כוהנים וכוכבים בבית המקדש בירושלים
- גור זיו
- 23 באוק׳
- זמן קריאה 12 דקות
הכהנים בירושלים לא היו רק אנשי דת - הם היו שומרי הזמן הקוסמי של האומה. מהכיוון המדויק של המקדש מול השמש ועד לקביעת לוח השנה על פי הירח, עבודת המקדש הייתה מפגש מרתק בין אמונה למדע קדום. גלו את הצד המדעי שלא הכרתם של בית המקדש.
בליבה של ירושלים הקדומה, על הר המוריה, ניצב בית המקדש - לא רק כמבנה פולחני, אלא כציר קוסמי, ציר העולם (axis mundi), נקודת המפגש המוחשית בין שמיים וארץ. תפיסה זו, הרואה במקדש "הר קוסמי", היא המפתח להבנת הקשר העמוק והרב-ממדי בין עבודת הכהונה, אדריכלות המקדש וכליו, לבין תצפיות אסטרונומיות קדומות. המקדש לא נועד להיות משכן פיזי גרידא לאל אינסופי - פרדוקס שהמקרא עצמו מכיר בו - אלא לשמש כמיקרוקוסמוס, מודל מושלם של הסדר האלוהי השורר במקרוקוסמוס, ביקום כולו. במרחב מקודש ומתופעל בדייקנות זה, שימשו הכוהנים לא רק כמשרתי קודש, אלא גם כטכנוקרטים של הרמוניה שמימית, שומרים על הממשק בין האנושי לאלוהי, בין הארצי לשמימי.
עבודת המקדש כולה, על טקסיה המורכבים, קורבנותיה הקבועים ומועדיה המחזוריים, הייתה ניסיון מתמשך לסנכרן את המציאות הארצית עם המקצבים השמימיים. המקדש, אם כן, היה מעין "מעבדה" שבה התלכדו דיסציפלינות שונות - תיאולוגיה, אדריכלות, מתמטיקה ואסטרונומיה - כדי להבין ולקיים את המפגש בין שני הממדים. הכוהנים, כמנהלי המעבדה הזו, נדרשו למיומנות גבוהה לא רק בהלכות הפולחן, אלא גם בהבנת תנועת גרמי השמיים, שכן הזמן עצמו - קביעת חודשים, עונות ומועדים - נגזר מהם. אנו נחקור שלושה היבטים מרכזיים של קשר זה: ראשית, היסודות האסטרונומיים הגלומים באדריכלות המקדש ובכיווניותו; שנית, הסמליות הקוסמולוגית העשירה של כלי המקדש, ששימשו כמפות שמימיות; ושלישית, תפקידם המעשי של הכוהנים כשומרי הזמן הקוסמי, האחראים על ניהול לוח השנה העברי ועל הבטחת ההתאמה בין מחזורי הירח והשמש. דרך בחינה זו, נגלה כי המקדש לא היה רק מקום תפילה, אלא ניתן לראות במקדש - לפחות ברובד הרעיוני - כעין "מצפה כוכבים רוחני", שבו האדריכלות, הכלים והכהנים פעלו בהרמוניה עם גרמי השמיים. יש חוקרים המציעים כי ייתכן שהמבנה שימש גם כאמצעי תצפית ממשי, בדומה למונומנטים אסטרונומיים אחרים בעולם העתיק. אף שאין בידינו ראיות ארכיאולוגיות לכך, יש לזכור כי המושג 'מצפה כוכבים רוחני' הוא קונספטואלי, אך עצם הרעיון מבהיר את עומק השאיפה לסנכרון בין סדרי שמיים לסדרי הארץ.
יסודות מכוונים לרקיע
הקשר הפיזי הראשוני והבסיסי ביותר של בית המקדש עם הקוסמוס טמון באדריכלות שלו. בדומה למבנים מקודשים רבים ברחבי העולם העתיק, מיקומו וכיוונו לא היו שרירותיים. הם נבחרו ונקבעו בקפידה כדי ליצור אינטראקציה מכוונת עם תנועת השמש ועם הנוף המקודש הסובב, ובכך להטמיע את המבנה בסדר השמימי.
המאפיין האדריכלי הברור והמוסכם ביותר של בית המקדש הוא כיווניותו העיקרית מזרחה. אין מדובר בבחירה אקראית או בנוחות טופוגרפית, אלא בהצהרה תיאולוגית וקוסמולוגית עמוקה. המזרח, כיוון זריחת השמש, נתפס בעולם העתיק כמקור האור, החיים וההתגלות האלוהית. עבור המקדש בירושלים, הפנייה מזרחה הייתה חיונית לתפקודו כנקודת המפגש עם השכינה.
העדויות הטקסטואליות לכך הן חד-משמעיות. בספר יחזקאל, הנביא מתאר חזון שבו קבוצת אנשים עומדת בפתח ההיכל, "אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְהוָה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל ח, טז). עצם הגדרת המעשה כתועבה - השתחוויה לשמש תוך הפניית עורף למקדש - מוכיחה בהכרח שפתח ההיכל עצמו פנה מזרחה. המקדש נועד לקבל את פני האלוהות המגיעה ממזרח, לא להוות נקודת תצפית לעבודת השמש. חזון אחר של יחזקאל מחזק זאת, כאשר הוא מתאר את כבוד ה' עוזב את המקדש דרך השער המזרחי ושוכן על "הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר" (יחזקאל יא, כג) - הר הזיתים - וממנו הוא עתיד לשוב. עם זאת, חשוב להבחין בין כיוון המבנה לבין כיוון הפולחן המרכזי. בעוד שהמקדש פנה מזרחה, הפולחן בפועל, וכל תנועת הכהנים בתוך ההיכל, כוונו תמיד פנימה ומערבה, אל עבר קודש הקודשים. הדבר הבדיל באופן עמוק את הפולחן היהודי מעבודת אלילים פגאנית שכללה השתחוויות מזרחה לשמש.
התפיסה הזו של כיווניות מזרחית לא הייתה ייחודית למקדש שלמה או למקדש השני. היא הייתה נטועה עמוק במסורת הפולחן הישראלית. כבר המשכן שהוקם על ידי משה במדבר, למרגלות הר סיני, פנה מזרחה, אל עבר השמש העולה. כיווניות זו הפכה לסימן היכר כה מובהק, עד שארכיאולוגים מודרניים רואים בה לעיתים קרובות מאפיין מזהה למזבחות ואתרים יהודיים קדומים, בניגוד לאתרי פולחן פגאניים באזור. המבנה הכללי של המקדש, שתואר כמבנה תלת-חלקתי בעל ציר ישר, חיזק את הדומיננטיות של ציר מזרח-מערב זה.
עם זאת, הכיווניות המזרחית לא הייתה רק סמלית, אלא גם פונקציונלית, ושילבה את המקדש באופן פעיל בנוף המקודש שסביבו. המשנה מוסיפה פרט אדריכלי מכריע: "כל הכתלים שהיו שם היו גבוהין, חוץ מכותל המזרחי, כדי שיהא כהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה [הר הזיתים] ומכוין ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם" (מסכת מידות ב, ד). פרט זה הופך את הכיווניות מכדי הצהרה סמלית לכדי קו ראייה תפעולי. האדריכלות של המקדש והטופוגרפיה של ירושלים - הר המוריה והר הזיתים - יוצרות יחד מכשיר פולחני עצום ומחובר. בטקס שריפת פרה אדומה, אחד הטקסים המורכבים והחשובים ביותר, נוצר יישור קו מדויק בין מבטו של הכהן הגדול, פתח ההיכל, וקודש הקודשים. הדבר מעיד על תכנון מתוחכם של גיאוגרפיה מקודשת ואסטרונומיה מעשית, שבה הנוף כולו הופך לחלק אינטגרלי מהמרחב הפולחני. חשוב לציין כי טקס זה (שריפת הפרה האדומה) התקיים מחוץ לשטח המקדש המקודש, ובכך הדגיש את החיבור הפונקציונלי שבין הנוף, האדריכלות והטקס הפולחני.
מעבר לכיווניות הכללית מזרחה, הציעו חוקרים אחדים אפשרות מרתקת, גם אם ספקולטיבית, לפיה אדריכלות בית המקדש עשויה הייתה לסמן נקודות אסטרונומיות מרכזיות - ימי השוויון וימי ההיפוך. עדויות ישירות לכך אינן בידינו, שכן שרידים ארכיאולוגיים של המקדש לא נשתמרו, אך ההשערה נשענת על ההקשר התרבותי הרחב: תרבויות רבות בעולם העתיק שילבו במקדשיהן יישורים אסטרונומיים מרהיבים. גם אם לא נוכל לקבוע בוודאות כי כך נעשה בירושלים, עצם קיומה של מסורת מקבילה מחזק את האפשרות שהכהנים חיפשו גם הם נקודת ייחוס קוסמית לניהול לוח השנה.
תרבויות עתיקות רבות ברחבי העולם הפגינו יכולת טכנולוגית ומוטיבציה תרבותית לבנות מונומנטים המתיישרים עם אירועים אסטרונומיים מרכזיים. בסטונהנג' שבאנגליה, השמש ביום היפוך הקיץ זורחת בדיוק מעל "אבן העקב" (Heel Stone). בניוגריינג' (Newgrange) שבאירלנד, קרן שמש חודרת למעבר צר ומאירה את החדר הפנימי רק בימי היפוך החורף. במקדש הגדול של אבו סימבל במצרים, קרני השמש חודרות פעמיים בשנה לעומק קודש הקודשים ומאירות פסלים ספציפיים. הפירמידה של צ'יצ'ן איצה במקסיקו יוצרת אשליית אור וצל של נחש היורד במדרגות בדיוק בימי השוויון. דוגמאות אלו מוכיחות כי הידע והכלים לבניית "מצפים אסטרונומיים" אדריכליים היו קיימים ונפוצים אלפי שנים לפני בניית המקדש בירושלים.
הצורך במנגנון כזה במקדש נבע ישירות מהאתגר הגדול ביותר של הכהונה: ניהול לוח השנה העברי. לוח השנה הוא לוח ירחי-שמשי, המנסה לגשר על הפער שבין שנת ירח (כ-354 ימים) לשנת שמש (כ-365 ימים). ללא התאמות, המועדים, ובמיוחד חגי העלייה לרגל שהם בעלי אופי חקלאי מובהק, היו נודדים על פני עונות השנה. הפתרון היה עיבור השנה - הוספת חודש י"ג מדי פעם. ההחלטה על עיבור השנה התבססה במקור על תצפיות אמפיריות שהיו תלויות בשמש: בעיקר, מצב הבשלת שעורת ה"אביב" לצורך הנפת העומר בפסח, ומצב הפירות לקראת סוכות.
אך הסתמכות על חקלאות בלבד אינה מדויקת. אביב מאוחר או קור בלתי צפוי עלולים לדמות צורך בעיבור השנה גם כשאין בו צורך אסטרונומי, ולהיפך. כאן נכנסת לתמונה האפשרות שהמקדש עצמו שימש כמכשיר מדעי. יישור אדריכלי מדויק עם נקודת זריחת השמש ביום השוויון האביבי היה מספק לכוהנים "יריית פתיחה" אסטרונומית, נקודת ייחוס קבועה ובלתי תלויה במזג האוויר, לקביעת תחילת חודש ניסן והאביב. באופן דומה, יישור עם נקודות הזריחה הקיצוניות ביותר, צפונה בקיץ ודרומה בחורף, היה מאפשר לסמן את ימי ההיפוך ולחלק את השנה לארבעה רבעונים מדויקים.
בירושלים, האזימוט (הזווית האופקית) של זריחת השמש משתנה בכ-108 מעלות בין יום היפוך הקיץ ליום היפוך החורף, כאשר הזריחה מזרחה במדויק מתרחשת בימי השוויון. תכנון פתח או חלון מסוים במקדש שיואר באופן ייחודי רק באחד מהימים הללו נמצא בהחלט בהישג ידם של בנאים קדומים. המקדש, אם כן, לא היה רק מקום לעבודת האל, אלא ייתכן ששימש גם כמצפה שמש משוכלל, מכשיר פיזי שסיפק לכוהנים נתונים אמפיריים קריטיים. שליטתם בלוח השנה לא נבעה רק מסמכות דתית, אלא גם ממומחיות טכנית, והמקדש היה הכלי המרכזי שלהם.
כלי קודש כמפות שמימיות
המעבר מחצרות המקדש אל פנים ההיכל מגלה רובד נוסף ועמוק יותר של קוסמולוגיה אסטרונומית. כלי הקודש המרכזיים - המנורה, החושן והאורים ותומים - לא היו רק אביזרי פולחן, אלא מודלים סמליים מורכבים של היקום, שהצפינו בתוכם תפיסת עולם שלמה על מבנה הקוסמוס והכוחות הפועלים בו.
הסמל האסטרונומי המובהק והמפורש ביותר במקדש הייתה מנורת שבעת הקנים. בעוד שהתורה מצווה על בנייתה אך אינה מפרטת את משמעותה הסמלית מעבר להיותה כלי מאור, פרשנים יהודים כבר בתקופת הבית השני שפעלו במרחב התרבותי ההלניסטי הציעו לה פירוש קוסמולוגי מפורט. הם זיהו את שבעת נרות המנורה עם שבעת גרמי השמיים שהיו ידועים בעת העתיקה כנעים על רקע כיפת הכוכבים הקבועה - ה"כוכבים הנודדים" או ה"פלנטות": הירח, כוכב חמה (מרקורי), נוגה (ונוס), השמש, מאדים (מרס), צדק (יופיטר) ושבתאי (סטורן).
הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, בן המאה הראשונה לספירה, היה מהראשונים שפירט תפיסה זו. הוא ראה במנורה ייצוג של מערכת השמיים, כאשר הנר המרכזי מסמל את השמש, ושלושת הקנים מכל צד מסמלים את שאר כוכבי הלכת המקיפים אותה (לפי התפיסה הגיאוצנטרית, שבה כדור הארץ במרכז). לדבריו, "הנר הרביעי תופס את המקום האמצעי בין השישה, ומאיר לשלושה שמעליו ולשלושה שמתחתיו, ובכך מכוונן להרמוניה כלי נגינה אלוהי באמת". גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), בן דורו של פילון, אימץ פרשנות דומה וכתב כי "שבעת הנרות... ייצגו את כוכבי הלכת".
מסורת פרשנית זו נמשכה אל תוך ימי הביניים. הרמ"א (רבי משה איסרליש), מגדולי פוסקי אשכנז במאה ה-16, אימץ בספרו "תורת העולה" את הגישה הקוסמולוגית וקבע כי המקדש כולו הוא מודל של תופעות אסטרונומיות. הוא זיהה את שבעת שערי העזרה עם שבעת כוכבי הלכת, ואת המנורה כייצוג שלהם, כאשר השמש היא הקנה המרכזי "הנצרך להנהיג את כולם". באופן מרתק, הסמליות של המנורה הייתה כה חזקה עד שהיא הותאמה גם למודלים אסטרונומיים חדשים. פאולו פוסקריני (Paolo Antonio Foscarini), נזיר כרמליתי איטלקי ובן זמנו של גלילאו, הציע במכתבו המפורסם כי ששת קני המנורה מסמלים את ששת כוכבי הלכת שהיו ידועים אז כמקיפים את השמש במודל ההליוצנטרי.
הפירוש האסטרונומי של המנורה אינו רק אנקדוטה אינטלקטואלית, הוא מייצג סינתזה תיאולוגית עמוקה. בתקופה ההלניסטית, העולם המדעי תיאר את היקום כמערכת הרמונית ומסודרת של שבעה רקיעים פלנטריים. על ידי מיפוי המערכת הזו על המנורה, הוגים יהודים לא רק "שאלו" רעיון מדעי, אלא טענו טענה תיאולוגית רבת עוצמה: הקוסמוס המסודר, כפי שמתארת אותו האסטרונומיה היוונית, הוא יצירתו של אלוהי ישראל, והוא מיוצג בשלמותו בתוך המרחב המקודש שלו. המנורה הפכה, אם כן, להצהרה ויזואלית על האוניברסליות של אלוהי ישראל, המזוהה לא כאל לאומי בלבד, אלא כבורא ומנהיג הסדר הקוסמי המוכר לכל העולם התרבותי.
אחד הכלים המסתוריים והמרתקים ביותר שהיו ברשות הכהן הגדול הוא החושן, ובו האורים והתומים. החושן, שנלבש על חזהו של הכהן הגדול, היה משובץ ב-12 אבנים יקרות שעליהן חקוקים שמות שבטי ישראל. האורים והתומים, שמהותם המדויקת נותרה עלומה, שימשו כאורקל לקבלת תשובות מאלוהים בשאלות הרות גורל לאומה. בעוד שההסבר התלמודי המקובל גורס כי התשובה התקבלה באמצעות הארת אותיות על אבני החושן, פרשנים אחרים הציעו הסברים המרמזים על קשר לאסטרונומיה או לאסטרולוגיה.
הפרשן הרציונליסטי הגדול של ימי הביניים, רבי אברהם אבן עזרא, הציע פירוש נועז. הוא טען כי האורים והתומים היו כלים ששימשו את הכהן הגדול "לערוך תחזיות אסטרונומיות או לנבא את העתיד על בסיס חישובים אסטרולוגיים". לפי פירוש זה, הכהן הגדול לא היה רק צינור פסיבי לקבלת מסר ניסי, אלא מומחה בתורת הנסתר של השמיים, המשתמש בידע מדעי (כפי שהיה מקובל בזמנו) כדי לפענח את הרצון האלוהי. הצעה זו לא התקבלה על ידי הזרם המרכזי במסורת, אך היא מעניקה הצצה למרחב פרשני עשיר, שבו הכהן נתפס גם כבעל ידע אזוטרי הקשור לרזי השמיים. חשוב להדגיש: זוהי פרשנות מיעוט, ספקולטיבית, שנועדה להאיר ממד אפשרי נוסף להבנת הכלי.
ניתן לשלב בין הגישה התלמודית לגישתו של אבן עזרא וליצור מודל מרתק של תהליך הניבוי. שם הכלי עצמו מורכב מזוג מושגים: "אורים" (מלשון אור) ו"תומים" (מלשון תם, שלם או מושלם). ייתכן שהשם רומז לתהליך דו-שלבי, המזכיר במידה מסוימת את המתודה המדעית: תצפית ואיסוף נתונים, ולאחר מכן פרשנות והסקת מסקנות. שלב ה"אורים" יכול לייצג את קבלת הנתון הגולמי, ה"אור" האלוהי - בין אם באמצעות הארת אותיות על החושן ובין אם באמצעות תצפית אסטרולוגית על "אורות" השמיים. זהו המידע הראשוני, הבלתי-מפוענח. שלב ה"תומים" מייצג את התהליך האינטלקטואלי והרוחני שבו הכהן הגדול "משלים" ו"מביא לידי שלמות" את הנתונים הגולמיים הללו. הוא עושה זאת באמצעות מערכת ידע מקודשת ומובנית - בין אם אלו כללי צירוף אותיות, חוקים אסטרולוגיים, או ידע אסטרונומי - כדי להפיק מסר קוהרנטי ובעל משמעות.
מודל זה משנה את תפיסת הכהן הגדול מערוץ פסיבי של נס למפענח מומחה, אמן של מדע מקודש. הוא מציג מערכת שבה הרצון האלוהי אינו מתגלה כקול פשוט וברור, אלא כמערך נתונים מורכב הדורש ניתוח מומחה. תפיסה זו מתיישבת היטב עם מעמדם של הכוהנים כאליטה משכילה, המחזיקה בגוף ידע ייחודי ומורכב, שחלקו, ייתכן מאד, היה קשור לסודות הרקיע.
הכהונה כשומרת הזמן הקוסמי
מעבר לסמליות ולאדריכלות, לכהונה היה תפקיד תפעולי וחיוני כשעון האסטרונומי של האומה. תפקידם לא היה עיסוק אזוטרי, אלא פונקציה חיונית שהגדירה את כל מסגרת החיים הדתית, החקלאית והאזרחית של ישראל הקדומה. הם היו אלה שקידשו את הזמן, והם עשו זאת באמצעות תצפית שיטתית בשמיים.
בבסיסו, לוח השנה העברי הקדום לא היה מערכת מחושבת מראש, אלא לוח שנה אמפירי, שהתחדש מדי חודש בחודשו. קביעת ראש חודש לא נעשתה על פי נוסחאות, אלא על פי תצפית ישירה בירח החדש. תהליך זה לא היה עניין אישי או מקומי, אלא הליך משפטי-דתי ריכוזי, שנשלט במלואו על ידי הסמכות הכהנית-חכמית של הסנהדרין בירושלים.
התהליך, כפי שהוא מתואר במקורות חז"ל, היה מובנה וקפדני. ביום השלושים לכל חודש, היו חברי בית הדין מתכנסים בחצר מיוחדת בירושלים וממתינים לעדים שראו את החרמש הדקיק של הירח החדש לאחר שקיעת החמה. עדים אלו היו נחקרים בחקירה צולבת ומדוקדקת על מראה הירח: מיקומו בשמיים, גובהו מעל האופק, כיוון נטיית קרניו ועוביו. רק לאחר שנמצאה התאמה בין עדויותיהם של לפחות שני עדים, היה אב בית הדין מכריז באופן טקסי: "מקודש, מקודש", והחודש החדש היה מתחיל באופן רשמי.
שיטה זו יצרה תלות מוחלטת של כל עם ישראל, כולל הקהילות שהחלו להתפתח בתפוצות, במוקד הירושלמי. הזמן עצמו, פשוטו כמשמעו, נבע מהר הבית. כל המועדים והחגים - פסח, שבועות, יום כיפור וסוכות - תלויים לחלוטין במועד המדויק של ראש חודש. קהילה מחוץ לארץ ישראל לא יכלה לדעת באופן עצמאי מתי בדיוק חל החג. היה עליה להמתין להודעה הרשמית מירושלים, שהועברה במקור באמצעות הדלקת משואות על ראשי ההרים ולאחר מכן באמצעות שליחים. מערכת זו הפכה את הכהונה ואת חכמי הסנהדרין לא רק למנהיגים רוחניים, אלא לאדוני הזמן של האומה. סמכותם האסטרונומית הייתה הבסיס לסמכותם החברתית והדתית, והיא קשרה את כל העם, בכל מקום, למרכז המקודש בירושלים. היה זה מונופול על הזמן, שהיווה כלי רב עוצמה לגיבוש ואיחוד לאומי.
האתגר הגדול ביותר שעמד בפני הכוהנים כשומרי הזמן היה, כאמור, התיאום בין מחזור הירח למחזור השמש. לוח המבוסס על 12 חודשי ירח בלבד מפגר בכ-11 ימים בכל שנה ביחס לשנת השמש, מה שגורם למועדים לנדוד אחורה על פני עונות השנה. כדי למנוע זאת, ולהבטיח שחג הפסח יחול תמיד ב"חודש האביב", וחג הסוכות ב"אסיף", היה על בית הדין להחליט מתי להוסיף חודש י"ג לשנה - לעבר אותה.
ההחלטה על עיבור השנה הייתה הליך מורכב, ששילב תצפיות אסטרונומיות עם שיקולים חקלאיים ומעשיים. בית הדין היה בוחן שלושה גורמים עיקריים: "על האביב" - מצב הבשלת השעורים, "על פירות האילן" - מצב הבשלת הפירות האחרים, ו"על התקופה" - מיקומה של נקודת השוויון האביבית ביחס לסוף השנה. אם התברר שחג הפסח יחול לפני בוא האביב, אם השעורים לא יהיו מוכנות לקציר העומר, או אם הדרכים והגשרים לא יהיו עבירים לעולי הרגל בגלל גשמי החורף, היה בית הדין מוסיף חודש אדר נוסף (אדר ב') ודוחה את חודש ניסן ואת חג הפסח בחודש ימים.
השליטה במנגנון העיבור העניקה לכהונה ולסנהדרין כוח עצום. הם לא רק קבעו את סדר היום הדתי, אלא גם את המחזור החקלאי והכלכלי של האומה כולה. החלטתם השפיעה על מועדי זריעה וקציר, על תשלום מיסים ועל חוזים כלכליים. אך עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, ופיזור הסנהדרין, המערכת האמפירית-ריכוזית הזו קרסה. לא היה עוד גוף מרכזי מוסכם שיכל לקדש חודשים ולעבר שנים על פי ראייה.
משבר זה הוביל למהפכה תיאולוגית וסוציולוגית. כדי לשמר את אחדות העם ואת קיום המועדים, נאלצו חכמי ישראל לעבור ממערכת המבוססת על תצפית למערכת המבוססת על חישוב. במאה הרביעית לספירה, קבע הנשיא הלל השני לוח שנה קבוע, המבוסס על חישובים מתמטיים ואסטרונומיים, ובמרכזו "מחזור מטוני" של 19 שנים, שבו מעברים 7 שנים באופן קבוע. זה היה יותר משינוי טכני, זה היה שינוי פרדיגמה. הסמכות עברה מהכוהן-האסטרונום, שפעל במקום מקודש ספציפי (ירושלים), אל הרב-המתמטיקאי, שיכול היה להפעיל את הלוח מכל מקום בעולם באמצעות נוסחה אוניברסלית. הקדושה, שבעבר הייתה קשורה לשמיים הפיזיים שמעל ציון, הופשטה והוטמעה בנוסחה מתמטית נצחית. הפשטה זו של הזמן המקודש הייתה אחת ההמצאות המבריקות שאפשרו ליהדות הרבנית לשרוד ולשגשג בגלות, כשהיא נושאת עמה את ההד הרחוק של המקצבים השמימיים שנצפו פעם מחצרות המקדש.
מורשת הכתובה בכוכבים
הניתוח שהוצג במאמר זה חושף תמונה עשירה ומורכבת של בית המקדש בירושלים, לא רק כמרכז דתי, אלא כמערכת דינמית שנועדה לשקף, לעקוב ולהיות בהרמוניה עם הקוסמוס. הקשר בין הכוהנים לכוכבים לא היה אמונה שולית או סמליות צדדית, אלא עקרון יסוד מארגן, שבא לידי ביטוי באדריכלות המכוונת של המבנה, בסמליות העמוקה של כליו, ובתפקידם המעשי והחיוני של הכוהנים כשומרי הזמן הלאומי. המקדש היה ממשק בין ארץ לשמיים, והכהונה הייתה הגוף המקצועי שהופקד על תפעולו.
התפיסה הזו, הרואה באירועים ארציים משמעותיים שיקוף של אותות שמימיים, לא הייתה ייחודית למקדש. עבודתו של האסטרונום מייקל מולנר (Michael Molnar) על "כוכב בית לחם" מספקת הקשר תרבותי רחב יותר. מולנר טוען כי ה"כוכב" לא היה אירוע אסטרונומי מרהיב, אלא הורוסקופ אסטרולוגי מורכב, שהצביע על לידת מלך ביהודה בתאריך 17 באפריל, 6 לפנה"ס. בין אם מקבלים את תיאוריית מולנר ובין אם לאו, היא מדגימה בעוצמה את תפיסת העולם של התקופה: "חכמים" (מגים) היו למעשה אסטרולוגים-אסטרונומים, שקראו את השמיים כדי להבין את המתרחש על הארץ. תפיסת עולם זו, שרווחה בכל המזרח הקדום, ודאי הנחתה גם את הכוהנים בירושלים, שהיו ה"חכמים" הממוסדים של עם ישראל.
המחקר המודרני ממשיך לחשוף את עומק הקשרים הללו. עבודותיו של פרופסור אריאל כהן, למשל, מדגימות את העניין האקדמי המתמשך בתיארוך אירועים מקראיים באמצעות התייחסויות אסטרונומיות ובפענוח הקוסמולוגיה היהודית הקדומה, כפי שהיא משתקפת, למשל, בפסיפסי גלגל המזלות בבתי כנסת עתיקים. מחקרים אלו מראים כי הנושא רחוק מלהיות ממוצה, וכי עדיין רב הנסתר על הגלוי.
עם חורבן המקדש, המורשת השמימית הזו לא אבדה. היא שינתה צורה. המצפה האדריכלי הוחלף בנוסחה מתמטית, והתצפית האמפירית בירח הומרה בלוח מחושב. הסמליות הקוסמולוגית של כלי המקדש עברה הפשטה והתמזגה אל תוך המיסטיקה הקבלית, שראתה בעשר הספירות ובשמות האלוהיים את אבני הבניין של היקום. כך, ההרמוניה בין הכוהנים לכוכבים, שנשמעה פעם בחצרות המקדש, ממשיכה להדהד במעגלי הזמן של הלוח העברי ובסודות העמוקים של תורת ישראל. היא מזמינה אותנו, גם היום, להביט אל השמיים לא רק כמדענים, אלא כפי שאולי הביטו בהם הכוהנים הקדומים - כטקסט חי, כמקור של סדר, וכמפה של האינסוף.
מקורות:
תגובות