top of page

לבונה - צמח הפלא המקראי על סף הכחדה

הלבונה נזכרת עשרים פעמים במקרא, כסממן קטורת אשר שימשה לצורך עבודת האל במשכן ובמקדש, כתוספת לקורבן מנחה ולקטורת התמיד. בנצרות הלבונה מפורסמת בהיותה אחת משלוש המתנות שהגישו שלושת האמגושים לישו התינוק (השתיים האחרות הם זהב ומור). השימוש העיקרי בלבונה הוא בפולחן הדתי. על פי הרודוטוס נהגו בבבל לשרוף לבונה בשווי של 1,000 כיכר כסף בחג לכבוד האל מרדוך. הכהנים במצרים העתיקה נהגו להקטיר לבונה במקדשי האלים, והסינים וההודים משתמשים בה עד היום.


המקור העברי של השם לבונה הוא מקראי, למשל בשיר השירים המפרט את סוגי הבשמים:

"נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים".

שיר השירים, פרק ד', פסוק י"ד

משוער שהשם הגיע מהמילה לבן. בפניקית היא קרויה "לבנת" ובארמית: "לְבוּנְתָּא". באנגלית הלבונה קרויה "Frankincense", שם שמקורו בצרפתית עתיקה: "franc encens" - "קטורת טהורה". הלבונה ידועה גם כ"אוליבאנום" (olibanum), שם שמקורו בערבית, "א (ל)-לֻבַּבאן" ומתייחס למוהל החלבי שמפיקים מקליפת עץ הלבונה לשם הכנת הבושם. הלבונה מיוצרת על ידי ייבוש טבעי של נוזל השרף של עצי הלבונה. הלבונה מופיעה בצורת גרגרים לבנים־צהבהבים או אדומים. הלבונה מסיסה בנוזל אורגני, אך לא במים. טעמה מר, ריחה מוגבר על ידי חימום והוא כבד ומתקתק.


כבר לפני אלפי שנים ידעו אנשים להשתמש בלבונה לריפוי של כמה מחלות. התבליטים המפורסמים של חתשפסות המתארים את 'המשלחת לארץ פונט' מציגים לא רק לבונה, אלא גם את העצים עצמם המובאים למצרים. תרבויות קדומות הבינו כיצד להשתמש בלבונה בטקסים ולריפוי. אך כיום העצים שמפיקים לבונה נמצאים בסכנה.

לבונה ודרך הבשמים

ערכה של הלבונה כבר ידוע זמן רב, היא היתה אחת הסחורות שהניעו את דרך הבשמים. מעמדה של הלבונה כסחורה יוקרתית, וערכה הגבוה בשוק של ימי קדם, מובנת בהתחשב בדרכים השונות בהן נעשה בה שימוש.


מאזורי הגידול העיקריים ובייחוד מדרום חצי האי ערב, היו שיירות גמלים עם מטען של מור ולבונה יוצאות לחופי הים התיכון, ובייחוד לעזה, על מנת להעביר את הסחורה שנחשבה יקרה מאד (בדומה לזהב) ליוון ולרומא. כשכבש אלכסנדר הגדול את עזה הוא מצא מחסנים של לבונה שמהם שלח ספינה שלמה ליוון. מסופר על הקיסר נירון ששרף את כל מלאי הלבונה השנתי של העיר רומא בטקס הלוויה לאשתו פופיאה.


המרכז הקדום של הסחר בלבונה היה כנראה העיר האבודה אובר שלעיתים זוהתה עם האתר "אירם" בעומאן. אובר נתגלתה מחדש בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ומתבצעות בה חפירות ארכאולוגיות. על הסחר במור ולבונה שלטו הנבטים, ולאורך הדרך שהובילו בה את השיירות, דרך הבשמים, הקימו את עריהם. דרך הבשמים ועריה הוכרזו אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 2005.


לבונה הניעה את דרך הבשמים והביאה עושר רב לארצות שהפיקו אותה, כמו גם לערים לאורך הדרך. ערב הדרומית התעשרה כל כך עד שהגיאוגרפים הקדומים כינו אותה 'ערב פליקס' (‘Arabia Felix’) שפירושו 'ערב המבורכת'. הרומאים, שרצו חלק במסחר הרווחי, שלחו משלחת לכיבוש האזור במהלך המאה ה-1 לפנה"ס. אולם בגלל האקלים הקשה באזור הם נאלצו לחזור. המסחר בלבונה פסק סביב שנת 300 לספירה עקב עליית הנצרות, התפשטות המדבר שהקשתה על חציית השיירות ופשיטות של פרתים.

השימוש הפולחני בלבונה

הלבונה ידועה בעיקר בזכות השימוש בה בטקסים דתיים. במצרים העתיקה, ביוון וברומא, הלבונה נשרפה כמנחה לאלים שונים. בנוסף, בגלל הקשר עם האלוהי, הלבונה נשרפה גם עבור המתים. ריח הקטורת שימש גם כדי להסוות את ריח הבשר הנרקב. יתר על כן, המצרים הקדומים השתמשו בלבונה ל