top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

ט"ו בשבט - שנה חדשה לאילנות

“וְכִי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה”.

(לקוטי מוהר”ן תנינא סג)

ט"ו בשבט הוא מועד השנה היהודית החדשה לאילנות. הוא מתרחש ביום ה-15 של חודש שבט בלוח השנה היהודי. זהו לוח ירחי-שמשי, כלומר החודשים מבוססים על מחזור הירח, אך שנים מבוססות על שנות שמש. כך נשמרים חגים יהודיים בערך באותה תקופה בשנה, אך מכיוון שהחודשים מבוססים על מחזור הירח, תאריך החג בכל שנה נקבע ע"פ הירח. זוהי התקופה שבה עברה מחצית מהחורף והעצים מתחילים ללבלב.


לציון מועד זה כראש שנה ישנה השפעה על קיום המצוות התלויות בארץ, הנוהגות בפירות האילן. חלקן תלויות בגיל העץ, כגון איסור ערלה ונטע רבעי, וחלקן תלויות בשנה באופן כללי, כגון ביכורים, מעשר שני ומעשר עני. בשל מרכזיותו של התאריך בהקשר לחיבת הארץ וקדושתה זכה יום זה למשמעויות רבות לאורך השנים.


ביהדות, גיל העץ חשוב בקביעה האם ניתן לאכול את הפירות ממנו. את פירות העץ אסור לאכול בשלוש השנים הראשונות, ופירות השנה הרביעית הם רק עבור האל. לאחר ארבע השנים, מותר לאכול את הפרי מהעץ. ט"ו בשבט הוא היום שבו כל עץ מתבגר בשנה לצורך קביעה אם אפשר לאכול ממנו.

חג זה הוא חג יהודי מינורי, והוא אינו מוזכר בתורה. המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה, שם הכתוב מדבר על ארבע מועדי שנה חדשה שונים, כולם קשורים למחזור קדום של מעשרות.

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם: בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

(משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א')


מדי שנה, ציפו מבני ישראל להביא עשירית ("מעשר") מפירותיהם לבית המקדש בירושלים, שם ניתנו כמנחה לאל וגם סייעו לקיים את מעמד הכוהנים ואת העניים. מאחר שלא ניתן היה להשתמש בפירות משנה אחת עבור מעשר לשנה אחרת, היה על הרבנים לקבוע מתי תתחיל ותסתיים שנת יבול. הם בחרו את חודש שבט, שכן כאן, בישראל, הלשד מתחיל לזרום והעצים מתחילים להתעורר מתרדמת החורף, לפני שהם מתחילים להניב פרי.


במקורות חז"ל לא נזכר ט"ו בשבט במפורש כיום שמחה או כמועד, מלבד מה שצוין כראש-שנה לאילן. גם בתקופת הגאונים לא נמצאו אזכורים של יום זה כיום שמחה, לא בכתבי גאוני בבל, ואף לא במדרשים הארץ-ישראליים או בפיוטיהם של חשובי הפייטנים בני התקופה. ככל הנראה גם אז הוא לא נתפס כמועד אלא כציון הלכתי בלבד. אמנם, באופן חריג נמצאו בגניזת קהיר שני פייטנים שכתבו קרובות י"ח לט"ו בשבט, וכנראה היו קהילות שציינו יום זה בחגיגיות מיוחדת בתפילה. אחד מהם, ר' יהודה הלוי ברבי הלל, שחי כנראה סביב שנת 1000, חיבר ליום זה שתי קרובות חלופיות: "אדר נוזלי ישע תזיל להמוני" ו"ראש אמרתך אמת במללך". על פי קרובות אלה שיער מנחם זולאי כי הייתה גם ספרות מדרשית לט"ו בשבט, שאבדה. אולם, כאמור, לדברי שולמית אליצור, פיוטים אלה ייחודיים, ובאופן כללי נראה כי ט"ו בשבט לא נחשב בעיני מרבית הפייטנים כיום ראוי לציון.


יש חוקרים הסבורים שזה היה גם יום לנטיעת עצים, במיוחד "עצי נישואין". נהוג היה שהורים שהתברכו בילדים בשנה הקודמת נטעו שתילים מיוחדים בט"ו בשבט. נשתלו ארזים עבור בנים ועצי ברוש עבור בנות. כשהילדים גדלו והתחתנו, העצים נכרתו והשתמשו בהם כחלק מהחופה. יש ישראלים שממשיכים היום את המנהג הזה. חוקרים סבורים שחג זה התחיל במקור כפסטיבל חקלאי החוגג את האביב בישראל. עם זאת, לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, יהודים רבים הוגלו והחגיגה החקלאית הופסקה.


שיטת המעשר שעליה מבוסס המועד מגיע מהתורה והדאגה העמוקה לעצים, לקציר ולעולם הטבע, אשר כולם נמצאים בלב ט"ו בשבט. החל מעץ הדעת של טוב ורע ועד לציווי של ספר דברים נגד השמדת עצי פרי בעת מלחמה, הטקסט המקראי גדוש בעצים, מילוליים ומטאפוריים כאחד.


עצים הם חלק מפלא הטבע של עולמנו ותמיד היו סמל מיוחד ליהודים:

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר."

 (דברים כ, יט)


"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ. כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִין עִם הַבְּרִיּוֹת. כָּל הָאִילָנוֹת לַהֲנָאָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת נִבְרְאוּ."

(בראשית רבה י"ג, ב)


[ו]כי תבואו אל הארץ ונטעתם אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר: ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם, אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתייגע לאחרים, למחר אני מת.

(מדרש תנחומא, פרשת קדושים)


עם הזמן, חלק מהיהודים הרגישו צורך לקשור עצמם באופן סמלי למולדתם, וט"ו בשבט היה דרך למלא את הצורך הזה. הם הכניסו טקס חדש, סדר ט"ו בשבט. הסדר הזה דומה לסדר בפסח. הסדר כולל אכילת מאכלים מקראיים שמקורם בארץ הקודש. כחלק מכך אוכלים פירות ואת שבעת מיני הארץ. הפירות הם בדרך כלל ענבים, תאנים, רימונים, זיתים או תמרים, כפי שהם מוזכרים בתורה כמאכלים מארץ הקודש. חלק מהמשפחות ערכו ארוחה בת 15 מנות, וכל מנה היתה מאחד המאכלים הקשורים לאדמה.


סדר ט"ו בשבט הוא נוסח אמירה של דברי תורה וברכות בשבח הארץ ותנובת השדה. מסורת אמירתו על פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט, התגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה-17. המנהג התפשט בתפוצות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. קיבל ביטוי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים ומאכלים משלה ובהמשך בקרב תנועת החסידות והנוהגים על פי תורת האר"י. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג.

בעת החדשה הושפע ט"ו בשבט מעלייתה של התנועה הציונית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אשר הדגישה מחדש את קשריו של העם היהודי לארץ ולעולם הטבע. היו אלה החלוצים הציוניים – בתמיכה כלכלית מיהודים ברחבי העולם שתרמו עצים לציון שמחות – שייערו מחדש את ארץ ישראל, בעיקר בחסות הקרן הקיימת לישראל. כתוצאה מדגש זה על נטיעת עצים – בט”ו בשבט ולאורך כל השנה – עומדת ישראל כמדינה היחידה בעולם עם גידול כמעט קבוע של עצים.


בתחילת המאה ה־21 הפך ט"ו בשבט גם ליום ציון אקולוגי, ועוסקים בו הן בלימוד והן בפעילות אקולוגית בפועל. גופים העוסקים בהגנה על החי והצומח, כגון החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע יחד עם משרד החינוך, הכריזו על ט"ו בשבט כחג שמירת הטבע. יהודים רואים ביום זה דרך להזכיר לעצמם את חובתם לדאוג לעולם הטבע. רבים לוקחים חלק בטקס נטיעת עצים, ויהודי התפוצות אוספים ושולחים כסף לישראל כדי שינטעו שם עץ בשמם.


מעל לכל, התורה עצמה נתפסת כ"עץ חיים", מקור גדל ושופע של הזנה רוחנית. אולי זו האינדיקציה הטובה ביותר ליראה ולכבוד שהיהדות רוחשת לעולם הטבע. העץ היווה סמל חיים וממשיך להוות מקור חיים לישראל כיום. בט"ו בשבט אנו חוגגים את הטבע בשמחה ובהודיה.

מקורות:

66 צפיות

Comments


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page