חלומות האֶתֶר של פריז בסוף המאה ה-19

מי ששתו או הריחו אתר וכלורופורם במאה ה-19 חוו מגוון השפעות מן החומרים הממיסים רבי העוצמה הללו, שייעודם המקורי היה הרדמה רפואית. בין התופעות שדווחו: צלילות מחשבה על-טבעית, רדיפות נפשיות, וזליגות בין זמן למרחב. ההיסטוריון והסופר מייק ג'יי בוחן כיצד חומרים אלה עיצבו את כתיבתם של גי דה מופסאן וז'אן לורן - פסיכונאוטים שפתחו את הדלת לממד הבלתי נראה של התודעה, ושילמו מחיר פרומתאוסי.

ציור מאת ריצ'רד טננט קופר המתאר את השפעות הכלורופורם, בסביבות 1912.

אֶתֶר (דיאתיל אתר) וכלורופורם נכנסו לשימוש רפואי סדיר כהרדמה כירורגית בשנות ה-40 של המאה ה-19. אולם, לקראת סוף המאה, השימוש בהם לא הוגבל עוד לחדרי ניתוח בלבד. שני החומרים הפכו זמינים באופן נרחב בבתי מרקחת, ושימשו כאדי הרחה מרגיעים למצבים ריאתיים, כמשככי כאבים, וכתרופות הרגעה מהירות להתקפי חרדה ולתסמינים עצביים אחרים. רופאים ועיתונאים גינו את שימוש ה״מותרות״ בכלורופורם בחדרי תה, ודיווחו בצקצוק לשון על מראות של קבוצות של צעירות צוחקות ומתעלפות תחת השפעתו.

במקביל, נרקמה סביב הכלורופורם תדמית מפחידה, בשל מקרים פליליים סנסציוניים, כגון זה של הנרי הווארד הולמס, אשר השתמש בו כדי לרצוח מספר לא ידוע של אנשים בשיקגו במהלך התערוכה העולמית של 1893. לקראת סוף שנות ה-90 של המאה ה-19, הפך הכלורופורם לאיקון שלילי בעיתונות הצהובה ובדמיון הציבורי - הוא שויך להתמכרות, התאבדות, אונס ורצח, ולמיתוס המתמשך שמטפחת ספוגה בכלורופורם המונחת על פני הקורבן תגרום לאיבוד הכרה מיידי (למעשה, יש צורך בשאיפה עמוקה ומתמשכת כדי שזה יתרחש).

בפריז של סוף המאה ה-19, נשזרו זה בזה תחומי הרפואה, הרחבת התודעה, שכרות, התמכרות ופשע. אתר וכלורופורם זרמו בקרב הבוהמיינים והדמימונד (demi-mondaines) של העיר לצד מורפין, אופיום, קוקאין, חשיש, ואבסינת מתובל בלענה. חומרים אלו נישאו לעיתים קרובות בבקבוקונים מזכוכית על ידי הסובלים מאסתמה, שחפת או תשישות נפשית (Neurasthenia); הם נוספו לטוניקים ולסירופים רפואיים מוגנים בפטנט, ולפעמים גם לקוקטיילים: תות ספוג אתר הצף בתוך שמפניה העניק תחושת ריחוף ממכרת, כאשר הפרי מנע מהנוזל הנדיף להתאדות מהר מדי. אזכורים ספרותיים לאתר היו נפוצים, אם כסימן לדקדנס ואם ככלי עלילתי להעברת סיפור ריאליסטי לנוף של חלומות וסמלים, שם הפך הפיצול שהוא יוצר לשער למצבי תודעה מוזרים, רדיפות פסיכולוגיות, כפילויות בלתי מוסברות, וזליגות בזמן ובמרחב.

איור לסיפורו של ה. ג'. וולס "מתחת לסכין", שבו הכלורופורם שולח מטופל בניתוח למסע קוסמי חסר-גוף.

אתר היה נושא הסיפור הקצר של גי דה מופסאן משנת 1882, "חלומות" (“Dreams”), שבו קבוצת סועדים מותשים נפשית מתלוננים על השעמום ששוטף את ימיהם, ועל נדודי השינה והסיוטים שהורסים את לילותיהם. הרופא שביניהם מבטיח להם ש״חלימה אמיתית״ - שהיא ״החוויה המתוקה ביותר בעולם״ - ניתנת כמתת של הרפואה המודרנית. שאר הסועדים מניחים שהוא מתכוון לאופיום או לחשיש, שכבר ניסו בעבר; אחד מהם משיב בעייפות: "קראתי את בודלר, ואפילו טעמתי את הסם המפורסם, שגרם לי לחולשה רבה". אך הרופא מתכוון דווקא לאתר, אותו ניסה לראשונה להרגיע את הנוירלגיה שלו, ״ומאז, אולי, השתמשתי בו מעט בהגזמה״. הוא שוכב עם בקבוק אתר, שואף באיטיות, ונזכר בגוף שלו:

"הוא נעשה קל, קל כאילו הבשר והעצמות נמסו, ונשאר רק העור, העור הדרוש כדי לאפשר לי לחוש את מתיקות הקיום, את הטבילה בתחושת הרווחה הזו. ואז הבחנתי שאינני סובל עוד. הכאב חלף, נמס, התאדה. ושמעתי קולות, ארבעה קולות, שני דיאלוגים, מבלי להבין מה נאמר".

בניגוד לחלומות של חשיש או החזיונות ״החולניים מעט״ של אופיום, המצב שהגיע אחר כך היה של חדות מחשבה קיצונית:

"הסקתי מסקנות בבהירות ובעומק שאין כמותם, באנרגיה יוצאת דופן ובהנאה אינטלקטואלית, בשכרון מיוחד שנבע מהתפצלות כוחותיי השכליים... נדמה היה לי שטעמתי מפרי עץ הדעת, שכל התעלומות התגלו, עד כדי כך שחשתי נתון להשפעת לוגיקה חדשה, מוזרה ובלתי ניתנת להפרכה. טיעונים, הוכחות, הנמקות עלו אצלי בראש רק כדי להידחק מיד בידי הוכחה חזקה יותר, טיעון משכנע יותר. ראשי הפך לשדה קרב של רעיונות. הייתי ישות עליונה, חמוש באינטליגנציה בלתי מנוצחת, וחשתי עונג עילאי מהתגלות כוחי".

הרופא המשיך לשאוף מבקבוקו לעד, שוקע בריחופיו השכליים, עד שהביט למטה וראה שהבקבוק ריק. גם השימוש האישי של מופסאן באתר שילב בין הרפואי, החושני והפילוסופי באותו אופן. הוא ניסה אותו תחילה כתרופה למחלותיו הבלתי נגמרות - תסמינים רפואיים ונאורולוגיים שכללו מיגרנות, ראייה חלקית, דימומים פנימיים, חום, ושיגרון. הרופאים שלו לא הסכימו על הגורם, אך רוב ההשערות היום קושרות את ההתדרדרות הבריאותית למותו מעגבת. השימוש הקבוע באתר השפיע עליו בצורה מוזרה: הוא תיאר בפני חברים כיצד ראה גמדים אדומים יושבים על כורסאות, כיצד חש שהנשמה שלו נפרדת מגופו, ואף - יותר מפעם אחת - נכנס לביתו וראה את עצמו יושב על הספה.

חדר העבודה של גי דה מופסאן כפי שתואר על ידי גוסטב פרייפון, בערך 1888.

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, עם החמרת מצבו הרפואי, התעצמו גם ההזיות וההתפרצויות הפסיכוטיות של מופסאן - אם בשל מחלת מוח ניוונית ואם בשל שימוש יתר באתר ובסמים אחרים. השפעתו של האתר ניכרת היטב בהזיות השמע שהוא מתאר: הן מתחילות כצלצול באוזניים, הולכות ומתגברות לעבר קרשנדו, ולבסוף נפתרות במהלך חלום בהקיץ למעין קולות - דבריהם אמנם לא נשמעים או חסרי פשר, אך האופי והטון של כל קול ברורים מאד. קולות נטולי גוף היו תופעה מוכרת הן בספרות הרפואית והן בכתבים רוחניים באותה תקופה, וניתנו להם פרשנויות שונות. הרופא הבריטי ארנסט דנבר (Ernest Dunbar), למשל, תיאר את חוויית שמיעת הקולות במהלך שימוש בכלורופורם בדיווח שהגיש ל"אגודה לחקר העל-טבעי" (Society for Psychical Research):

"נדמה היה לי שבעומק כלשהו בתוך תודעתי קולות מתווכחים ומתקוטטים... שיחה כזו הייתה מתחילה כך: “אז אתה רואה שתפסנו אותך שוב”. ואז הייתי חושב: “הו! לא תניחו לי? אני רוצה לנוח”, והתשובה הייתה מגיעה: “אנחנו נגיד את המילה האחרונה”. ואז היה בא מלמול ונהמה, שלעתים הפך לקיטור מתלונן מצד הקולות האלה. מעולם לא שאפתי כלורופורם מבלי לשמוע את הקולות האלה".

בזמן שחוקרי על-טבעי שמעו תקשורת טלפתית, רוחות מתים או את קולם של מלאכים, מופסאן נטה לפרש את הקולות האלה כפיצול או ככפילות פנימית של תודעתו שלו. אולם בשנותיו האחרונות, התקשה לדחות את האפשרות שמדובר ברמז למשהו שמעבר לעצמו - לא בהכרח רוחות או שדים במובן המסורתי, אלא אולי עדות לנוכחות חסרת גוף הרודפת את העולם המודרני.

איור מאת יאן דארז’אן עבור ספרו של לואי פיגייה פלאי המדע, המתאר את החלומות ההזייתיים שמעורר אתר, 1868.

החקר הבדיוני המעמיק ביותר של מופסאן בשל רעיון זה מופיע בסיפור הקצר שלו משנת 1887, "ההורלה" ("The Horla"). הסיפור זונח את הריאליזם האלגנטי של יצירותיו המוקדמות לטובת נרטיב שבור, אמביוולנטי ומעוות, שבו השטיח נמשך שוב ושוב מתחת לרגלי המספר. ביומן הולך ומתדרדר רגשית, הגיבור מתעד הכפלה עצמית או רדיפה פנימית, שבה חפצים בחדרו הנעול משתנים או מופרעים. "אני מוכרח להיות צעצוע של דמיוני המרוקן מכוחות", הוא מחליט; "או שמא הפכתי לאמנזי או לסהרורי; או שהובאתי תחת השפעת אחת מהשפעות - היפנוזה, למשל - אשר ידועות לנו שהן קיימות, אך עד כה נותרו בלתי ניתנות להסבר". אך אם הוא מטורף - איך ייתכן שהוא כל כך צלול והגיוני?

"הפרעה בלתי ידועה כלשהי ודאי התעוררה במוחי, אחת מאותן הפרעות שפיזיולוגים בני זמננו מנסים לתעד ולמדוד בדיוק, והפרעה זו ודאי גרמה לפער עמוק בתודעתי ובסדר ובהיגיון של רעיונותיי".

כמו תחת השפעת אתר, טיעונים והוכחות נבנים בראשו באינטלקט יצרני ביותר - אך מיד מוחלפים באחרים. החריגות נמשכות ואף מתעצמות, הפער הולך ומתרחב. עד מהרה הוא מהרהר: "מישהו מחזיק בנשמתי ושולט בה!". הרעיון נלכד בתודעתו: שחוקרי המדע החדשים שיחררו יישות שמתפרנסת מהתודעה האנושית, אך אין להם שליטה עליה:

"מסמר ניבא אותו, ובעשור האחרון הרופאים גילו במדויק את טיב כוחו, עוד לפני שהוא עצמו הפעיל אותו. הם שיחקו בנשק של אדונם החדש - שליטתו של רצון מסתורי בנפש האדם, שהפך לעבד. הם קוראים לזה מסמריזם, היפנוזה, סוגסטיה... יצור חדש! למה לא? הרי הוא היה מוכרח להגיע! למה שנהיה אנחנו האחרונים?"

איור שער מאת וינסנט לוראן-היילברון עבור ספרו של ז'אן לורן Le Vice Errant (היצר הנודד), 1902.

הדמות הספרותית המזוהה ביותר עם האתר בצרפת של סוף המאה ה־19 היא הסופר, המשורר, העיתונאי וכותב הסיפורים הקצרים ז'אן לורן, אשר אוסף סיפוריו האפלים והסרקסטיים ראה אור בשנת 1895 תחת הכותרת "סיוטים של שתיין אתר" ("Nightmares of an Ether-Drinker"). לורן היה דמות קיצונית אפילו בפריז הדקדנטית של התקופה: גנדרן מאופר ומקושט באבנים יקרות, רכלן שערורייתי, בוהמיין, שטניסט למחצה, בן הקהילה ההומוסקסואלית שנרדפה ושהייתה גם אלימה לעיתים, ומנגד - הסופר המתוגמל ביותר בעיר. "מהו חטא?" אמר פעם בזלזול. "רק טעם שאתה לא חולק".

ההתרברבות שלו בהיותו מעין תומאס דה קווינסי (Thomas De Quincey) של האתר תאמה את דמותו, אף על פי שהסיפורים באוסף כמעט ואינם מזכירים את הסם ישירות, והוא מעולם לא תיאר את חוויותיו עמו בצורה ישירה כמו מופסאן בסיפורו "חלומות". נוכחות האתר אצל לורן מופשטת יותר - חודרת את מסך המציאות, מפרקת אותו ומנקבת אותו בחיבורים סוריאליסטיים ובהבזקי צלילות טרנסצנדנטית. כך למשל, האתר הוא שמייצר את האווירה ואת סצנת הפתיחה בסיפור "פשע מוזר" (“An Uncanny Crime”), שגיבורו מספר:

"זה קרה לפני שנתיים, כשהפרעות העצבים שלי היו בשיאן. החלמתי מהאתר, אך לא מן התופעות החולניות שהוא הוליד: שמיעה של קולות, חזיונות, התקפי חרדה ליליים וסיוטים. הסולפונל והברומיד החלו להקל על התסמינים החמורים, אך סבלי נמשך למרות התרופות. התופעות היו חריפות במיוחד בדירה שבעבר השני של הנהר, ברחוב סן־גיום (Rue St Guillaume), שם חלקתי איתן חיים זמן כה רב. נדמה היה ששהותן נספגה אל הקירות והריהוט, באמצעות מעין כישוף סימפתטי מזיק... היו צללים מוזרים שכרעו בפינות, קפלים מעוררי חשש בוילונות, והוילונות שעל הדלת פתאום היו מתעוררים לתנועה כלשהי, דמוית חיים נוראה וחסרת שם".

לורן השתמש באתר לראשונה לצורכי רפואה - להקלת תסמיני השחפת הכרונית שממנה סבל, בדומה ליריבו מופסאן, שאף קרא לו לדו־קרב באשמת גנבה ספרותית. מחלתו ושימושו באתר נטמעו שניהם בזהותו הציבורית המתוקשרת והמוקפדת עד לקצה. הוא היה ידידו הקרוב של ז'וריס־קרל הויסמנס, מחבר הספר "נגד הזרם" ("À Rebours") שנחשב לתנ"ך של תנועת הדקדנס. הקריירה הספרותית של לורן חצתה גבולות: בין אסתטיקה גבוהה לעיתונאות מתוגמלת היטב, בין רומנים פופולריים זולים לפריצות שלא הייתה יכולה להתפרסם בדפוס.

כמו אצל הויסמנס, רבים מסיפוריו אינם נרטיביים במובן הקלאסי, אלא וינייטות (vignettes), יצירות אווירה או מחקרים פסיכולוגיים המתפתחים כמונולוגים פנימיים, אשר מקדימים את זרם התודעה של המודרניסטים. ספרו של הויסמנס כולל קטע ארוך על ריח, ועל התחושות והזיכרונות שהוא מעורר; אצל לורן ומופסאן, האתר מתפקד כהתרחבות של אותה אובססיה - מוגברת עד כדי טירוף.

בבתי הקפה והסלונים היה מקובל לומר שאתה יכול להריח את נוכחותו של לורן עוד לפני שאתה רואה אותו. גם ביצירתו, ריח האתר והלוגיקה החלומית שהוא מביא עמו מחלחלים לכל מקום - נושאים עמם שלל אסוציאציות: חדר המתנה בבית חולים, חדר שינה נשי, כאבי ריאות, התרחקות קלה מהמציאות, יקיצה פתאומית מסיוט - ולבסוף, כאב הכיבים בקיבה שהסם גרם לו והחמיר אט אט עד מותו.

משמאל: רישום מאת דויד אוסיפוביץ' וידהופף של ז'אן לורן, עם הכיתוב "ז'אן לורן חולם בהקיץ על מונסייה דה פוקאס" (יצירתו הדקדנטית המופתית), בערך 1901. מימין: תצלום של ז'אן לורן מחופש ללוחם גוסס בתלבושת שעיצבה שרה ברנאר, בערך 1900.

למרות שסיפוריו של לורן שזורים ברוחות רפאים ובתחושת רדיפה עמוקה, הוא עצמו לא האמין באמת בשדים או רוחות; כפי שאולי היה מצטט את סמואל טיילור קולרידג’: “ראיתי כבר יותר מדי כאלה בעצמי”. כמו ידידו ואחיו הרוחני הויסמנס, לורן חקר גם את עולם השטניזם: השניים נמנו עם באי קפה Le Chat Noir במונמארטר - מרכז הבוהמה של פריז, שם תלמידיו של ההיסטוריון ז’ול מישלה דנו בכישוף וחיפשו טקסים סודיים במרתפים ובקטקומבות. שמועות על כתות נסתרות וטקסים אפלים מרחפות ברקע רבים מסיפוריו. אך בסופו של דבר - לא המדע, לא העל־טבעי, ואף לא האתר - סיפקו הסבר מניח את הדעת. כך, לדוגמה, אומר גיבור הסיפור "האחוז דיבוק" (“The Possessed”) לחבר המנסה להבין את האובססיות האיומות שלו:

"אל תאשים את האתר! ובכל זאת, אני מוכרח לעזוב. ברור לי שאחלה שוב ברגע שיגיע נובמבר, כאשר פריז הופכת לרדופת רוחות באופן פנטסטי. אתה מבין, המוזרות במקרה שלי היא שכבר איני מפחד מן הבלתי נראה - אני מפוחד מן המציאות".

הרומן הפרוורטי והמטלטל ביותר של לורן, "מונסייה דה פוקאס" ("Monsieur de Phocas"), סימן את שיא השערורייה והתהילה שלו - ונחשב לרגע השיא של ספרות הדקדנס הצרפתית. אולם בעת שנכנסה המאה ה-20, לורן כבר הוקע ונשכח: הוא פשט את הרגל בעקבות תביעות על גניבה ספרותית ופורנוגרפיה, וירד מגדולתו.

מותו היה טראגי ומביך כאחד: בשנת 1906 הוא מת מדלקת הצפק (פריטוניטיס), לאחר שקרע את מעיו כתוצאה משימוש במזרק חוקן בניסיון לשכך את כיבי המעיים שנגרמו לו עקב התמכרותו לאתר. כמו האופיום של תומאס דה קווינסי, גם האתר היה עבורו קמע, סימן היכר, וקללה.

הסם פתח בפניו את הדלת לממד בלתי נראה של התודעה - שרופאי הנפש והמהפנטים לא הצליחו להסביר, בדיוק כמו המדיומים ומגרשי השדים. כמו שצעק גיבורו הדרמטי של לורן בווינייטה "פנס הקסמים" (“Magic Lantern”) משנת 1891:

"מעולם לא פרח הפנטסטי, באכזריות ובאימה כה רבה - כמו בחיים המודרניים!"

מאת: Mike Jay

מקור: PublicDomainReview