חזיונות מבריקים - פיוטה בקרב האסתטים
- גור זיו
- 28 באוג׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 4 בספט׳
מאת: Mike Jay
מקור: Public Domain Review
פיוטה, ששימש את עמי הילידים של יבשת אמריקה במשך אלפי שנים, החל להיחקר באופן שיטתי על ידי אמריקאים ואירופאים לא-ילידים רק בעשור האחרון של המאה ה-19, כאשר ניסו להבין את השפעותיו החזקות של מסקלין. מייק ג'יי בוחן את אחד החלוצים הללו - האוולוק אליס - אשר יחד עם חוג קטן של אמנים וסופרים, תיעד בפירוט מרהיב את חוויותיו הפסיכדליות.
ביום שישי הטוב של שנת 1897 כתב מבקר האמנות והסופר הבלוק אליס: "מצאתי את עצמי לבד לגמרי בחדרים השקטים שבמקדש, אשר אני שוהה בהם בלונדון, וחשבתי שהזדמנות זו ראויה לניסוי אישי". אליס שהה, כהרגלו, בדירת חברו ארתור סימונס (Arthur Symons) – מבקר ספרות ומשורר דקדנטי - בפאונטיין קורט (Fountain Court), בניין לבנים אדומות על גדות התמזה, סמוך ללשכות עורכי הדין המאפיינות את האזור גם כיום. הניסוי שעליו דיבר היה הראשון מסוגו בבריטניה - עם קקטוס ההזיה פיוטה, שממנו החל כימאי גרמני בשם ארתור הפטר (Arthur Heffter) לבודד באותה עת את הסם הפסיכדלי הראשון שהמדע הכיר: מסקלין.
אליס נחשף לחזיונות ה"מהממים" של הפיוטה בזכות דיווח צבעוני במיוחד שפרסם הנוירולוג הבכיר של ארה"ב, סיילס וויר מיטשל (Silas Weir Mitchell), שראה אור בכתב העת British Medical Journal בדצמבר 1896. הוא הסתקרן מספיק כדי להשיג את הקקטוס בעצמו, וגילה כי ניתן לרכוש את כפתוריו היבשים בבית המרקחת "פוטר וקלארק" בלונדון – אותו מוסד שהתפרסם ב"תרופת האסטמה של פוטר", אבקה ירקרקה שהכילה עלים מיובשים של צמח הדטורה הרעיל ביותר.
לאחר שרכש את המנה שלו, הכין אליס מרתח נוזלי משלושה כפתורי קקטוס, ושתה אותה באיטיות בדירתו של סימונס במשך שעתיים. הוא החל להרגיש חולשה, הדופק שלו נחלש, והוא נשכב לקרוא. כפי שעשה מיטשל, הוא הבחין תחילה בהשפעות הוויזואליות בעת שניסה לרשום הערות: "צל סגלגל-בהיר ריחף מעל הדף, סביב הנקודה בה עיני היו ממוקדות". ככל שהערב ירד, הוא נעטף בהדרגה, בדיוק כפי שתיאר מיטשל, ב"שדה עצום של תכשיטים זהובים, משובצים אבנים אדומות וירוקות, המשתנים ללא הרף". מאותו רגע, "החזיונות נמשכו בברק בלתי פוסק במשך שעות רבות".
אליס היה רופא מוסמך, ודיווחו הראשון על הפיוטה היה מאמר קצר שפורסם ביוני 1897 בכתב העת הרפואי The Lancet, שהתמקד בהשפעות הפיזיולוגיות של הצמח. אך עניינו בניסוי חרג הרבה מעבר לרפואה. הוא היווה דוגמה לאיש הרנסנס המודרני שעליו כתב בספרו מ-1890, The New Spirit - מניפסט לתנועה שביקשה להמציא מחדש ולחבר את תחומי האמנות, המדע, הפוליטיקה והדת. באותה תקופה הוא עבד על חיבורו פורץ הדרך והנועז על המיניות, בהתכתבות עם היסטוריון האמנות וחסיד "male love" של ג'ון אדינגטון סימונדס - מחקר מנפץ הטאבו רב הכרכים שעתיד היה להפוך ליצירת חייו.
אליס היה אינדיבידואליסט ופמיניסט, חבר ב"אגודה הפרוגרסיבית" (Progressive Association) ובן בית בקרב החוג האמנותי הצפוף של לונדון בסוף המאה. הדיווח הארוך בהרבה שפרסם על חוויית הפיוטה שלו בינואר 1898 ברבעון הספרותי הפרוגרסיבי Contemporary Review, הציג בפני האסתטים של סוף המאה ה-19 דיוקן מקורי ועדין של חוויה פסיכדלית.
כותרתו, "Mescal: A New Artificial Paradise" ("מסקל: גן עדן מלאכותי חדש"), הצהירה בגלוי על השראתו ממאמרו של שארל בודלר מ-1860 על חשיש, "Les paradis artificiels" ("גני העדן המלאכותיים") - כמו גם מיצירתו המונומנטלית של גיבורו של בודלר, תומאס דה קווינסי (Thomas De Quincey), "Confessions of an English Opium-Eater" ("וידוייו של אוכל אופיום אנגלי"), שנחשבה לאזכור הספרותי המרשים ביותר של חוויית סמים במאה ה-19.
שנה קודם לכן כתב אליס מאמר בשם "The Colour Sense in Literature" ("תחושת הצבע בספרות"), שבו השווה את הדימויים שמעוררים מחברים כגון שייקספיר, צ'וסר, קולרידג', פו ורוזטי. כעת הביא את אותה רגישות אסתטית אל עולמו של קקטוס הפיוטה. כל חלק בספקטרום הצבעים התחרה בחזיונותיו, כתב, אך "תמיד הייתה מידה של פשטות וערך אסתטי" בצירופים שלהם. הוא התרשם לא רק מהברק, העדינות והמגוון שלהם, אלא עוד יותר מ"מירקמיהם הנהדרים והמגוונים - סיביים, ארוגים, מבריקים, זוהרים, עמומים, עורקיים, חצי שקופים".
הוא השווה את הדגמים שנוצרו והתמוססו ל"סגנון האדריכלות של המאורים", ול"אפקטים אדריכליים עדינים כשל תחרה מגולפת בעץ, שאותם אנו מקשרים לעבודות המשרביה של קהיר". אלה היו "ערבסקות חיות", שנמצאות בתנועה מתמדת אך שומרות על "נטייה לא סימטרית במקצת, כאילו המנגנון שמתחת קשור למספר רב של פאות מלוטשות".
כאשר אליס התעייף מן החזיונות בחשכה, הוא הדליק את אור הגז. הצללים שהתעוררו לחיים הזכירו לו את ה"רגישות הוויזואלית המוגברת" של ציוריו של קלוד מונה. הפיוטה היה חגיגה לעיניים - וגם שיעור לחושים. חודשים לאחר מכן, כשכתב את תיאור החוויה, טען ש"נהייתי רגיש אסתטית יותר מבעבר לתופעות העדינות יותר של אור וצל וצבע".
דיווחו של אליס היה ביטוי לשיאו של דפוס שנקבע מיד עם תחילת המפגשים המערביים עם חומרים פסיכדליים: לתאר את השפעותיהם בעיקר במונחים ויזואליים. נטייה זו, שזכתה לשם "אוקולרצנטריות" (ocularcentricity - מרכזיות חוש הראייה), נתפסה כמאפיין כללי של המודרנה המערבית - והיא הרבה פחות בולטת בתיאורים הילידיים של פיוטה - אך הייתה גם תגובה ספציפית לרגע התרבותי שבו הופיע הפיוטה בסוף המאה ה־19.
המבקר והפילוסוף ולטר בנימין, שלימים ייטול מסקלין במסגרת ניסוי קליני ב־1934, כתב כי המאה ה־19 "הכפיפה את החושים האנושיים לתהליך אימון מורכב". אשליות ראייה - מקליידוסקופים, דרך פנסי קסם ועד לצילום - הפכו מחידושים מסחררים לאבני יסוד של תרבות ההמונים. קוסמים, מדיומים וחוקרי נפש חקרו את גבולות המציאות, וטשטשו את הקו שבין אשליה אופטית, תודעה תת־מודעת ועולם הרוחות. ברגע שבו ערך אליס את ניסויו, העולם נחשף לראשונה לדימויים בצילומי רנטגן ולמכונת הקולנוע. "רגישות יתר ויזואלית" לא הייתה רק סימפטום של פיוטה, אלא גם של התרבות שבה הוא נצרך - התרבות שאליה הגיבו מונה והאימפרסיוניסטים.
המעגל הקרוב של אליס גילם את הצימאון הזה לחוויה חזותית, וההתלהבות שלו הביאה לידי היווצרותה של סצנה ספרותית ואמנותית ראשונה סביב מסקלין. מתוך סקרנות לדעת כיצד אמן יחווה את השפעת המסקל, שכנע אליס אחד ממכריו לנסות את החומר. המנה הראשונה הייתה חלשה מדי, והבאה חזקה מדי, וגרמה, לדבריו של אותו חבר, ל"סדרה של התקפים או פרכוסים, שאותם אוכל לתאר רק כאילו עמדתי למות". חזיונות התחלפו בתחושות גופניות מוזרות ומטרידות, ולעיתים אף שולבו בהן: כאשר אליס הגיש לו חתיכת ביסקוויט כדי להקל על הבחילה, הוא "פתאום התלקח ללהבה כחולה", התלקחות חשמלית שהתפשטה בצדו הימני של גופו. "כששמתי את הביסקוויט בפי, הוא שב ופרץ לאותה אש צבעונית והאיר את פנים פי, והשליך השתקפות כחולה על החך. אני יכול לאשר בביטחון שאור המערה הכחולה בקאפרי אינו כחול כלל ועיקר כמו שנראה, למשך זמן קצר, חלל פי".
אליס ערך ניסוי נוסף על עצמו כדי לבדוק את השפעתה של מוזיקה, וגילה שכאשר חברו ניגן בפסנתר, "המוזיקה עוררה את החזיונות והגבירה מאד את הנאתו מהם". הוא גם "ערך ניסויים על שני משוררים, ששמותיהם ידועים למדי", אשר ניתן לזהותם במידה רבה של ודאות כחבריו וו. ב. ייטס וארתור סימונס (Arthur Symons). לאורך שנת 1896 ערך סימונס את המגזין קצר הימים אך רב-ההשפעה Savoy, עם אוברי בירדסלי כמאייר, ועם אליס וייטס בין הכותבים. באותו חודש שאליס קרא את הדיווח של ויר מיטשל על פיוטה, צמד החברים התנסה יחד בחשיש בפריז.
הנבדק הראשון, כנראה ייטס - משורר "המתעניין בעניינים מיסטיים, נבדק מצוין לחזיונות" - סבל מהשפעה פיזית לא נעימה בשל מבנה גופו החלש. "הוא מצא את השפעת המסקל על נשימתו לא נעימה במקצת; הוא מעדיף בהרבה חשיש". אך סימונס, שלקח מנה מתונה של מעט פחות משלושה כפתורי פיוטה, עבר חוויה עזה. "מעולם לא ראיתי רצף כזה של חזיונות ציוריים לחלוטין ובדיוק כזה", דיווח. דרקונים שהחזיקו כדורים לבנים על ענני נשימתם חלפו על פניו מימין לשמאל. בעודו מנגן בפסנתר בעיניים עצומות, הוא "קיבל גלים וקווים של צבע טהור".
בשעת לילה מאוחרת, הלך סימונס מקורט פאונטיין אל טיילת נהר התמזה. כאשר הביט על הגדה הדרומית של הנהר, מצא את עצמו "מוקסם לחלוטין מפרסומת ל־'Bovril', שהופיעה ונעלמה באותיות של אור בצד השני של הנהר". הברק של החשמל שימש כמטפורה חוזרת לחזיונות הנוצצים שיצר הפיוטה: הנבדק הראשון בניסויים המדעיים הראשונים שנערכו בארה"ב בשנת 1895 השווה אותם לתאורה החשמלית המסנוורת שראה בתערוכה העולמית של שיקגו שנתיים קודם לכן. אבל החשמל היה גם גירוי ממשי. נדמה ששום דבר לא שימח את עיניו של אוכל המסקלין המודרני יותר מן הנשגב החשמלי החדש. השניים הופיעו יחד כשליחי עולם עתידני של מחזות חזותיים, תמהיל שווה של תגלית מדעית ועונג אסתטי.
מאמר זה עובד מתוך קטע מתוך ספרו של מייק ג'יי Mescaline: A Global History of the First Psychedelic, שפורסם על ידי הוצאת אוניברסיטת ייל בשנת 2019.
אנו ממליצים לא להתנסות באופן עצמאי בחומרים משני תודעה שאינכם מכירים, פעולה כזו עלולה להיות מסוכנת. אם אתם/ן מעוניינים להתנסות וחוקי המקום בו הינכם שוהים מאפשרים זאת, פנו למדריכים מנוסים על מנת לעבור את החוויה באופן בטוח.
תגובות