כולנו מכירים את הגרסה העברית ליציאת מצרים אך האם שמעתם את המצרית?

מקור: Armstrong Institute

מאת: Christopher Eames


עדות היסטורית מצרית שמתעלמים ממנה לעתים קרובות היא סיפור מפותל גדוש תעמולה ואנטישמיות - אבל זו גם הודאה בסיפור יציאת מצרים. זהו אחד הנושאים החמים של הארכיאולוגיה המקראית: האם יש עדויות ליציאת מצרים? ל-10 המכות? למשה רבנו? מי היה הפרעה של יציאת מצרים?

הפזמון החוזר בתשובה לשאלות אלו הוא שאין תיעוד מצרי עתיק לדברים כאלה. על פני השטח, החוסר הזה ברשומות אינו מפתיע לחלוטין, ממספר סיבות. בראש ובראשונה, רק אחוז קטן מהפפירוסים המצריים מהתקופה הנדונה שרדו. יתר על כן, באזור הדלתא של הנילוס - "ארץ גושן" - הרטוב והמוצף בקביעות, השתמרות מקורית של מבנים כמעט ואינה קיימת - שלא לדבר על מסמכי פפירוס. כפי שכותב האגיפטולוג קנת קיטשן (Kenneth Kitchen), "[כל] הרישומים המנהליים של מצרים מכל התקופות בדלתא אבדו; וגם המצאות טקסטים מונומנטליים קרובה לאפס".


בנוסף, אף מעמד מצרי שליט שמכבד את עצמו לא יודה באסון לאומי כזה כמו יציאת מצרים. דוגמה לכך: טקסטים קלאסיים מצטטים כיבוש אתיופי של מצרים עד הים התיכון שהתרחש במאה שלפני יציאת מצרים. אולם אירוע זה, שכמעט הרס את מצרים כולה, אפילו אינו נרמז בשום מקום בספרות המצרית הידועה; רק הודות לגילוי חדש יחסית של קבר של גנרל מצרי - השייך לאדם שניסה להסיג את האתיופים לאחור - נמצאה לבסוף התייחסות ארכיאולוגית לאירוע זה בעל השלכות עצומות שכמעט חיסל את מצרים.


עם זאת, לומר שאין תיעוד מצרי של יציאת מצרים זה לא מדויק. כי יש תיעוד מצרי מפורט של האירוע - מנקודת מבט שבאופן לא מפתיע חד צדדית ומלאה בתעמולה. כולנו שמענו את סיפור גאולת עם ישראל מדיכוי העבדות, ממנהלי עבודה אכזריים ומפרעה רצחני שעקשנותו הובילה בסופו של דבר לחורבן מצרים. אבל האם שמעתם את הסיפור המצרי על כוהן מרושע מצרי לשעבר שחסידיו העבדים ה"מצורעים" הביאו חורבן על הארץ, דיכאו את התושבים המקומיים, לפני שפרעה גיבור שחרר את הארץ ורדף את העבדים לכנען? הנה הסיפור המוזר, ההפוך לחלוטין, של יציאת מצרים - מנקודת המבט המצרית.

פלוטרכוס קישר את מנתון עם הפולחן התלמי של סרפיס. זהו ראשו של כוהן סרפיס אלמוני שמוצג במוזיאון האלטס בברלין

"אחד הסופרים הראשיים של מצרים... מנתון"

אחד ההיסטוריונים המצריים המוקדמים המצוטטים ביותר הוא מנתון. כוהן והיסטוריון יליד מצרים שחי בסבניטוס ("עיר העגל הקדוש") בזמנו של תלמי השני, פילדלפוס, במאות ה-4 וה-3 לפנה"ס, מנתון ידוע בעיקר בזכות עבודתו בת שלושת הכרכים "דברי ימי מצרים" (Aegyptiaca), שמשתמשים בה רבות לצורך קביעת הכרונולוגיה הפרעונית בפרט, ושל עמי העולם העתיק בכלל. עבודתו נשענת על מספר רב של מקורות עתיקים יותר שמאז אבדו להיסטוריה.


לרוע המזל, כמו ביצירותיהם של היסטוריונים קלאסיים מפורסמים רבים אחרים, דברי ימי מצרים של מנתון לא שרד בשלמותו. כיום, כל מה שיש לנו מהטקסט הם קטעים או ציטוטים ארוכים בכתבי היסטוריונים מוקדמים אחרים. הקדום מבין ההתייחסויות הללו הוא ביצירה של ההיסטוריון מהמאה הראשונה לספירה יוסף בן מתתיהו (יוספוס). הספר הראשון של "על קדמוּת היהודים" (נגד אפיון) מכיל ציטוטים ארוכים של מנתון בנוגע לאירועים הקשורים ליציאת מצרים. יוסף בן מתתיהו הציג את החלק הזה באופן הבא: "ועתה אפנה את דברי לאחד מסופריהם העיקריים [של מצרים], אשר לפני כן השתמשתי בו מעט כעד לימי הקדם שלנו; אני מתכוון למנתון".


הציטוט הבא של מנתון מתאר מלך מצרי בשם אמנופיס (הצורה היוונית של אמנחותפ) שנאמר לו "שהוא עשוי לראות את האלים, אם ינקה את כל הארץ מהמצורעים ומשאר האנשים הטמאים; שהמלך היה מרוצה מהציווי הזה, ואסף את כל אשר פגם בגופם ממצרים; ושמספרם היה 80,000; אשר שלח אל המחצבות הללו אשר במזרח הנילוס, למען יעבדו בהן ויופרדו משאר מצרים."


מנתון סיפר שהיה נביא מצרי באותו השם (אמנופיס) שחשש ש"היו כמה מהכוהנים המלומדים שהיו מזוהמים בצרעת". הוא המשיך:

[הוא] פחד שהאלים יכעסו עליו ועל המלך, אם ייראה שהיתה אלימות נגדם; שגם הוסיף זאת, מתוך תבונתו על העתיד, שאנשים מסוימים יבואו לעזרת העלובים המזוהמים הללו, ויכבשו את מצרים ויחזיקו אותה ברשותם שלוש עשרה שנים; אולם הוא לא העז לספר למלך את הדברים הללו, אלא השאיר מכתב על כל העניינים האלה, ואז התאבד, מה שגרם למלך להתעצב כך שלא ניתן היה לנחם אותו. לאחר שאלו שנשלחו לעבוד במחצבות המשיכו במצב האומלל ההוא זמן רב, רצה המלך לבדל את העיר אווריס, שנותרה אז שוממה מרועים, למגוריהם ולהגנתם; שהוא רצה להעניק להם.
תחריט של יוספוס פלביוס המופיע בתרגומו של ויליאם וויסטון ליצירותיו

כניסת 'משה'

כעת נכנסת דמות "משה" של מנתון (שמוצגת בתחילה בשם אחר, מצרי). "אבל כשהגברים האלה [העבדים ה'מצורעים'] הוכנסו לתוכה [עירם, אווריס], ומצאו את המקום המתאים למרד, הם מינו לעצמם מנהיג מתוך הכוהנים של הליופוליס, ששמו היה אוסרסיף (Osarsiph), והם נשבעו שהם יצייתו לו בכל דבר". זה שעלה לגדולה, לפי מנתון, ניסה לעשות מהפכה דתית.

הוא אז, מלכתחילה, קבע להם את החוק הזה, שלא יעבדו את האלים המצריים, ולא יתנזרו מאף אחת מהחיות הקדושות ההן שיש להן את ההערכה הגבוהה ביותר [למשל צאן ובקר], אך יהרגו וישמידו את כולן; שלא יצטרפו לאף אחד מלבד אלה שהיו מהקונפדרציה הזו. ...[הוא] קבע חוקים כאלה, ועוד רבים אחרים שהיו בעיקר מנוגדים למנהגי המצרים...

לאחר מכן המשיך מנתון לתאר את המנהיג הכהן הנוכל הזה שמתכונן להתנגדות מזוינת נגד המצרים:

[אוסרסיף] הורה שהם ישתמשו בהמון הידיים שהיו להם לבניית חומות סביב עירם, ויתכוננו למלחמה עם המלך אמנופיס, תוך שהוא לוקח תחת חסותו את שאר הכוהנים, ואת אלו שהזדהמו איתם, ושלח שגרירים אל אותם רועי צאן אשר [כבר] גורשו מן הארץ על ידי תפילמוזיס אל העיר הנקראת ירושלים; הוא הודיע ​​להם על ענייניו שלו, ועל מצבם של אותם אחרים שטופלו בצורה כה מבזה, ורצה שיבואו לעזרתו בהסכמה אחת במלחמה זו נגד מצרים… כל הרועים האלה שמחו מאד על המסר הזה, ויצאו בבהילות כולם ביחד, כשהם 200,000 איש; ותוך זמן קצר הגיעו לאווריס. ועתה אמנופיס מלך מצרים, לאחר שהודיעו לו על פלישתם, היה בבלבול גדול, כשהוא נזכר את אשר ניבא לו [הנביא] אמנופיס, בן פאפיס...

האזכור של מנתון מתאר את פרעה אמנופיס נוקט בפעולה קיצונית כדי להימנע ממלחמה. הוא הורה לכוהני מצרים "להסתיר את תמונות אלוהיהם" לשם שמירה. הוא שלח את בנו בן ה-5, רעמסס, ל"חבר רחוק שלו" לשם הגנה. לאחר מכן הוא עזב את מצרים עם 300,000 אנשים נבחרים וחיות קדושות, כולל שור האפיס הקדוש ביותר, לגלות של 13 שנים באתיופיה ("כי מלך אתיופיה היה מחויב כלפיו").

"בני ישראל במצרים" (אדוארד פוינטר, 1867)

גלות, חילול הקודש ושיבה מנצחת(?)

בהתבסס על הנבואה, אמנופיס נמנע מקרב נגד כוחות הרועים-עבדים-מצורעים בראשות אוסרסיף, "במחשבה שזה יהיה להילחם נגד האלים". מנתון המשיך:

אבל אנשי ירושלים, כשהם ירדו... התייחסו אל [המצרים] בצורה כל כך ברברית, שמי שראו כיצד הם מכניעים את הארץ האמורה, ואת הרשעות המחרידה שהם אשמים בה, חשבו שזה דבר נורא; כי הם לא רק הציתו את הערים והכפרים אלא לא היו מסופקים עד שחיללו את הקודש, והשמידו את תמונות האלים, והשתמשו בהן בצליית החיות הקדושות שנהגו לסגוד להן, והכריחו את הכוהנים והנביאים להיות התליינים והרוצחים של החיות הללו, ואז הוציאו אותם עירומים מהארץ. עוד נמסר כי הכוהן, אשר קבע את משטרם ואת חוקיהם, היה יליד של הליופוליס, ושמו אוסרסיף, מאוסיריס, שהיה האל של הליופוליס; אלא שכאשר עבר אל האנשים האלה, נשתנה שמו, ונקרא משה.

לאחר מכן תיאר מנתון (בקצרה באופן מחשיד) את שובו של פרעה אמנופיס כמנצח ו"תבוסתו" של אוסרסיף/משה, לאחר גלות בת 13 השנים:

לאחר מכן, חזר אמנופיס מאתיופיה עם צבא גדול, כמו גם בנו אחאמפסס עם צבא אחר, וששניהם התאחדו לקרב עם הרועים והעם המזוהם, והיכו אותם והרגו הרבה מאד מהם, ורדפו אותם עד גבול סוריה.

בכך מסתיים הציטוט הארוך. יוסף בן מתיתיהו סיכם: "זה מה שהמצרים מספרים על היהודים, והרבה יותר, שאני משמיט למען הקיצור".



עדותו של טקיטוס

ההיסטוריון הרומי מהמאה הראשונה לספירה טקיטוס (שנחשב באופן נרחב לאחד הגדולים ברומא) גם סיפק סיכום קצר של אירועי יציאת מצרים, מתוך מסורות ותחושות דומות למנתון. הוא כתב ב"היסטוריות" שלו:

אולם רוב הכותבים מסכימים בקביעה שפעם פרצה במצרים מחלה, ששיבשה את הגוף בצורה איומה; שהמלך... שביקש תרופה, התייעץ עם האורקל של המון, והצטווה לטהר את ממלכתו, ולהעביר לאיזו ארץ זרה את הגזע הזה המתועב על ידי האלים.

"האורקל של המון" זו כנראה התייחסות לכוהן הגדול של אמון, הנביא המתואר בתיאורו של מנתון. (בקוראן - שמצדו עוקב מקרוב אחר התיאור המקראי של יציאת מצרים - מכונה האדם הזה באופן דומה המן) לאחר מכן המשיך טקיטוס להזכיר באופן פשטני את השהות במדבר שלאחר מכן:

האנשים, שנאספו לאחר חיפושים קפדניים, מצאו את עצמם במדבר, ישבו ברובם המומים ביגון, עד שאחד הגולים, מויס שמו, הזהיר אותם לבל יחפשו הקלה מאלוהים או אדם, נטושים כפי שהיו משניהם, אלא לבטוח בעצמם, לקחת לעצמם מנהיג שנשלח משמים את האיש שקודם כל יעזור להם להיפטר מסבלם הנוכחי. הם הסכימו, ובבורות מוחלטת החלו להתקדם [למדבר] באקראי. ...לאחר מסע רצוף של שישה ימים, בשביעי רכשו לעצמם ארץ, שממנה גירשו את התושבים, ובה ייסדו עיר ומקדש.
פובליוס קורנליוס טקיטוס / בניין הפרלמנט בוינה, אוסטריה

ההשקפה ה'מצרית' מול ה'ישראלית'

באופן הומורסטי למדי, יוסף בן מתיתיהו לעג לסיפורו של מנתון (ובמשתמע גם לתיאורו של טקיטוס) על כך שהוא מתובל ב"פיקציה", "זוטות" ו"שקרים מעשיים", תוצר של "כוונה רעה אלינו" (העם היהודי) - למרות שהוא העניק למנתון קרדיט ב"עקב אחר הרישומים העתיקים שלו", שהכילו בליבתם "אמת של ההיסטוריה".


השוואת שני התיאורים של יציאת מצרים - הגרסה המצרית של מנתון והנוסח המקראי הידוע - מובילה למחקר מעניין. מספר וריאציות עלילה בולטות מיד מהאזכור של מנתון:

  • האסון שפקד את מצרים היה בלתי נמנע, תוצאה של פגיעה באלים על ידי משה/אוסרסיף ואנשיו ה"מצורעים", שהיו בעצמם אחראים לפורענות.

  • היו אלה האנשים האלה שהתייחסו למצרים בצורה "ברברית", ולא להיפך.