בחוץ עם הבחור השני, איתו אנחנו מרגישים כבר כמעט ידידים... חולפות דקות, הדלת נפתחת ו..."בואו".


דלת נמוכה, צריך להרכין ראש, מסכן דן, גובהו באזור 190... נכנסים לאט פנימה... בשקט, בשקט, עושה רושם שכולם בתוך החדר בסוג של הפסקה, משהו נעצר, חדר לא גדול, מול הדלת בה נכנסנו יושבת אשה ממש גדולה, לבושה כולה לבן, כסוי ראש אפריקאי, משמאלה, בפינה מזבח גדול, עליו פסלונים צבעוניים, צלבים, תמונות של קדושים נוצרים, נרות דולקים, קישוטים, אביזרי פולחן מקומיים וקטורת המדיפה ריחות אקזוטיים לא מוכרים. עוד אנשים בחדר מסביב, צמודות לקיר יושבות נשים, כהות, לבושות כולן לבן. במרכז החדר ריצפה מטונפת, רטובה, עליה שרידי גחלים מעשנים, נוצות עופות וכתמי דם קטנים...


הגענו באמצע התרחשות, הפרענו, אנחנו מוזמנים לשבת על הריצפה צמוד לקיר הנגדי, שומרים על שקט מוחלט, מתבוננים בעניין במתרחש, הפעילות חוזרת אט אט, ברקע מילמולים, קולות, ה"מכשפה" לוחשת ומסננת סוגי קולות, לחשים? ברכות? מתחילה סוג של שירה שקטה, פונה למזבח, מברכת, מסדרת, מזיזה, מדליקה נרות ומברברת... נגינת כלי הקשה, קצת תופים, שתי נשים קמות, רוקדות? סובבות וכורעות במרכז החדר, חוזרות למקומן ולפתע, הכל עוצר, מה קורה?


אני מבין שלטובתנו, "האורחים", יש הפסקה... איזה גבר מגיע, מגיש לנו כוסיות קטנות עם משקה כלשהו, אני מבחין בעיניים של החבר'ה הנישאות דווקא אלי בשאלה אילמת עם מעט חרדה הניכרת בהן, מה עושים? איך לנהוג? גם אצלי רצות מחשבות וברור לי ש'אין הרבה ברירות'... אני מגיש את הכוסית לשפתיי, לוגם מהמשקה... ומהנהן ללא מילה, "זה בסדר!" הרי ברור לי ש"אין ברירה", חייבים ל"שתף פעולה", התברר שהוגשו לנו כוסיות עם סוג של תה חמים, מתוק וטעים, לשווא חששנו וה'חרדה', היתה ממש מיותרת!


ושוב, חזרנו לטקס שממשיך, ה'מקומבה' מתקדמת, עוד ברכות, נגינה, לחשים, צרחות, הנשים נעות, נראות מסוממות, עיניים עצומות, קמות, סוג של רוקדות סביב מרכז החדר, ברקע, כלי הקשה וקצב והן רוקדות, הדלת החיצונית נפתחת ומהחושך שבחוץ נכנס גבר שפוף, רזה, קטן ומפוחד, ממש רועד מפחד, זה ניכר עליו, מתקדם למרכז החדר המטונף, ה'מכשפה' המנהלת את ה'חגיגה' קמה מכסאה, ניגשת, נוגעת במצח, לוחצת, מלטפת, ממלמלת, מברכת ו'מכשפת'! הנשים שרות, מתקרבות, סובבות ורועדות, עוטפות את הבחור הנכנס ממש לאקסטזה וגם הן מצטרפות ונכנסות לטראנס, עיניים עצומות, אקסטזה, צעקות, הוא מאבד שליטה, כורע ומאבד הכרה ולפתע, מתעורר, נפקחות עיניו, אדם חדש, שמח ומאושר! רואים את זה בעיניו, כל בעיותיו חלפו ונפתרו באחת, הוא יוצא לאויר הלילה החמים ממנו הגיע שפוף אך לפני דקות מספר וברור שממש נולד הלילה מחדש!


הטקס קיים עבורו, ואחריו מגיע עוד אחד, ועוד אחד, ועוד ועוד עשן ועוד קטורת והמכשפה יורקת והנשים עכשיו יושבות ונראה של'מכשפה' הזאת, 'שלנו'.. .יש את הידע, היכולת והכוחות! מעט דם על המצח, לחיצות, חיבוק ושקוי משכר, יסייע! תוספת שירת נשים ואקסטזה תעזור, ותמיד, אבל תמיד, זה יגיע לאקסטזה! הכל זורם... 'מאגיה שחורה' לנגד עינינו... מרתק, ומופלא! ואז, לפתע מגיע אלי אותו הגבר, זה שהגיש לנו מוקדם יותר את המשקה החמים, ומסמן לי בשקט, בוא! בואו... אנחנו קמים, משתדלים לא להפריע והולכים אחריו לחדר אחר בבית.


הוא, מתנצל בלחישה ומסביר כי ה'מכשפה', הכוהנת הלבנה הגדולה, המנהלת את הטקס ביקשה שנעזוב את החדר כי אנחנו "מפריעים לרוחות להגיע!" ולה, להתרכז ולהמשיך ב'מקומבה'... הוא, מציע לנו להמשיך ולצפות בטקס מהצד, מהחדר אליו נכנסנו עכשיו... ואנחנו, ויתרנו בנימוס! כדי לא "להפריע לרוחות" וגם, כי מה שהיה לנו עד עכשיו, הספיק לנו בהחלט!


היינו בסערת חושים מהחוויה המטורפת אליה נקלענו זה עתה... תפסתי איתו מילה, סיפר לנו שהוא בחייו הרגילים עובד בעיריית ריו דה ז'ניירו. הבית, בו אנחנו נמצאים עכשיו, הוא בית משפחתו והוא מארח כרגע את ה'מקומבה' למרות שזה אסור בחוק... ומבקש שלא נספר לאיש היכן בדיוק היינו. הוא לא ביקש מאיתנו דבר בתמורה ואירח אותנו למופת! סיפרתי לו מי אנחנו, והוא שמח שהגענו מ"הארץ הקדושה של ישוע", זה שאת דמותו הוא רואה יום יום ניצבת בראש ההר שמעליו... לא ידעתי איך ניתן להודות לו על האירוח המפתיע בביתו... נפרדנו ועזבנו בזריזות רבה מצידו האחורי של הבית, מצאנו שביל שהוריד אותנו מההר ישירות לרחוב מואר מהצד השני של הפאבלות ורק אח"כ קלטנו ש"נפלנו"... במפתיע לטקס 'מקומבה' אמיתי! ממש לא להצגה ל"תיירים"... דבר שמעטים מאד זכו לו, וגם שמחנו שיצאנו משם בשלום!


אגב, ז'אן קלוד... הבנדוד, כאשר הצלחתי לאתר אותו מאוחר למחרת, כדי להבין מה קרה ומדוע לא הגיע למפגש שקבענו במלון כדי שיקח אותנו כמתוכנן, הסביר בעיניים מושפלות ש'בילה' עם החבר'ה שלו באותו יום, ופשוט שתה, השתכר, נרדם והתעורר רק למחרת, כך שממש לא היה מודע לפיספוס התכנית... וכאשר הבין לאיפוא הגענו בלעדיו... כמעט התעלף וניסה להסביר לי מה יכול היה לקרות לנו בפאבלות הידועות לשימצה, כבר בתקופה ההיא... היום, אפילו המשטרה והצבא חוששים להכנס לשם! ובטח לא בלילה...


ועוד השלמה עצובה לסיפור הזה, ז'אן קלוד, זה שהיה דייל בחברת התעופה הברזילאית, נהרג מאוחר יותר, בתאונת פיצוץ גז שאירע בחדר המלון בו שהה לאחר טיסה לפריז, ואני, שסלחתי לו מזמן על הפאשלה ההיא, מרגיש שהייתי צריך להודות לו הרבה יותר משעשיתי, בגין אותה 'פאשלה' מבורכת... יהא זיכרו ברוך.


והנה "הילדים המעירים את השמש" מתוך 'אורפיאו נגרו' (קישור לסרט המלא)


Bình luận


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

חדש!!!

האם יש לכם סיפורים משפחתיים מרתקים, תמונות נדירות או מסמכים מרגשים שעוברים מדור לדור? עכשיו זה הזמן לשתף אותם!

image-from-rawpixel-id-6332455-png.png

אנו שמחים להכריז על קטגוריה חדשה: 

Site banner copy_edited.png
bottom of page