וולברין מהביצה: סוד הטפרים הנשלפים של הצפרדע השעירה

מה אם העצמות שלכם היו הנשק הסודי שלכם? ביערות הגשם של קמרון חיה צפרדע שלוקחת את המושג "להילחם עד העצם" לרמה חדשה לגמרי. כאשר היא מאוימת, היא שוברת את עצמות אצבעותיה בכוונה, דוחפת אותן דרך העור, ויוצרת טפרים חדים כסכין. כן, קראתם נכון. היא זכתה לכינוי "צפרדע וולברין", והסיפור שלה מדהים יותר מכל קומיקס. הצטרפו אלינו למסע בעקבות אחד ממנגנוני ההגנה המוזרים והמבריקים בעולם הטבע. הסיפור המלא על בעל החיים שלא תרצו לעצבן.

האוויר ביערות הגשם של קמרון סמיך ולח, עמוס בריחות של אדמה רטובה וריקבון מתוק של עלים. נהרות שוצפים זורמים כאן במהירות, מימיהם קרירים ועשירים בחמצן, והם מהווים את מקור החיים למגוון עצום של יצורים. על גדות הנהרות הללו, בין הסלעים החלקלקים, חיה צפרדע שנראית במבט ראשון כמעט בנאלית. גופה מוצק וחזק, צבעה חום-אפרפר, והיא מגיעה לגודל של כ-11 סנטימטרים. המקומיים, בני שבט הבקוסי (Bakossi), מכירים אותה היטב. הם צדים אותה למאכל, אך עושים זאת בזהירות יתרה, תוך שימוש בחניתות ארוכות או מצ'טות, ונמנעים ממגע ישיר בכל מחיר. הם יודעים משהו שהעולם המערבי גילה רק במאה ה-21: ליצור הצנוע הזה יש סוד אפל, כואב וקטלני, המסתתר בקצות אצבעותיו.

צפרדע שעירה מפוחלצת (Trichobatrachus robustus) במוזיאון הטבע בלונדון, אנגליה

במשך עשורים, חוקרי טבע שפגשו בצפרדע הזו, "צפרדע שעירה" (Trichobatrachus robustus), דיווחו על תופעה מוזרה. כאשר אחזו בה, היא החלה להתפתל ולהיאבק בפראות, ולעיתים קרובות הותירה על ידיהם שריטות עמוקות ומדממות. החוקר והסופר הנודע ג'רלד דארל, בספרו "חברברי הסוואנה" (The Bafut Beagles) משנת 1954, היה מהראשונים לתעד את התנהגותה התוקפנית, והעלה את הסברה כי היא משתמשת באיזשהו סוג של טופר כדי להגן על עצמה. אך איש לא הבין באמת את המנגנון שמאחורי הפציעות הללו. איך ייתכן שלצפרדע, יצור מקבוצה שבדרך כלל נעדרת טפרים לחלוטין, יש נשק כה יעיל? התשובה, שהתגלתה לבסוף במעבדות אוניברסיטת הרווארד, הייתה מטלטת ומבריקה יותר מכל מה שמישהו יכול היה לדמיין. הצפרדע הזו לא פשוט מצמיחה טפרים, היא יוצרת אותם, ברגע האמת, על ידי שבירת העצמות של עצמה.

המסע לפענוח התעלומה הובל על ידי דייוויד בלקברן (David C. Blackburn), אז סטודנט לתואר שני בהרווארד, יחד עם הפרופסורים ג'יימס הנקן (James Hanken) ופריש ג'נקינס ג'וניור (.Farish A. Jenkins, Jr). בלקברן, שהיה בעצמו קורבן לשריטותיה של הצפרדע במהלך עבודת השטח שלו, היה נחוש להבין את האנטומיה שמאחורי הנשק המסתורי. במחקרם, שפורסם בשנת 2008 בכתב העת Biology Letters, הם חשפו את האמת המדהימה. באמצעות ניתוח דגימות מוזיאון ושימוש בטכניקות הדמיה מתקדמות, הם גילו שלצפרדע השעירה יש מבנה ייחודי לחלוטין בעולם החולייתנים. הפרקים הסופיים של עצמות האצבעות ברגליה האחוריות, הגלילים הסופיים (Terminal Phalanges), אינם מסתיימים בצורה מעוגלת וטיפוסית. במקום זאת, הם מחודדים ודמויי פגיון. במצב רגיעה, קצה העצם החד הזה מעוגן בתוך כרית האצבע באמצעות רקמת חיבור חזקה וגמישה, העשויה בעיקר מקולגן. בצמוד אליו נמצאת גבשושית עצם קטנה, המהווה נקודת עגינה. אך כאשר הצפרדע חשה מאוימת, דרמה אנטומית מתחוללת. שריר מיוחד, המחובר לבסיס העצם, מתכווץ בעוצמה אדירה. הכוח הזה מושך את העצם המחודדת, קורע את רקמת החיבור ושובר את החיבור לגבשושית העצם. התוצאה: העצם החשופה והשבורה נדחפת החוצה בעוצמה, חודרת דרך העור של כרית האצבע ומתגלה כטופר אימתני, חד ומוכן לפעולה. זהו נשק שנולד מטראומה עצמית מכוונת. כפי שתיאר זאת בלקברן מניסיונו האישי: "הצפרדעים יתחילו לבעוט ולגרור את הטפרים האלה על העור שלך. קיבלתי מהן שריטות מדממות פעמים רבות".

הטפרים החדים נראים כמו עקיצות קטנות / Image: Blackburn

מה שהופך את המנגנון הזה ליוצא דופן עוד יותר הוא הרכב הטפרים. כמעט כל הטפרים המוכרים לנו בעולם החי, מציפורני החתול ועד טופרי הדוב, עשויים מחומר קשיח בשם קרטין, אותו חלבון שמרכיב גם את השיער והציפורניים שלנו. הקרטין יוצר נדן מגן ומתחדש סביב קצה העצם. אך לצפרדע השעירה אין כלל קרטין על טפריה. מה שאנו רואים הוא קצה של עצם חשופה, שבורה וחדה כסכין. זהו פתרון אבולוציוני גולמי, כמעט ברוטלי, המעיד על לחצי הישרדות קיצוניים. הצפרדע, פשוטו כמשמעו, מעצבת מחדש את השלד שלה בזמן אמת כדי ליצור כלי נשק. נשאלת השאלה, כיצד הטפרים חוזרים פנימה? החוקרים לא מצאו שום שריר ייעודי שתפקידו למשוך את העצם חזרה פנימה. ההשערה הסבירה ביותר היא שהמנגנון פסיבי. לאחר שהאיום חולף והשריר נרפה, העצם פשוט נסוגה באופן טבעי אל תוך הרקמה הרכה, ותהליכי הריפוי המהירים המאפיינים דו-חיים רבים מאפשרים לעור להחלים סביבה במהירות. זוהי יכולת שמעלה למחשבה גיבור-על בדיוני, וולברין מיקום מארוול, הידוע בטפריו הנשלפים וביכולת הריפוי המהירה שלו. לא פלא שהצפרדע זכתה גם לכינוי "צפרדע וולברין", ובאנגלית אף לכינוי המאיים יותר "Horror Frog".

ההתאמות המוזרות של הצפרדע הזו לא מסתיימות בטפריה. הכינוי הנפוץ שלה, "הצפרדע השעירה", נובע ממראהו של הזכר בעונת הרבייה. במהלך תקופה זו, גופו וירכיו מתכסים במעין ציציות ארוכות ודקיקות, שנראות כמו שיער פרוע. אולם, אלו אינן שערות כלל. בדיקה מיקרוסקופית מגלה שאלו הן למעשה "פפילות עוריות" (dermal papillae), שלוחות עור ארוכות ומסועפות, המלאות בנימי דם זעירים. תפקידן אינו אסתטי, אלא פונקציונלי לחלוטין. הזכר של הצפרדע השעירה הוא אב מסור, ולאחר שהנקבה מטילה את הביצים במים, הוא נשאר לשמור עליהן. משימה זו דורשת ממנו לשהות זמן רב מתחת למים, בסביבה שבה רמות החמצן עלולות להיות נמוכות. ה"שערות" הללו מגדילות באופן דרמטי את שטח הפנים של עורו, ומאפשרות לו לספוג הרבה יותר חמצן ישירות מהמים, בדומה לזימים חיצוניים. זוהי דוגמה מרהיבה לאופן שבו האבולוציה מעצבת יצור אחד עם פתרונות קיצוניים לשתי בעיות שונות לחלוטין: הגנה עצמית ונשימה תת-מימית.

הטופר נשבר מחתיכת עצם קטנה (ראה חץ) בקצה אצבע הצפרדע / Image: Blackburn

מנגנון ההגנה של הצפרדע השעירה, קיצוני ככל שיהיה, אינו מקרה בודד לחלוטין של הגנה עצמית אלימה בעולם הדו-חיים. במרחק אלפי קילומטרים מקמרון, בחצי האי האיברי ובמרוקו, חי דו-חי אחר שפיתח אסטרטגיה דומה: טריטון איברי (Pleurodeles waltl). כאשר הטריטון הזה מותקף, הוא מסוגל לדחוף את קצות צלעותיו המחודדות דרך העור שלו, וליצור שורה של דוקרנים חדים לאורך גופו. כדי להפוך את הנשק לקטלני עוד יותר, עורו של הטריטון מפריש רעלן חזק. כאשר טורף נושך את הטריטון, הוא לא רק נדקר על ידי צלעותיו החשופות, אלא גם סופג מנה של רעל ישירות לפיו. שני היצורים הללו, הצפרדע והטריטון, הגיעו באופן בלתי תלוי לפתרון אבולוציוני דומה להפליא, תופעה המכונה אבולוציה מתכנסת. שניהם "גילו" שאפשר להשתמש בשלד הפנימי כנשק חיצוני, גם אם המחיר הוא פציעה עצמית חוזרת ונשנית. יכולתם של דו-חיים להצמיח מחדש איברים ולרפא פצעים במהירות היא ככל הנראה המפתח שאפשר לאסטרטגיות הגנה כה קיצוניות להתפתח.

הגילוי של בלקברן ועמיתיו שלח גלים בקהילה המדעית. הוא לא רק פתר תעלומה בת עשרות שנים, אלא גם הדגיש עד כמה עולם הטבע עדיין מלא בהפתעות, ועד כמה מעט אנו יודעים על היצורים החולקים איתנו את כדור הארץ. סיפורה של הצפרדע השעירה הוא תזכורת לכך שהאבולוציה אינה תהליך עדין או "חכם" במובן האנושי. היא תהליך אופורטוניסטי, לעיתים קרובות אלים, המעצב פתרונות מכל הבא ליד - גם אם הפתרון הוא לשבור את העצמות של עצמך כדי לשרוד עוד יום. הצפרדע הזו אינה "מפלצת" או "סיוט". היא שורדת, יצירת מופת של הסתגלות, שנאלצה לפתח את אחד ממנגנוני ההגנה המבריקים והאכזריים ביותר שהתגלו אי פעם. היא חיה על הקצה, תרתי משמע, שם הגבול בין השלד הפנימי לעולם החיצון מיטשטש ברגע של סכנה, והופך את גופה שלה לנשק האולטימטיבי. בפעם הבאה שתחשבו על צפרדע, אל תדמיינו רק יצור חמוד הקופץ בין חבצלות מים. זכרו את וולברין מהביצה, המסתתר בנהרות קמרון, מוכן תמיד לשלוף טפרים וללמד כל תוקף שיעור כואב על כוחה הבלתי מתפשר של הברירה הטבעית.

מקורות:

Concealed weapons: erectile claws in African frogs

X-Frogs

'Horror frog' breaks own bones to produce claws