עבור רובנו, קל להבחין בין מדע אמיתי לפסאודו-מדע. מדע אמיתי דורש בדיקת השערות, ניתוח קפדני של התוצאות וביקורת עמיתים, שלאחריה הממצאים מופרכים, מותאמים או מתקבלים כעובדה. פסאודו-מדע מתלבש בבגדי מדע אך אינו פועל לפי אותם כללים, במיוחד כשמדובר בנטישת רעיונות שאינם מצליחים לעבור ביקורת עמיתים.
אבל ההבדל בין אמונה חזקה לעובדה מדעית לא תמיד היה כה ברור כמו היום. הגבול בין השניים היה מטושטש; אם לאמונה היו מספיק עיטורים של ניתוח מבוסס ראיות, היא עשויה היתה לקבל אחיזה מסוימת. במהלך ההיסטוריה, כמה תיאוריות מדעיות באמת מוזרות קודמו - הנה כמה מהמוזרות ביותר.
דוקטרינת עולם הקרח
בשנת 1894, המהנדס האוסטרי הנס הורביגר (Hanns Hörbiger) הבחין שהירח מבריק ומחוספס, בדומה לקרח. ואז, הוא חלם על עצמו מרחף בחלל, צופה במטוטלת מתנדנדת שהחבל שלה נקרע בסופו של דבר. שני האירועים הללו הספיקו לו כדי לפתח את ה-Welteislehre שלו, או דוקטרינת עולם הקרח.
הדוקטרינה טענה כי קרח הוא אבן היסוד הבסיסית של היקום, עם גרמי שמים קפואים ואתר קפוא המחלחל ליקום. המודל הקוסמולוגי המוזר הזה לא היה זוכה למשיכה כלשהי אלמלא שתי התפתחויות. ראשית, לאחר שנדחה לחלוטין על ידי הקהילה המדעית, הורביגר שיווק את התיאוריות שלו ישירות לאנשים, טקטיקה שהובילה לחיים ארוכים לא טבעיים של תיאוריות פסאודו-מדעיות רבות. שנית, הנאצים עלו לשלטון.
הנאצים גירשו מגרמניה מדענים רבים, במיוחד יהודים. בין אלה היה אלברט איינשטיין, שתורת היחסות שלו לא זכתה להערכה בקרב הקהילה הנאצית. דוקטרינת עולם הקרח שימשה מודל קוסמולוגי חלופי. גם אדולף היטלר וגם היינריך הימלר, אחד הנאצים שנטו יותר לתורת הנסתר, היו תומכים בולטים של התיאוריה.
עירוי חלב
לפני שהתגלו סוגי דם ב-1901, רופאים רבים האמינו שיהיה הרבה יותר שימושי להפנות את האנרגיות שלהם למציאת תחליף דם במקום לנסות את ההליך המסוכן של עירוי דם אנושי לחולים. אז, בשנת 1854, הקנדים ד"ר ג'יימס בובל (James Bovell) ואדווין הודר (Edwin Hodder) הזריקו לגבר בן 40 340 מ"ג של חלב פרה.
האמונה הייתה שחלקיקי השומן בחלב יהפכו ל"כדוריות דם לבנות", שאליהן אנו מתייחסים היום כתאי דם לבנים. זה לא היה המקרה. למרות זאת, עירויי חלב נותרו תחום פופולרי יחסית של מחקרים וניסויים עד לשנת 1884 בערך. היו כמה הצלחות לפחות במובן זה שהחולה לא מת, אבל אלה היו ככל הנראה בשל כמויות החלב הקטנות ששימשו בהליך.
גישה ייחודית למחלות נפש
ללא ספק הממציא של אחד הרעיונות המוזרים והמקאבריים ביותר ברשימה זו, ד"ר הנרי קוטון (Henry Cotton) פיתח תיאוריה רדיקלית של אי שפיות, בה השתמש כדי "לטפל" בחולים בין 1907 ל-1930 כמנהל הרפואי של בית חולים ממשלתי ניו ג'רזי בטרנטון. התיאוריה שלו הייתה שמחלות נפש נוצרו עקב זיהומים פיזיים, במיוחד בשיניים. הפתרון? עקור אותן החוצה! בהנחייתו של קוטון, 11,000 שיניים נעקרו מחולי נפש.
כאשר המטופלים לא חוו שיפור לאחר מכן, קוטון העלה תיאוריה שהזיהום בוודאי התפשט לאיברים אחרים. המסקנה הטבעית הייתה להסיר גם את אלה, דבר שעשה ב-645 הזדמנויות נפרדות. למרות שקוטון טען לשיעור הצלחה של 80 אחוז בטיפול במחלות נפש - ולמעשה הפך לפופולרי למדי בשל הנתון המפוברק הזה - שיעור התמותה היה אסטרונומי, והחולים (באופן לא מפתיע) דווקא היטיבו כשלא טופלו על ידי קוטון.
לכל הפחות, קוטון היה מאמין אמיתי בתיאוריה שלו. הוא הסיר כמה מהשיניים שלו ושל אשתו וילדיו. הוא גם מצא שרופאי שיניים הם מוזרים ביותר מכיוון שהם התמקדו בתיקון שיניים במקום בהוצאתן החוצה.
ההיווצרות הספונטנית של החיים
פותחה במקור על ידי אריסטו, תאורית ההיווצרות הספונטנית נמשכה רק עד שלואי פסטר הפריך אותה באמצע המאה ה-19. בעיקרו של דבר, היא הכריזה שחיים יכולים להיווצר באופן ספונטני מחומר לא-חי, ובאופן קבוע. אריסטו, למשל, טען שהצדפות נוצרו מחול. אחרים הבחינו שרימות גדלו בבשר מת - אף אחד מעולם לא ראה רימות זוחלות לתוך בשר מת, ובאופן מפתיע לקח הרבה זמן עד שאנשים הבינו שהרימות הונחו שם על ידי מעופפים אחרים.
לנו היום, התיאוריה נשמעת מגוחכת ללא ספק, אבל זה רק מדגיש כמה מעט אנשים קדומים באמת ידעו על העולם עד שהשיטה המדעית הפכה לנורמה. רעיון שנמשך למעלה מ-2,000 שנה חייב להיות בעל כוח עמידות מסוים. ואם כל מה שיש לכם היא התבוננות, זה לא מטורף מדי - החיים, אחרי הכל, כל הזמן נובעים מדברים אינרטים לכאורה כמו זרעים.
פסיכולוגיית הגזע
סמואל קרטרייט (Samuel Cartwright) היה רופא שעבד בדרום אמריקה, שבשנת 1851 מסר דו"ח לאיגוד הרפואי של לואיזיאנה שכותרתו "דוח על המחלות והמוזרויות הגופניות של גזע הכושים". באופן לא מפתיע, היו ספקולציות פרועות בדו"ח, בעיקר "גילוי" שלו של שני מצבים: דראפטומניה ודיסאסתזיה אתיופיקה (dysaesthesia aethiopica).
דראפטומניה, טען קרטרייט, הייתה מעין טירוף שהשפיע על עבדים שחורים, וגרם להם לברוח. הוא ייחס זאת לבעלי עבדים שהתייחסו לעבדים שלהם כשווים או בהיותם קשוחים מדי:
אם האדם הלבן ינסה להתנגד לרצון האלוהות, על ידי ניסיון להפוך את הכושי לכל דבר אחר מלבד "כפוף הברכיים הכנוע" (שהבורא הכריז שהוא צריך להיות)... או אם הוא מנצל לרעה את הכוח שאלוהים נתן לו על חברו, בכך שהוא מתאכזר אליו... הכושי יברח.
התרופה של קרטרייט הייתה להתייחס לעבדים כאילו היו ילדים - כלומר פחות עונשים גופניים ורק מדי פעם. למקרים בלתי פתירים באמת, לקרטרייט הייתה תרופה פשוטה להחריד: לחתוך את הבהונות שלהם.
דיסאסתזיה אתיופיקה, לפי קרטרייט, הייתה מחלת נפש שגרמה לעבדים להתעצל. קרטרייט טען שהמחלה הזו קשורה איכשהו לעור, מתוך אמונה שהנגעים שראה על עבדים עצלנים הם ביטוי של המחלה. התרופה למחלה זו הייתה הצלפה. אך כמובן, אם עבד היה נתפס כעצלן, יש סיכוי גבוה יותר שיצלפו בו, ואם היו מצליפים בו לעתים קרובות יותר, סביר להניח שהוא יפתח כמה נגעים. עבור בעלי העבדים שהלכו לפי ההיגיון של קרטרייט, זה הבטיח מחזור חולני של הצלפות.
בני אדם משתוקקים להסברים לדברים, אבל לא תמיד היו להם כלים למצוא כאלה מדויקים. גם היום, אנחנו מפקפקים בטענות הקהילה המדעית. אבל כל עוד יש מדע אמיתי, יהיו גם תיאוריות שמעוצבות בקווים כלליים כמו תיאוריית הארץ השטוחה, שדינוזאורים הוטמנו באדמה על ידי אלוהים לפני 5,000 שנה, שחיסונים גורמים לאוטיזם ורבות אחרות.
ועכשיו נעבור לתיאוריות שהתגלו כמוטעות עקב תחזיות מוצלחות שנשענו על תיאוריות שגויות. באופן מפתיע יש מעט עובדות מוכחות במדע. במקום זאת, מדענים מרבים לדבר על כמה ראיות יש לתיאוריות שלהם. ככל שיש יותר ראיות, כך התיאוריה חזקה יותר והיא הופכת למקובלת יותר. מדענים בדרך כלל מקפידים מאד לצבור ראיות רבות ולבדוק את התיאוריות שלהם ביסודיות. אבל להיסטוריה של המדע יש כמה דוגמאות מפתח, אם כי נדירות, לראיות שמטעות מספיק כדי להביא קהילה מדעית שלמה להאמין במשהו שנחשב מאוחר יותר כמוטעה באופן קיצוני.
דרך נפוצה שבה מדענים אוספים ראיות היא לבצע תחזית לגבי משהו ולראות אם הם צודקים. הבעיה מתרחשת כאשר התחזית נכונה אך התיאוריה שבה הם משתמשים כדי ליצור אותה שגויה. תחזיות שנראות מסוכנות במיוחד אך מתגלות כנכונות נראות כמו ראיות חזקות מאד, כפי שהדגישו לא פעם קרל פופר ופילוסופים אחרים של מדע. אבל ההיסטוריה מראה לנו שאפילו ראיות חזקות מאד יכולות להטעות.
'שלב הדגים' של התפתחות האדם
בשנת 1811, יוהאן פרידריך מקל (Johann Friedrich Meckel) חזה בהצלחה כי לעוברים אנושיים יהיו חרכי זימים. נראה כי התחזית האמיצה הזו סיפקה ראיות חזקות מאד לתיאוריה שלו שבני אדם, כאורגניזמים ה"מושלמים" ביותר, מתפתחים בשלבים התואמים לכל אחד מהמינים ה"פחות מושלמים" (דגים, דו-חיים, זוחלים וכן הלאה).
כפי שזה קורה, לעוברים אנושיים מוקדמים יש חרכים בצווארם שנראים כמו זימים. זה כמעט בוודאות בגלל שבני אדם ודגים חולקים דנ"א מסוים ואב קדמון משותף, לא בגלל שאנחנו עוברים "שלב דגים" ברחם אמותינו כחלק מההתפתחות שלנו לקראת שלמות ביולוגית.
אבל העדויות הזמינות לאחר שהתגלו חרכים בצוואר העובר ב-1827 בהחלט גרמו לתיאוריה של מקל להיראות משכנעת. רק כאשר תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין תפסה אחיזה במחצית השנייה של המאה ה-19, התברר בוודאות שהרעיון של מקל על סדרה לינארית של שלמות ביולוגית היה בלתי אפשרי לחלוטין.
כוכב לכת שנבנה עבור בני אדם
הרעיון של הגיאולוג ג'יימס האטון מהמאה ה-18 היה כי כדור הארץ הוא כמו גוף אורגני שמייצר את עצמו ללא הרף כדי לספק עולם ראוי למגורים לבני אדם. על בסיס התיאוריה שלו, האטון חזה בהצלחה כי עורקים של גרניט יימצאו עוברים ומתערבבים עם שכבות סלע אחרות. הוא גם חזה בהצלחה אי-התאמה זוויתית, כאשר שכבות סלע חדשות נחות בזווית שונה מאד מהשכבות הישנות יותר מיד מתחתיהן.
התיאוריה של האטון הייתה שגויה בכל מיני דרכים בהשוואה לחשיבה העכשווית. בבירור כדור הארץ אינו מעוצב עבור בני אדם. וכמובן, להאטון לא היה מושג על טקטוניקת הלוחות. אבל למרות הטעויות התיאורטיות שלו, התחזיות היו מוצלחות, ומאד משפיעות. למעשה, התיאוריה שלו עדיין הייתה מועמדת רצינית לאמת 100 שנים מאוחר יותר. היא נדחקה החוצה לבסוף רק בסוף המאה ה-19 על ידי תיאוריית כדור הארץ המתכווץ (Contracting earth), שהסבירה (בטעות) את תצורות העמקים וההרים במונחים של כדור הארץ שמתכווץ בהדרגה עם התקררותו.
התיאוריה שהטעתה את איינשטיין
כאשר נילס בוהר חזה בשנת 1913 את התדרים הנכונים של צבעי האור הספציפיים שנספגים ונפלטים על ידי הליום מיונן, דיווח איינשטיין: "התיאוריה של בוהר חייבת להיות נכונה". התחזיות של בוהר יכלו לשכנע מיידית את איינשטיין (ועוד רבים אחרים) מכיוון שהן נכונות למספר מקומות עשרוניים. אבל הן נבעו ממה שאנו יודעים כעת כמודל פגום מאד של האטום, שבו אלקטרונים ממש מקיפים את גרעין האטום במעגלים.
לבוהר היה מזל: למרות שהמודל שלו שגוי במובנים בסיסיים, הוא הכיל גם כמה זרעי אמת, בדיוק מספיק כדי שהתחזיות שלו לגבי הליום מיונן יסתדרו.
אלקטרונים ככדורים זעירים
ארנולד זומרפלד פיתח את המודל של בוהר ועדכן אותו על ידי הפיכת מסלולי האלקטרון לאליפטיים והתאמתם בהתאם לתורת היחסות של איינשטיין. כל זה נראה מציאותי יותר מהדגם הפשוט של בוהר.
היום אנחנו יודעים שהאלקטרונים לא ממש מקיפים את הגרעין. אבל מדענים שעבדו בתחילת המאה ה-20 חשבו על אלקטרונים ככדורים זעירים מאד, והניחו שתנועתם תהיה דומה לתנועתם של כדורים בפועל. זו התבררה כטעות: מכניקת הקוונטים המודרנית אומרת לנו שהאלקטרונים הם מסתוריים ביותר והתנהגותם אינה מתיישבת אפילו במעט עם קונספטים אנושיים יומיומיים. אלקטרונים באטומים אפילו לא תופסים מיקום מדויק בזמן מדויק. שיקולים כאלה הם העומדים מאחורי ההלצה המפורסמת: "אם אתה חושב שאתה מבין במכניקת הקוונטים, אז אתה לא מבין".
אז לתיאוריה של זומרפלד הייתה תפיסה מוטעית רדיקלית בליבה. עם זאת, בשנת 1916, השתמש זומרפלד במודל שלו כבסיס למשוואה המתארת בצורה נכונה את התבנית המפורטת של צבעי האור הנספגים ונפלטים על ידי מימן. המשוואה הזו זהה לחלוטין לזו שהפיק פול דיראק ב-1928 באמצעות התיאוריה המודרנית של מכניקת הקוונטים היחסית (Relativistic quantum mechanics).
תוצאה זו נחשבת מזמן לצירוף מקרים מפתיע בתוך קהילת הפיזיקה, ונעשו ניסיונות מתמשכים שונים לנסות להבין כיצד זה יכול לקרות. מיותר לציין שהצלחת החיזוי המדהימה של זומרפלד שכנעה מדענים רבים של זמנו שהתיאוריה שלו נכונה.
למרות העובדה שראיות מאוחרות יותר הוכיחו שהתיאוריות האלה שגויות, לא צריך לומר שהמדענים המעורבים עשו טעויות. הם עקבו אחר הראיות וזה בדיוק מה שמדען טוב צריך לעשות. הם לא היו אמורים לדעת שהראיות מובילות אותם שולל.
הדוגמאות הבודדות הללו בהחלט לא צריכות לשכנע אותנו שאי אפשר לסמוך על המדע. זה נדיר שראיות מטעות מאד, ובדרך כלל, תיאוריות שקריות באופן קיצוני אינן מייצרות תחזיות מוצלחות ומדויקות (ובדרך כלל הן מייצרות תחזיות כוזבות באופן קיצוני). מדע הוא תהליך של עידון מתמיד, עם כישרון לגהץ פיתולים לא מועילים בטווח הארוך. וכולנו יודעים שאפילו המיהמן ביותר יכול מדי פעם לאכזב אותנו.
מקורות:
Comments