לפי ספר שמות, שהוא חלק מהתורה ומהתנ"ך, משה היה האדם הראשון שאלוהי אברהם גילה לו את שמו. בטקסטים המקוריים, השם האלוהי הזה נכתב כ"יהוה". חוקרים אומרים שיהוה נגזר ככל הנראה מהפועל העברי היה. זה מתאים, בהתחשב בכך שתגובתו הראשונית של אלוהים למשה הייתה:
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"
יהוה הוא אחד משמותיו של אלוהים כפי שהוא מופיע במקרא ובספרות חז"ל, והוא השם הקדוש ביותר של האלוהים על פי המסורת היהודית.
במציאות, השם יהוה היה קיים כבר לפני משה, שמאמינים כי חי במהלך המאה ה-13 לפנה"ס. מסקנה זו מבוססת לא רק על עדויות ארכיאולוגיות, אלא גם על כתבי הקודש עצמם. את השם יהוה, אחרי הכל, ניתן למצוא בספר בראשית. באותו ספר מסופר לנו גם שאנשים התחילו לקרוא בשמו של יהוה עוד בימי אנוש, שחי הרבה לפני משה.
וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.
(בראשית ד, פסוק כו)
זה מעלה את השאלה: היכן (ומתי) נוצר לראשונה פולחן יהוה? זו שאלה לא פשוטה למענה. הפרופסור לתאולוגיה לואל ק. הנדי (Lowell K. Handy) אומר שאפילו לא צריך לטרוח, רוב המסורות הדתיות חוזרות כל כך אחורה בזמן, שכל מידע עליהן הופך כל כך מקוטע עד שהוא כמעט לא קיים. חלק ניכר מהמחקרים הזמינים בנושא גם סובלים מהטיית אישוש, כאשר מחברים עושים הכל במאמץ לחבר את מקורות הדתות האברהמיות לרקע התרבותי, האתני או הדתי שלהן. מאמינים מסוימים עשויים לטעון שחקר "לידתו" של אלוהים כמבנה חברתי הוא כשלעצמו מעשה של חילול השם. אבל לרוב, מחקרים כאלה מגיעים ממקום של עניין ולא מחוסר אמונה.
לפני כ-3,200 שנה, האימפריות הגדולות סביב הים התיכון והמזרח התיכון קרסו לפתע. המצרים נסוגו מכנען וממכרות הנחושת של תמנע שבנגב, גולשים בחזרה אל גדות הנילוס. ובשממה הצחיחה של דרום כנען, צומח כוח חדש. על מכרות תמנע השתלטו שבטים נוודים למחצה, שהקימו פרוייקט כרייה שגימד את התעשייה המצרית הקודמת. הממלכה המדברית החדשה הזו תשאיר את חותמה על המבנה הראשי בתמנע: המקדש המצרי של חתחור, מגנת הכורים. המאסטרים החדשים ניפצו את דמותה של האלוהות המצרית - הותירו את השברים להימצא על ידי ארכיאולוגים יותר מ-3,000 שנים מאוחר יותר - והקימו מעל החורבות מקדש אוהלים, אם לשפוט לפי שרידי בד עבה בצבעים אדום וצהוב שנמצאו שם בשנות ה-70. שם הם סגדו לאל חדש, כזה שלא היו לו שם או פנים נראות לעין. יתכן כי אל הכורים הזה היה לא אחר מאשר האלוהות הידועה בארבע האותיות העבריות יהוה, שיהפוך לאלוהי היהודים, ובהמשך, אלהי הנוצרים והמוסלמים.
יתכן כי מקורו של "שם האל" יהוה נמצא בכתבים העתיקים ביותר בעולם - האפוסים השומריים של גילגמש. באחד מחמישה אפוסים, הגיבור-מלך גילגמש נוסע להר האל כדי להרוג את החיה. שמה של החיה בשומרית הוא "הוּאָוּאָה" (“Huwawa”). בהגייה עברית יה-הווא. האם זה עשוי להטריד? כן, למי שיש לו אפילו עניין קלוש בדת, זה אכן מטריד מאד, שכן זה עשוי להראות שהאל העברי יהוה אינו הבורא העליון ביותר של היקום, אלא להיפך, החיה. בגרסה אחרת, על אותם לוחות קיש (Kish tablet), גילגמש הורג את "שור השמים". סביר להניח שהוואווה והשור הזה הם אותה דמות מיתולוגית, כלומר הסמל האסטרולוגי של מזל שור.
עידן מזל שור היה בין 4320 לפנה"ס עד 2160 לפנה"ס, בדיוק בתקופה של התרבות השומרית. בהריגת השור, גילגמש שם קץ לעידן מזל שור, וקיבל את עידן מזל טלה האיל. מילים אלו עשויות להזכיר לכם את הסיפור המקראי על שבט דן, שהואשם בסגידה לעגל זהב. מנקודת מבט זו, משה כעס מהעובדה הפשוטה שעידן מזל שור למעשה הסתיים, ושבני דן היו צריכים כעת לעבוד את טלה האיל במקום זאת.
המסמך ההיסטורי הראשון המצביע על קיומו של פולחן יהוה היא כתובת מצרית המתוארכת לתקופת שלטונו של פרעה אמנחותפ השלישי, שמאמינים כי חי בערך בתקופתו של משה. הכתובת מכילה את הביטוי "שסו של יהו". השסו היו שבט נוודים שחי בצפון ערב. יהו, לעומת זאת, היה שמו של מקום שנמצא אי שם באזור ההוא. היסטוריון הדתות ההולנדי קורנליס טיילה (Cornelis Tiele), שחקר את השסו, הציע שמקור פולחן יהוה אינו בארץ כנען, כפי שמתואר בתנ"ך, אלא אומץ על ידי הפרוטו-ישראלים באמצעות קשר מתמשך עם תושבי חצי האי ערב. ההשערה שלו, ההשערה המדיינית-קינית, לא נתמכת רק בעדויות ארכיאולוגיות. ביציאת מצרים, יהוה מתגלה למשה בזמן שהוא נמצא בחברת הקינים הנודדים.
מיהו יהוה באמת? ללא ספק, מקורו וזהותו של אל היהודים הם נושאים אפופי מסתורין. לפי התנ"ך, יהוה הוא האל היחיד שברא את השמים והארץ ואף אחד אחר אינו כמוהו. עם זאת, בניגוד לטענות התיאולוגיה היהודית-נוצרית המסורתית, חקר המקרא המודרני מגלה סיפור אחר. במציאות, המונותאיזם היהוהאי היה המצאה מאוחרת למדי בתולדות העם העברי ומקורו במאה ה-7 לפנה"ס על פי הקונצנזוס האקדמי. למעשה, האלוהות המקראית מתחילה את חייה בתנ"ך בשם אל ולעיתים בצורת הרבים אלוהים, ומאוחר יותר מאמצת את הכינוי יהוה כשהיא מתייצבת בפני משה בפעם הראשונה בהר חורב. במילים אחרות, יהוה אינו שם אישי אלא תואר אלוהי שניתן לתרגם כ'היוצר את הקיים' או 'היוצר'.
אל נחשב לאלוהות הגבוהה ביותר של הפנתיאון השמי הקדום ונערץ כאבי כל האלים יחד עם בת זוגו אשרה. צאצאיו האלוהיים, הידועים כבני האלוהים, כללו אלים שמיים כמו בעל, כושר וחסיס, עשתורת ומות. צאצאים אלה של הזוג האלוהי אל ואשרה יהפכו מאוחר יותר למלאכים הסוררים, בני אלוהים:
"וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"
(בראשית ו, ב)
גם בספרי חנוך האפוקריפיים בהתאם לתיאולוגיה המונותיאיסטית החדשה. בדת הכנענית הקדם-ישראלית אל נודע בתואר האלוהי 'אל בורא הצבאות'.
בדרך כלל כשאנו מדברים אסטרולוגית, לכל אל יש כוכב לכת, למשל ארס מייצג את מאדים, קרונוס מייצג את שבתאי אצל היוונים בעוד שבטקסטים ההינדיים האל בריהספאטי (Brihaspati) מייצג את צדק, האל שאני (Shani) מייצג את שבתאי וכן הלאה. כוכב הלכת של האל העברי תמיד היה שבתאי, כך נאמר שהעבריים היו תמיד מתפללים לשבתאי מלכתחילה. בהשקפה זו היהדות תמיד הייתה כת שבתאית שהאל שלה הוא לא אחר מאשר אל/קרונוס ולכן אנו. לא ניתן להוכיח לחלוטין את הקשר בין קרונוס לאנו שכן קרונוס מגיע מהמיתוסים היווניים ואנו מהמיתוסים השומריים. אבל בהתבסס על כוכב האל, מאמינים שכולם זהים, אך אי אפשר לקבל זאת בוודאות. לדוגמה, כוכב הלכת של לורד בריהספאטי ולורד וישנו הוא צדק אבל שניהם שונים.
כולם יודעים שהיום הקדוש של האל העברי הוא שבת. שבת אהובה באופן מהותי על האלוהות הקדומה קרונוס. למרות ששפות כמו ספרדית ויוונית מודרנית אימצו את המילה Sábado/sabbato שמשמעותה הידועה ביותר היא "יום המנוחה", היום השביעי בשבוע (שבת) נקרא Diēs Saturnī או "יום שבתאי" בלטינית, לכבוד קרונוס ביוון הקלאסית. בדת השמית אל היה מיוצג על ידי דיסק שמש, לעתים קרובות עם כנפיים שמרכזן הכיל כוכב מחודד. בספר עמוס אנו קוראים שהאל לו סגדו העברים היה מיוצג על ידי מעין כוכב:
"וּנְשָׂאתֶם, אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם, וְאֵת, כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם--כּוֹכַב, אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, לָכֶם."
(עמוס ה, כג)
כמו כן, האל השומרי אנו היה מיוצג על ידי אותו כוכב מחודד בתוך דיסק שמש.
מכל אלה מה שאנו מבינים הוא שביהוה, גם התכונות של אנו וקרונוס נכללו באל והפכו ליהוה. מכאן רצו עובדי יהוה לברוא אל שלם מתוך אדון המלחמה, אל הכריה אל. אז הם שינו את שמו של אל ליהוה והפכו אותו למה שנקרא אלוהים אחד. מדיניות הערפול (obscurantism) של יהוה אינה עוצרת שם. תורת משה אוסרת על כל סוג של ידע רוחני, החל מקסם וגילוי עתידות ועד לתקשורת עם רוחות או ישויות בין-ממדיות (ויקרא יט, כו; יט, לא; דברים יח, י-יב). מדוע פחד יהוה כל כך עד שהוא אסר על אנשים לתקשר עם ישויות בין-ממדיות? התשובה עשויה להיות שיהוה פחד מכך שלבני אדם יהיה קשר עם אלי אבותיהם וכך ידעו את האמת על זהותו האמיתית.
היסודות הקדומים לעבודת יהוה אינם ברורים דיים. לפי ההשערה המדיינית-קינית בחקר המקרא, מקורה באלוהות דרומית שנסגדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים, עם נודד שמטבע הדברים לא השאיר אחריו כתבים, וייתכן שכונה על ידי המצרים בשם "שסו יהו" או "שסו יהוה". לפי ההשערה, יתרו המקראי – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, וחותן משה – מייצג השפעה מדיינית זו; כמו כן, במספר מקומות בתנ"ך מצוין יהוה בצורה שניתנת להתפרש בכך שהיה לו מוצא דרומי. כך בספר דברים:
”יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן“
בשירת דבורה:
”יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם“
ובספר חבקוק:
”אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה“
כל השמות המקומות קשורים באזור שבין סיני עד הנגב וצפון ערב.
בקריאה בין השורות, התנ"ך מכיל רמזים המצביעים על זהות מקורית של יהוה כאל מטלורגי. בתנ"ך, הופעתו של יהוה מלווה בדרך כלל בתופעות דומות לתופעות געשיות. כשהוא יורד על הר סיני למסור את התורה, ההר מתפרץ באש, פולט לבה ועננים בליווי רעידות אדמה וסופות רעמים:
"וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.
(שמות יט, טז-יט)
בימי קדם, אלוהויות מטלורגיות כמו הפייסטוס היווני או המקבילה הרומית שלו, וולקן (Vulcan), היו קשורות לתיאורים געשיים - המשקפים מקרוב את העשן, האש, הסיג השחור והמתכת האדומה המותכת שנוצרת בתהליך ההיתוך. מטאפורות פואטיות בכל התנ"ך מתארות את יהוה כאלוהות לוהטת הגורמת להרים להוציא עשן:
"יְהוָה הַט־שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ:"
(תהלים קמד, ה)
וממיס אותם:
"מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ"
(ישעיהו סג, יט)
בדיוק כמו צורפים המתיכים עפרות כדי להשיג נחושת ומתכות אחרות. למעשה, בתהילים יהוה מצטייר ככבשן אנתרופומורפי:
"עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ."
(תהילים יח, ט)
תכונותיו המטלורגיות של יהוה הוצגו גם בעמוד האש והעשן שבאמצעותו הוא מדריך את העברים במדבר:
"וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם--לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה"
(שמות יג, כא)
ובענן המלווה את ביקוריו באוהל מועד גרסה פשוטה יותר של המשכן שם משה מדבר פנים אל פנים עם אלוהים:
"וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ"
(שמות ל”ג, ט-י)
לתיאור האוהל הזה יש קווי דמיון יוצאי דופן למקדש בתמנע, מה שמצביע עוד על כך שלפני 3,000 שנה, ייתכן שהמקום הזה הוקדש לעבודת יהוה. עדויות תנ"כיות נוספות לבסיס מורחב הזה של סוגדים ניתן למצוא בספר שמות, שבו ממלא יתרו תפקיד מפתח, חותנו של משה, המתגורר בסמוך להר האלוהים (המכונה לחילופין חורב וסיני). יתרו הוא זה שמוביל בעקיפין את משה לפגישתו הראשונה עם יהוה ליד הסנה הבוער. והוא זה שחונך את אוהל מועד בקורבן ומכריז על ששחרר את העבדים העבריים ממצרים:
"כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים"
(שמות יח, ז-יב)
אבל חותנו של משה אינו עברי, הוא מתואר לחילופין ככהן מדייני:
"וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן"
(שמות ג, א)
וקיני:
" וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים"
(שופטים א, טז)
כעת, על פי התנ"ך, המדיינים היו צאצאים של מדיין, בן נוסף של אברהם, מה ששוב תומך ברעיון של קיומה של משפחה מורחבת של עמים יהוהאים. הקינים, לעומת זאת, הם שבט צאצאי קין ומתוארים כחיים בין כל עמי הלבנט ומתמחים במלאכה ובעיבוד מתכת, מה שמהווה עדות נוספת לכך שהתגלמותו הראשונה של יהוה הייתה כאל מתכת.
במילים אחרות, יהוה תמיד היה כינוי הקשור לאלוהות הקדמונית אל בדת השמית הקדם-מקראית. לכן, יהוה ואל היו תמיד אותה ישות. על פי הטקסטים הכנעניים, אל ניהל את האסיפה האלוהית יחד עם בנו בעל, אך הוא תמיד שמר על מעמדו כאל העליון. שניהם היו אלים לוחמניים שהפולחן שלהם כלל קורבנות אדם. לשניהם היה כינוי אב והם תוארו כאלים מבוגרים. ההתייחסויות ליהוה בתנ"ך כמו בא בימים ששיערו היה לבן כמו צמר טהור:
"וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי-נוּר"
(דניאל ז, ט)
"הֶן-אֵל שַׂגִּיא, וְלֹא נֵדָע; מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא-חֵקֶר"
(איוב לו, כב)
זהים לתיאורים של אל בטקסטים האוגריים. אל היה מיוצג על ידי כוכב מחודד בתוך דיסק סולארי עם כנפיים בדת הכנענית, והאל לו סגדו היהודים היה קשור לכוכב במקרא:
"וּנְשָׂאתֶם, אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם, וְאֵת, כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם--כּוֹכַב, אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, לָכֶם"
(עמוס ה, כו)
מי היה קרונוס? קרונוס היה שליט הטיטאנים, אדון האסיף והזמן במיתולוגיה היוונית. בדיוק כמו אנו-אל במזרח התיכון, קרונוס במיתולוגיה הים תיכונית היה הטיטאן הבכיר ביותר בפנתיאון, אדון כס השמים, גוזל הכתר שהביס את אביו למען עליונות ועריצות חסרת רחמים. זהה לאל בדת השמית, קרונוס היה אל הקציר והחקלאות ונחשב גם לאבי הזמן, שכן אל נודע בתור 'אב השנים' ו'עתיק הימים' בטקסטים השמיים הפרה-ישראלית ובחלק מספרי התנ"ך. חוץ מזה, קרונוס היה אל אכזר והפולחן שלו התאפיין בהקרבת קורבנות אדם. זה מסביר מדוע אנו מוצאים כמה שרידים של מנהג קורבנות האדם בפולחן היהוהאי בטקסטים של ההיסטוריה הראשונית של התנ"ך. הסמלים העיקריים של קרונוס היו החרמש, הצלב והירח החסר.
מחקרים ארכאולוגיים, מקראיים וחוץ-מקראיים עדכניים הובילו חוקרים הפועלים בתחום מקורות הדת הישראלית לטעון באומץ ובביטחון למדי שהאל המקורי של ישראל היה למעשה האלוהות הכנענית אל. איך בדיוק זה קרה אתם שואלים? ראשית, השם ישראל אינו שם יהוהאי. אל הוא שמה של האלוהות הנמצאת בשם ישראל. למעשה, הסיפור האטיולוגי המסביר את מקור השם ישראל מתרחש בבראשית לה, ט-טו, שם יעקב מקבל את השם הזה באמצעות ברכת אל שדי.
מי היה אל? ולמה הוא בכלל מוזכר בתנ"ך מלכתחילה, שלא לדבר על אלוהי ישראל במסורות הספרותיות הישנות יותר של בראשית? הידע שלנו על אל מגיע בעיקר מקורפוס של לוחות שהתגלה בשנת 1929 בעיר העתיקה אוגרית, עיר-מדינה מרכזית מהאלף השני לפנה"ס הממוקמת בחוף הצפוני של סוריה, ראס שמרה של ימינו. הלוחות האוגריים הם העדות הטובה ביותר לדת ולפרקטיקה הדתית הכנענית, ובכך גם "לרקע שממנו יצאה דת ישראל, ולאמונות הכנעניות שהיא חלקה, אימצה, התפשרה ולעתים דחתה". הספרות האוגרית מתארת את אל בתור האלוהות הריבונית של הפנתיאון הכנעני. הוא מכונה לעתים קרובות "אבי האלים", "המלך הנצחי" ו"בורא כל היצורים החיים". כינויו האחרים של אל כוללים: "האל החביב, הרחום", "השור", "חסר הגיל" ו"אב השנים". הוא מתואר כמזוקן, ומתגורר באוהל או במשכן, שכסאו מונח על כרובים. הוא אלוהי הברכות והבריתות.
ניתן אפוא להוכיח, כפי שטענו פרשנים רבים, שבני ישראל הראשונים סגדו למעשה לאל באמצעות כינויו 'יהוה'. תהליך הטמעות זה מוצג בדרך כלל הפוך בספרות התנ"כית: את יהוה עובדים באמצעות כינויו של אל: שדי, עולם ועליון. בניגוד למסורות המקראיות הללו המצביעות על הטמעות בין יהוה לאל, ישנם קטעים אחרים המעידים לכאורה על כך שיהוה היה אלוהות נפרדת ועצמאית בתוך מועצת אל.
"בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי אֵל. כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ"
(דברים לב, ח-ט)
פסוק זה המצוטט מתרגום השבעים ומגילות קומראן, שהם טקסטי המקרא העתיקים ביותר שנמצאים בידינו, בפסוק מופיע "בני אל", בספר דברים נכתב "בני ישראל". זהו אחד מאותם קטעים תנ"כיים נדירים המשמרים לכאורה שריד מתקופה מוקדמת יותר בדת הפרוטו-ישראלית שבה אל ויהוה עדיין הוצגו כאלים נפרדים: יהוה היה רק אחד מאלוהי מועצת אל. נראה כי מסורת זו מגיעה מהמסורת הכנענית הקדומה יותר.
קטעים מקראיים אחרים מאשרים מחדש את ההשקפה הארכאית הזו של יהוה כאלוהים במועצת אל:
"אֱלֹהִים, נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל"
(תהילים פב, א)
"מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַיהוָה בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז."
(תהילים כט, א)
"וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְהֹוָה אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים: כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיהֹוָה יִדְמֶה לַיהֹוָה בִּבְנֵי אֵלִים:"
(תהילים פט, ו-ז)
לכאורה, נראה שיש מספיק ראיות בתיעוד המקראי התומכות בטענה שכאשר יהוה הפך לאלוהות הלאומית העליונה של בני ישראל, הוא החל לסלק את הדימויים, הכינויים ומרכזי הפולחן הישנים של האל אל. תהליך ההטמעה הזה אפילו שינה את המשמעות הלשונית של השם אל, שמשמעותו מאוחר יותר הוא פשוט "אלוהים", כך שיהוה זוהה אז ישירות כאל - כך ביהושע כ"ב, כב:
"אֵל אֱלֹהִים יְהוָה אֵל אֱלֹהִים יְהוָה".
ראויה לציון גם העובדה שבניגוד לאל הבעל, אין בתנ"ך פולמוס נגד אל, וכל מרכזי הפולחן הישנים של אל, בירושלים, בשכם ובבאר שבע, הוסמכו מאוחר יותר ליהוה. מכיוון שהרוב הגדול של הנרטיבים הפטריארכליים המדברים על מקדשים ומזבחות לאל נמצאים בממלכה הצפונית, כמו בית-אל ושכם, ומצד שני, נראה שטקסטים מקראיים רבים מאשרים את מוצאו של יהוה בנגב הדרומי, השערת החוקרים הנוכחית היא שפולחן אל בצפון ויהוה בדרום התמזגו בסופו של דבר.
מיהו יהוה?
כמו מיתוסים עתיקים של המזרח הקרוב מאותה תקופה, הספרות המקראית הקדומה ביותר מתארת את יהוה כבעל תכונות ייחודיות בניגוד לתכונות כלליות. הוא מיוצג כאל סערה שצועד לקרב לצד כוכבים וכוכבי לכת כדי להגן על ישראל מפני אויבים. איטרציה דמוית לוחם זו של יהוה עשויה להסביר את ההתנהגות האכזרית וההפכפכה שהוא מפגין בתנ"ך, שהיא רחוקה מאד מאלוהות טובה.
לאורך הנרטיב של התנ"ך, אלוהים מוצג ללא הרף כאל מלחמה. כאשר משה מוציא את בני ישראל ממצרים, בני ישראל הצוהלים שרים לאלוהים, ומכנים אותו "איש מלחמה": "יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ". ניצחון האלוהים בנרטיב יציאת מצרים הוא המאבק בצבא פרעה והבסתו - מאפיין של ספרות אל המלחמה הקשורה גם להשערה המדיינית-קינית בדבר מוצאו של יהוה כאל מלחמה מאזור ערב. כאשר בני ישראל נכנסים לכנען, יהושע הוא מנהיג המלחמה ורוב פקודותיו של אלוהים ליהושע ולבני ישראל הינן מיליטריסטיות במהותן, מה שמקדם את התיאור של אלוהים שהגיע בירושה ממשה ויציאת מצרים.
מצרים, המעצמה הבכירה בדרום הלבנט באותה תקופה, פשטה בקביעות ובזזה כפרים ואדמות כנעניות. ישנן כתובות על אובליסקים מצריים עתיקים המתפארים בניצחונותיהם על כנען וישראל. רוב המבקרים ההיסטוריים מאמינים כי נרטיב יציאת מצרים, על אף שהוא מנופח, מתאר קהילה כנענית פליטה הבורחת ממצרים ונכנסת - לראשונה בחייהם כצאצאים של כנענים משועבדים - לאדמות אבותיהם.
כאשר כוחם של המצרים נחלש, בעקבות פלישת עמי הים, נשלטה ישראל על ידי השופטים - שהיו למעשה מצביאים. נרטיב השופטים הוא סיפור מלחמה, לא רחוק מסיפורי יציאת מצרים ויהושע המאוחרים. מה שמתחילים להבין הוא שהנרטיב ההיסטורי של התורה המאוחרת ושל התנ"ך המוקדם רווי במלחמה. סיפורי המלחמה מתחילים לחרוג מהמסורות הקדומות (הפטריארכליות) והעתיקות יותר שבעל פה, ומהמסורות הנוודיות שהן בדרך כלל חלק מהמקור האלוהיסטי (שם אלוהים כאל ונגזרותיו הרבות). ישראל עדיין אינה ממלכת התהילה התנ"כית שלה. זה בא אחרי ספר שופטים.
שבטי ישראל הצפוניים סובלים שוב ושוב מפלישות ומתקפות. זה מה שמניע אותם לחפש מלך. בשמואל א' מתוארת משיחתו של שאול, מנהיג צבאי, ומסופר על כמה ממעלליו בטרם נפל מחסדו של אלוהים. כאן נכנס דוד מלך יהודה ואבי שלמה. גם דוד, בסיפור המקראי, נראה כאיש מלחמה דרומי (יהודאי) שהוכנס לשירות כדי לעזור לשאול. שמואל א ו-ב, על פי חוקרים מודרניים, מכבדים את זכר מסורת הלוחמים הצפוניים (שאול) אך משבחים את דוד על היותו הדמות שאיחדה את שבטי ישראל הנבדלים תחת ממלכה אחת. עלייתו של דוד למלכות היא דרך מלחמה. "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו". הסיפורים המפורסמים ביותר של דוד סובבים סביב ענייני צבא: דוד הרג את גוליית, דוד נואף עם אשת חייל (בת שבע, אשת אוריה החתי), וכיבוש ירושלים של דוד. איחוד ישראל הוא באמצעות מלחמה.
בהתחשב בכך שהנרטיב המאוחר מיציאת מצרים לדוד מתרכז בהקמת ממלכה מאוחדת בירושלים, שמקדשה מוקדש לאלוהים, עלינו לשאול מיהו האלוהים הזה שממלכת ישראל המאוחדת סגדה לו ונזקפת לזכותו הופעתה על הבמה הבינלאומית. (מוביל לנישואים עם בנות מצרים, פניקיה ואחרות)? ההשערה על יהוה נשענת על הכרה בדגש המלחמה בסיפור הגיבוש.
אל לא היה אל מלחמה. הוא פשוט היה ראש הפנתיאון הכנעני. בהתחשב בכך שהדמויות העיקריות שלנו ביציאת מצרים המאוחרת דרך הכיבוש ועליית דוד הם אנשי מלחמה, סביר להניח שהם התפללו ליהוה, אל המלחמה. יהושע היה לוחם. השופטים היו לוחמים. שאול היה לוחם. דוד היה לוחם. כלוחמים, האלוהות העיקרית שלהם הייתה אל המלחמה. מאז השיג דוד עליונות וירושלים הפכה לבירה, דוד החליף את איש המלחמה היריב שלו מהצפון, שאול, ועזר לאחד את הפוליטיקה החברתית והתיאולוגיה הישראלית באמצעות בנו, שלמה, שהזמין את בניית מקדש שלמה.
הקדשת בית המקדש ליהוה הגיונית. שלמה הוא בנו של מלך מצביא, דוד. כדי לכבד את ההשגחה של האלוהים שאיפשר את הממלכה הזו, יהוה הופך לאלוהות הראשית של עם לוחם שממלכתו התבססה דרך עניינים צבאיים. השינוי בפולחן ליהוה מוביל לפירוק וסינתזה של מקורות האל ולדחייתם של האלים האחרים שלא מילאו תפקיד בגיבוש ישראל (בעל, אשרה וכו').
השערת אל המלחמה קמה לתחייה במידה רבה מאז סוף שנות ה-90. בניסיון להתחקות כיצד הפך יהוה לאלוהות היחידה של פולחן ישראל/יהודאי, לפחות בחצר המלוכה, ההסתמכות על הנרטיב המקראי היא המפתח. והנרטיב המקראי, כפי שמאמינים ומבקרים מכירים כאחד, הוא אחד שבמרכזו מלחמה. יציאת מצרים מלאה באלימות. יהושע מלא באלימות. שופטים מלא באלימות. שמואל א ו-ב מלאים באלימות. במילים אחרות, מלחמה היא שהובילה ליצירת ישראל המאוחדת עם הכת המרכזית בירושלים, עיר שנכבשה על ידי דוד, שבנו, בן למסורת מלחמתית ארוכה, מקדיש את בית המקדש ל"אלוהי אבותי". (יהוה). מכיוון שממלכה זו נוצרה באמצעות מלחמה, האלוהויות האחרות (כלומר אל, אך גם הבעל והאשרה) הופכות ללא רצויות. עורכים, בעקבות הרפורמות הדויטרונומיסטיות, בזים לשאר האלים שלא היו חשובים להיווצרות ישראל/יהודה. כך הבעל והאשרה, הבולטים ביותר, הופכים לאלילים לפולחן יהוה בירושלים.
כאשר הופיעו מדינות לאום לראשונה בלבנט במהלך תקופת הברזל המאוחרת, הווסאלים של אל קודמו בהיררכיות המיתולוגיות שלהם. כמוש מילא תפקיד חשוב בממלכת מואב, משום שבמקור מואב הוקצתה לו על ידי אל. אותו דבר קרה למִלְכֹּם ולקוס, שהיו האלים של בני עמון והאדומים, בהתאמה. יהוה, כאמור, הפך לאל הראשי של ישראל. עליונותו של יהוה בישראל לא נותרה ללא עוררין. כאשר מלך ישראל אחאב התחתן עם הנסיכה הלבנונית איזבל במאה ה-8 לפנה"ס, הכוהנים היהוואים נרדפו באכזריות בעוד יהוה עצמו הוחלף בבעל ובאשרה. אולם, בסופו של דבר, האמונה ביהוה התגלתה מושרשת מדי מכדי להימחק: שושלת אחאב הודחה ואיזבל מתה כשהושלכה מהחלון. פולחן יהוה חזר חזק מתמיד. כוחם הוחזר והכוהנים גינו רשמית את הסגידה לאלים כוזבים אחרים. אלילי הבעל והאשרה הושמדו. עם הזמן, תכונותיהם הוטמעו ביהוה, שזכה לכינוי אל שדי.
זו רק אחת מההשערות השונות הנוגעות לעליונות יהוה בלימודי המקרא המודרניים. אבל נראה, מתוך אותם מחקרים ורנסנס עכשווי של ספרים על ישראל הקדומה, יהודה ודוד, שההשערה הזו היא האופנתית בקרב הפרופסורים. ג'ואל באדן (Joel Baden) ועבודתו האחרונה "The Historical David", מגן בעקיפין על ההשערה הזו באמצעות הטיעון שלו שדוד היה איש מלחמה מיהודה שהקים את הממלכה המאוחדת באמצעות הידע הצבאי שלו ומעלליו. "A History of Ancient Israel and Judah" של ג'יימס מילר (J. Maxwell Mille) וג'ון הייז (John H. Hayes), שפורסם במקור ב-1986, הניח בעקיפין את הבסיס להחייאת ההשערה באמצעות התמקדותו בנרטיבים של המלחמה כאשר עסק בשאול, בדוד ובשלמה. בספרו "The Invention of God" מציג תומס רומר (Thomas Römer) את הטיעון העכשווי ביותר של השערת האל הלוחם עם התייחסות למסורת הארוכה יותר של מחקר, המושרשת גם בהשערה המדיינית-קינית, שממשיכה לכיצד הפך אל המלחמה יהוה לאלוהים היחיד של הקוסמוס. "God is a Warrior" של טרמפר לונגמן השלישי (Tremper Longman III) ודניאל ג' ריד (Daniel G. Reid) מציע הבנה "אורתודוקסית" יותר של האל כהשערה של לוחם המדגישה את המציאות הנרטיבית של יהוה כאל מלחמה וכיצד הנרטיב הזה של הלוחם האלוהי ממשיך אפילו לברית החדשה.
לאורך ההיסטוריה קבוצות קטנות שונות האמינו שהאל המקראי של היהדות והנצרות הוא המשטה האמיתי של האדם. לפני התנצרותה של אירופה והולדת האיסלאם במזרח התיכון האסכולות האזוטריות הגנוסטיות השונות כמו למשל האופטים (Ophites) בסוריה ובמצרים והנאסנים (Naassenes) האמינו שיהוה הוא מתחזה שלכד את האדם במערכת של הונאה, בעוד שנחש גן העדן המורד בספר בראשית היה המיטיב האמיתי של האנושות שהידע המאיר שלו שחרר אותנו מעבדות האל הדמיורגי המרושע של היהודים. הגנוסטים קראו לו 'ילדאבאות' (Yaldabaoth) או 'אל כוזב של העולם הזה' והכירו במעשיו הרעים. כתות האופטים האמינו שהן יודעות את הסוד הגדול: אל היהודים היה השטן האמיתי שתבע לעצמו את התואר 'אל בורא' והחליף בין תפקידי הטוב והרע באמצעות הונאה ומציג את עצמו כ'אב המיטיב' של האנושות והשמצת נחש החוכמה בתור 'השטן' ו'אויב האדם'. לטענתם היפוך מאשים זה החל עם יצירת התנ"ך הנוצרי בסוף המאה ה-1 והוליך שולל דורות רבים לאורך אלפי שנים.
מדוע האל האחד המופיע בקוראן ובתנ"ך רץ אחרי אנשים כדי להשיג חסידים, תפילות והקרבה? האסכולות האזוטריות הגנוסטיות האמינו כי אל הקוראן והתנ"ך אינו אל אחד או אל של ייחוד כמו פרברהמן (הינדו) או נשמה עליונה וכו'. לטענתם אלוהי התנ"ך והקוראן היא אלוהות בעלת צורה, תחומי עניין, יש לה אבולוציה מסתורית מאד והיא עצמה ממשיכה להסתיר את פניה האמיתיות לאחר שאספה תכונות ממיתוסים ותרבויות שונות.
מדוע האמינו הגנוסטים שיהוה הוא אל כוזב ורשע? בניגוד לאנשים מימי הביניים שהיו נתונים לתיאוקרטיה של הכנסייה הקתולית ולא היו מסוגלים לקרוא את התנ"ך בעצמם, לאינטלקטואלים הגנוסטים במאות הראשונות של העידן הנוצרי הייתה גישה לכל כתבי התנ"ך והיו מסוגלים ללמוד אותם בחופשיות. הם ראו שהתנ"ך העברי מלא במעשי רשע אכזריים, רצח חסר רחמים, דרישה לקורבנות, מעשים ברבריים והתנהגות של עריצות המיוחסת ליהוה. במילים אחרות, הגנוסטים מצאו שהאל המקראי הוא שטן אמיתי והדתות שלו היו אכזריות, צמאות דם, מיזנתרופיות ונבערות. מבחינתם התנ"ך עצמו נושא עדות מספקת לכך שלאב האוהב כביכול של היהודים והנוצרים יש אופי סדיסטי ורוע ומעשיו הרבים המתועדים במה שנקרא כתבי הקודש הם כה מתועבים עד שרוב האנשים היום יאמינו שהם אופייניים לישות דמונית. לטענתם, בקריאת התנ"ך בצורה אובייקטיבית, ניכר שהאל העברי יהוה הוא דמות מלחמתית, רצחנית ומושחתת ושיש לו טינה גדולה לאנושות. הטקסטים המקראיים עצמם מטילים ספק במוסר ובטוב ליבה של האלוהות היהודית-נוצרית ולא עושים אלא מאשרים שיהוה הוא היריב האמיתי של האנושות.
לדוגמה, האינטלקטואל האמריקאי תומאס פיין, אחד מהאבות המייסדים של ארה"ב, דחה את כתבי האל המקראי ב"עידן התבונה" (1794) בו כתב "האמונה באל אכזר הופכת אדם לאכזר" ודגל בתיאולוגיה דאיסטית שהאלוהות שלה הייתה אל הטבע. ואכן ניתן להבין איך אלוהי המקרא יכול להתפס כסיוט מתועב (למי שישר מספיק כדי לנתח את האמונה והסטנדרט המוסרי של האל בצורה אובייקטיבית). עם זאת, העובדה שההיסטוריה של הדמות האלוהית של יהוה חוזרת לתקופה השומרית של האלף ה-3 לפנה"ס היא חדשנית מאד עבור רוב הקוראים.
הנה מספר קטעים מהתנ"ך המציגים את יהוה כאל זועם, אכזר וחסר סובלנות:
וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ, אֶת-אֱלֹהִים עֶלְיוֹן; וְעֵדוֹתָיו, לֹא שָׁמָרוּ. וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ, כַּאֲבוֹתָם; נֶהְפְּכוּ, כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה. וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם; וּבִפְסִילֵיהֶם, יַקְנִיאוּהוּ. שָׁמַע אֱלֹהִים, וַיִּתְעַבָּר; וַיִּמְאַס מְאֹד, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּטֹּשׁ, מִשְׁכַּן שִׁלוֹ; אֹהֶל, שִׁכֵּן בָּאָדָם. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ; וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד-צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ; וּבְנַחֲלָתוֹ, הִתְעַבָּר. בַּחוּרָיו אָכְלָה-אֵשׁ; וּבְתוּלֹתָיו, לֹא הוּלָּלוּ. כֹּהֲנָיו, בַּחֶרֶב נָפָלוּ; וְאַלְמְנֹתָיו, לֹא תִבְכֶּינָה. וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי; כְּגִבּוֹר, מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן. וַיַּךְ-צָרָיו אָחוֹר; חֶרְפַּת עוֹלָם, נָתַן לָמוֹ. וַיִּמְאַס, בְּאֹהֶל יוֹסֵף; וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם, לֹא בָחָר. וַיִּבְחַר, אֶת-שֵׁבֶט יְהוּדָה; אֶת-הַר צִיּוֹן, אֲשֶׁר אָהֵב. וַיִּבֶן כְּמוֹ-רָמִים, מִקְדָּשׁוֹ; כְּאֶרֶץ, יְסָדָהּ לְעוֹלָם. וַיִּבְחַר, בְּדָוִד עַבְדּוֹ; וַיִּקָּחֵהוּ, מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מֵאַחַר עָלוֹת, הֱבִיאוֹ: לִרְעוֹת, בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ; וּבְיִשְׂרָאֵל, נַחֲלָתוֹ. וַיִּרְעֵם, כְּתֹם לְבָבוֹ; וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם.
(תהלים עח)
לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם; וּלְאֻמִּים, יֶהְגּוּ-רִיק. יִתְיַצְּבוּ, מַלְכֵי-אֶרֶץ-- וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד: עַל-יְהוָה, וְעַל-מְשִׁיחוֹ. נְנַתְּקָה, אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ; וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ. יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק: אֲדֹנָי, יִלְעַג-לָמוֹ. אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ; וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ. וַאֲנִי, נָסַכְתִּי מַלְכִּי: עַל-צִיּוֹן, הַר-קָדְשִׁי. אֲסַפְּרָה, אֶל-חֹק: יְהוָה, אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה--אֲנִי, הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. שְׁאַל מִמֶּנִּי--וְאֶתְּנָה גוֹיִם, נַחֲלָתֶךָ; וַאֲחֻזָּתְךָ, אַפְסֵי-אָרֶץ. תְּרֹעֵם, בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל: כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם. וְעַתָּה, מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ; הִוָּסְרוּ, שֹׁפְטֵי אָרֶץ. עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה; וְגִילוּ, בִּרְעָדָה. נַשְּׁקוּ-בַר, פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ-- כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ: אַשְׁרֵי, כָּל-חוֹסֵי בוֹ.
(תהילים ב, א-יב)
וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ; וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה, עַד הִשָּׁמְדָם. וְנָתַן מַלְכֵיהֶם, בְּיָדֶךָ, וְהַאֲבַדְתָּ אֶת-שְׁמָם, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ, עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם.
(דברים ז, כג-כד)
וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.
(שמות לב, כז-כח)
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר. {ס} וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל, אֶת-הָעָם, וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים, מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, אֶת-אִישׁ יְהוּדָה. וַיָּבֹא שָׁאוּל, עַד-עִיר עֲמָלֵק; וַיָּרֶב, בַּנָּחַל. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי, פֶּן-אֹסִפְךָ עִמּוֹ, וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם; וַיָּסַר קֵינִי, מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. וַיַּךְ שָׁאוּל, אֶת-עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק, חָי; וְאֶת-כָּל-הָעָם, הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם; וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. {פ} וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, לֵאמֹר. יא נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ--כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים; וַיִּחַר, לִשְׁמוּאֵל, וַיִּזְעַק אֶל-יְהוָה, כָּל-הַלָּיְלָה. וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל, בַּבֹּקֶר; וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר, בָּא-שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד, וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר, וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל. וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל, אֶל-שָׁאוּל; וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל, בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה--הֲקִימֹתִי, אֶת-דְּבַר יְהוָה. יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וּמֶה קוֹל-הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, לְמַעַן זְבֹחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְאֶת-הַיּוֹתֵר, הֶחֱרַמְנוּ. {פ} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-שָׁאוּל, הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ, אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה; ויאמרו (וַיֹּאמֶר) לוֹ, דַּבֵּר. {ס} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל--הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה; וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה, בְּדָרֶךְ; וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ, עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה; וַתַּעַט, אֶל-הַשָּׁלָל, וַתַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה.
(שמואל א' טו, כ-ג)
יְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן; וְהִנָּבֵא, עֲלֵיהֶם. וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן, שִׁמְעוּ דְּבַר-אֲדֹנָי יְהוִה: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח אֶל-מִקְדָּשִׁי כִי-נִחָל, וְאֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה, וְאֶל-בֵּית יְהוּדָה, כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה. לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי-קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה, וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ, וְנָתְנוּ בָךְ, מִשְׁכְּנֵיהֶם; הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ, וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ. וְנָתַתִּי אֶת-רַבָּה לִנְוֵה גְמַלִּים, וְאֶת-בְּנֵי עַמּוֹן לְמִרְבַּץ-צֹאן; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה. {פ} כִּי כֹה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן מַחְאֲךָ יָד, וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל; וַתִּשְׂמַח בְּכָל-שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. לָכֵן הִנְנִי נָטִיתִי אֶת-יָדִי עָלֶיךָ, וּנְתַתִּיךָ לבג (לְבַז) לַגּוֹיִם, וְהִכְרַתִּיךָ מִן-הָעַמִּים, וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן-הָאֲרָצוֹת; אַשְׁמִידְךָ, וְיָדַעְתָּ כִּי-אֲנִי יְהוָה. {פ} כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה: יַעַן, אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר, הִנֵּה כְּכָל-הַגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה. לָכֵן הִנְנִי פֹתֵחַ אֶת-כֶּתֶף מוֹאָב, מֵהֶעָרִים--מֵעָרָיו, מִקָּצֵהוּ: צְבִי, אֶרֶץ בֵּית הַיְשִׁימֹת--בַּעַל מְעוֹן, וקריתמה (וְקִרְיָתָיְמָה). לִבְנֵי-קֶדֶם עַל-בְּנֵי עַמּוֹן, וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה, לְמַעַן לֹא-תִזָּכֵר בְּנֵי-עַמּוֹן, בַּגּוֹיִם. וּבְמוֹאָב, אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה. {פ} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה--וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם, וְנִקְּמוּ בָהֶם. לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, וְנָטִתִי יָדִי עַל-אֱדוֹם, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה; וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן, וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ. וְנָתַתִּי אֶת-נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם, בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם, כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי; וְיָדְעוּ, אֶת-נִקְמָתִי--נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן עֲשׂוֹת פְּלִשְׁתִּים בִּנְקָמָה; וַיִּנָּקְמוּ נָקָם בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ, לְמַשְׁחִית אֵיבַת עוֹלָם. לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל-פְּלִשְׁתִּים, וְהִכְרַתִּי אֶת-כְּרֵתִים; וְהַאֲבַדְתִּי, אֶת-שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם. וְעָשִׂיתִי בָם נְקָמוֹת גְּדֹלוֹת, בְּתוֹכְחוֹת חֵמָה; וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יְהוָה, בְּתִתִּי אֶת-נִקְמָתִי בָּם.
(יחזקאל כה)
וַיְהִי בְּעַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הָיָה דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם, יַעַן אֲשֶׁר-אָמְרָה צֹּר עַל-יְרוּשָׁלִַם הֶאָח--נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים, נָסֵבָּה אֵלָי: אִמָּלְאָה, הָחֳרָבָה. לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי עָלַיִךְ, צֹר; וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים, כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו. וְשִׁחֲתוּ חֹמוֹת צֹר, וְהָרְסוּ מִגְדָּלֶיהָ, וְסִחֵיתִי עֲפָרָהּ, מִמֶּנָּה; וְנָתַתִּי אוֹתָהּ, לִצְחִיחַ סָלַע. מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה, בְּתוֹךְ הַיָּם--כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה; וְהָיְתָה לְבַז, לַגּוֹיִם. וּבְנוֹתֶיהָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּחֶרֶב תֵּהָרַגְנָה; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה. {פ} כִּי כֹה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי מֵבִיא אֶל-צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל מִצָּפוֹן, מֶלֶךְ מְלָכִים--בְּסוּס וּבְרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים, וְקָהָל וְעַם-רָב. בְּנוֹתַיִךְ בַּשָּׂדֶה, בַּחֶרֶב יַהֲרֹג; וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק, וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה, וְהֵקִים עָלַיִךְ, צִנָּה. וּמְחִי קָבָלּוֹ, יִתֵּן בְּחֹמוֹתָיִךְ; וּמִגְדְּלֹתַיִךְ--יִתֹּץ, בְּחַרְבוֹתָיו. מִשִּׁפְעַת סוּסָיו, יְכַסֵּךְ אֲבָקָם; מִקּוֹל פָּרַשׁ וְגַלְגַּל וָרֶכֶב, תִּרְעַשְׁנָה חוֹמוֹתַיִךְ, בְּבֹאוֹ בִּשְׁעָרַיִךְ, כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָּעָה. בְּפַרְסוֹת סוּסָיו, יִרְמֹס אֶת-כָּל-חוּצוֹתָיִךְ; עַמֵּךְ בַּחֶרֶב יַהֲרֹג, וּמַצְּבוֹת עֻזֵּךְ לָאָרֶץ תֵּרֵד. וְשָׁלְלוּ חֵילֵךְ, וּבָזְזוּ רְכֻלָּתֵךְ, וְהָרְסוּ חוֹמוֹתַיִךְ, וּבָתֵּי חֶמְדָּתֵךְ יִתֹּצוּ; וַאֲבָנַיִךְ וְעֵצַיִךְ וַעֲפָרֵךְ, בְּתוֹךְ מַיִם יָשִׂימוּ. וְהִשְׁבַּתִּי, הֲמוֹן שִׁירָיִךְ; וְקוֹל כִּנּוֹרַיִךְ, לֹא יִשָּׁמַע עוֹד. וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע, מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה--לֹא תִבָּנֶה, עוֹד: כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. {ס} כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לְצוֹר: הֲלֹא מִקּוֹל מַפַּלְתֵּךְ, בֶּאֱנֹק חָלָל בֵּהָרֵג הֶרֶג בְּתוֹכֵךְ, יִרְעֲשׁוּ, הָאִיִּים. וְיָרְדוּ מֵעַל כִּסְאוֹתָם, כֹּל נְשִׂיאֵי הַיָּם, וְהֵסִירוּ אֶת-מְעִילֵיהֶם, וְאֶת-בִּגְדֵי רִקְמָתָם יִפְשֹׁטוּ; חֲרָדוֹת יִלְבָּשׁוּ, עַל-הָאָרֶץ יֵשֵׁבוּ, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים, וְשָׁמְמוּ עָלָיִךְ. וְנָשְׂאוּ עָלַיִךְ קִינָה, וְאָמְרוּ לָךְ, אֵיךְ אָבַדְתְּ, נוֹשֶׁבֶת מִיַּמִּים: הָעִיר הַהֻלָּלָה, אֲשֶׁר הָיְתָה חֲזָקָה בַיָּם הִיא וְיֹשְׁבֶיהָ, אֲשֶׁר-נָתְנוּ חִתִּיתָם, לְכָל-יוֹשְׁבֶיהָ. עַתָּה יֶחְרְדוּ הָאִיִּן, יוֹם מַפַּלְתֵּךְ; וְנִבְהֲלוּ הָאִיִּים אֲשֶׁר-בַּיָּם, מִצֵּאתֵךְ. {ס} כִּי כֹה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, בְּתִתִּי אֹתָךְ עִיר נֶחֱרֶבֶת, כֶּעָרִים אֲשֶׁר לֹא-נוֹשָׁבוּ; בְּהַעֲלוֹת עָלַיִךְ אֶת-תְּהוֹם, וְכִסּוּךְ הַמַּיִם הָרַבִּים. וְהוֹרַדְתִּיךְ אֶת-יוֹרְדֵי בוֹר אֶל-עַם עוֹלָם, וְהוֹשַׁבְתִּיךְ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת כָּחֳרָבוֹת מֵעוֹלָם אֶת-יוֹרְדֵי בוֹר--לְמַעַן, לֹא תֵשֵׁבִי; וְנָתַתִּי צְבִי, בְּאֶרֶץ חַיִּים. בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ, וְאֵינֵךְ; וּתְבֻקְשִׁי, וְלֹא-תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם--נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה.
(יחזקאל כו)
שֶׁהִכָּה, בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם-- מֵאָדָם, עַד-בְּהֵמָה.
(תהלים קלה, ח)
אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ-- אֶל-הַסָּלַע.
(תהלים קלז, ט)
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.
(שמות יב, כט)
וְשָׁחַט אֶת-בֶּן הַבָּקָר, לִפְנֵי יְהוָה; וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, אֶת-הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְהִפְשִׁיט, אֶת-הָעֹלָה; וְנִתַּח אֹתָהּ, לִנְתָחֶיהָ. וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אֵשׁ--עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְעָרְכוּ עֵצִים, עַל-הָאֵשׁ. וְעָרְכוּ, בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, אֵת הַנְּתָחִים, אֶת-הָרֹאשׁ וְאֶת-הַפָּדֶר--עַל-הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ, אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ. וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחוֹחַ לַיהוָה.
(ויקרא א, ה-ט)
אנו קוראים גם כי יהוה ציווה על עבדו יאשיהו להקריב את הכוהנים הזרים במקדשיהם ולשרוף את עצמותיהם על המזבחות:
וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים, בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְהוָה--אֶל-בֵּית-אֵל; וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְהַקְטִיר. וַיִּקְרָא עַל-הַמִּזְבֵּחַ, בִּדְבַר יְהוָה, וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ, כֹּה אָמַר יְהוָה: הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לְבֵית-דָּוִד, יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ, וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ, וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ. וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת, לֵאמֹר, זֶה הַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע, וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר-עָלָיו.
(מלכים א' יג, א-ג)
כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַיהוָה. כֹּל, הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה--יִתֵּן, תְּרוּמַת יְהוָה. הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל--לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ, עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.
(שמות ל"א יב-טז)
מה שמכונה 'האב האוהב' דורש לסקול את בני האדם למוות רק בגלל שהדליקו להבה או אספו עצי הסקה ביום השבת, היום המקודש של יהוה:
וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר: כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.
(במדבר טו לב-לו)
ודורש גם שהמאמינים ירצחו את בני משפחתם וחבריהם אם יחליטו לנטוש את פולחן יהוה וללכת בדרכים רוחניות אחרות:
לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים--לְהַדִּיחֲךָ מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. {ס} כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן-אִמֶּךָ אוֹ-בִנְךָ אוֹ-בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ, אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ--בַּסֵּתֶר לֵאמֹר: נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ. מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם, הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ, אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ--מִקְצֵה הָאָרֶץ, וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ. לֹא-תֹאבֶה לוֹ, וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו; וְלֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו, וְלֹא-תַחְמֹל וְלֹא-תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ, יָדְךָ תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ; וְיַד כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה. וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת: כִּי בִקֵּשׁ, לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. וְכָל-יִשְׂרָאֵל--יִשְׁמְעוּ, וְיִרָאוּן; וְלֹא-יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה--בְּקִרְבֶּךָ.
(דברים יג: ו-י)
כמו כן, התיאולוגיה של הברית החדשה מלמדת שכל אלה שאינם נוהגים לפי הדת של יהוה, ישפטו על ידי בנו כביכול ישוע וישרפו באגם אש תופת:
וְהַשָּׂטָן אֲשֶׁר הִדִּיחָם נִדַּח לְיָם בֹּעֵר בְּאֵשׁ וְגָפְרִית אֲשֶׁר־שָׁם הַחַיָּה וּנְבִיא הַשָּׁקֶר לִהְיוֹת מְעֻנִּים שָׁם יוֹמָם וָלַיְלָה עַד־עוֹלְמֵי עוֹלָמִים׃ וָאֵרֶא כִסֵּא זַךְ וְגָדוֹל וְהַיּשֵׁב עָלָיו אֲשֶׁר אֶרֶץ וְשָׁמַיִם נָדְדוּ מִפָּנָיו וְלֹא־נוֹדַע מְקוֹמָם אַיּוֹ׃ וָאֵרֶא אֶת־הַמֵּתִים גְּדוֹלִים עִם־קְטַנִּים עֹמְדִים לִפְנֵי־יְהוָֹה וּסְפָרִים נִפְתָּחִים גַּם־סֵפֶר אַחֵר נִפְתָּח הוּא סֵפֶר הַחַיִּים וַיִּשָּׁפְטוּ הַמֵּתִים כַּעֲלִילוֹתָם כַּאֲשֶׁר הֵם כְּתוּבִים בַּסְּפָרִים הָהֵם׃ וַיִּתֵּן הַיָּם אֶת־הַמֵּתִים אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ וְהַמָּוֶת וְהַשְּׁאוֹל נָתְנוּ אֶת־הַמֵּתִים אֲשֶׁר־בָּם וַיִּשָּׁפְטוּ אִישׁ אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ׃ וְהַמָּוֶת וְהַשְּׁאוֹל נֶהֶדְפוּ אֶל־תּוֹךְ יָם בֹּעֵר בָּאֵשׁ זֶה הוּא הַמָּוֶת הַשֵּׁנִי הַיָּם הַבֹּעֵר בָּאֵשׁ׃ וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר לֹא־נִמְצָא כָתוּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים נֶהְדַּף אֶל־תּוֹךְ הַיָּם הַבֹּעֵר בָּאֵשׁ׃
(התגלות כ':10-14)
לאחר קריאת קטעים אלה ניתן להבין כיצד יהוה עשוי להתפס לא כאל מיטיב אלא כישות דמונית.
מלבד הרושם של ישות זדונית שאופיה סדיסטי, האל העברי יהוה הוא גם יריב שהתנגד להארת האדם. סיפור גן העדן בספר בראשית מתחיל באיסור על פרי עץ הדעת:
וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.
(בראשית ב, יז)
בפרק הבא יהוה לא רק שיקר ואמר לאדם שביום שבו יאכל מעץ הדעת הוא בהחלט ימות, אלא גם הודה שהנחש צדק בכך שהודה שהאדם הוא כמו אחד מהם = האלים:
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.
(בראשית ג': ד- ה)
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.
(בראשית ג': כב)
אם נקרא בעיון את ספר בראשית, אנו יודעים שאדם באמת רכש את ידיעת האלים כאשר אכל מהפרי האסור כפי שאמר לו הנחש ונהיה מודעים לכך שאדם לא מת בגלל שהוא אכל מעץ הדעת אלא בגלל שיהוה עצמו וכרוביו חסמו את גישתו לעץ החיים:
וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
(בראשית ג' 24)
חוץ מזה, הכתוב אומר שיהוה הכניס הרבה קללות לעולם בכוונה:
אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
(בראשית ג, טז-יט)
נראה שיהוה מעולם לא רצה שהאדם יתעורר ויהיה לו אותו מצפון כמו הישויות האלוהיות והוא רק רצה לשמור אותנו כעבד בור במקדשו היבשתי.
כאשר עוסקים באיך יהוה הפך לאלוהות הבלעדית לעם הישראלי-יהודי, יהוה כאל מלחמה הגיוני ביותר לאנשים שמתבוננים כיצד ישראל והכת המרכזית בירושלים נוצרו: דרך מלחמה. אם הייתם מצביא ומייחסים את הצלחתכם לאל המלחמה, איזה ערך או חשיבות היו לכל אחד מהאלים האחרים עבורכם? האל היחיד שהיה חשוב היה האל שעזר לכם להשיג ניצחון. והאל ההוא היה יהוה. וכשהאל הזה התרכז בירושלים, וכשהמקדש הזה עמד ונבנה מחדש בירושלים, האל הזה הפך לאל היחיד שאנחנו קוראים לו עכשיו פשוט אלוהים.
מקורות:
יש משהו פרדוקסלי בכתיבה מסוג זה. אתה מנסה לזעזע כמה שיותר, על כמה אינלוהים מרושע ואכזרי, אבל מגלה בעצם את הרצון החולני של הכותב והקורא (וביניהם כמובן אני, וכל האנושות) לראות את האלימות ולהעמיק בה. בהתחלה אתה מביע ביקורת חריפה על האל שאינו פוצ'י מוצ'י כמו שאתם חשבתם לכם. אבל אז מתברר שלא אכפת לך, וגם אתה בעצם ממש לא פוצ'י מוצ'י, לגבי העולם. אתה יכול לומר "אז מה?". אבל תחשוב טוב ותראה שאתה השמטת הרגע את השטיח מתחת לרגליך. אצלנו בחסידות אנחנו קוראים לזה הסטירה של הסתירה - בין דברי הרמב"ם (שלא בשם סוקרטס אבל בציטוט ישיר ממנו בתרגום הערבי): "ושמע האמת ממי שאמרו", לבין האמת במציאות, שתמיד חשוב מי אומר משהו ולמה. אם אתה חבר בקהילה של אנשים…