בשנת 1886 העניקה צרפת לארצות הברית מתנה יוצאת דופן: פסל ענק בגובה 93 מטרים של אישה מניפה לפיד, המסמל את אהבת החירות המשותפת לשתי המדינות. אך התעוררה בעיה אחת – לא היה מקום להציב פסל כה עצום.
חובבי אמנות בניו יורק התגייסו לגיוס תרומות עבור הקמת פלטפורמה באליס איילנד שבנמל ניו יורק. בניסיון לעורר עניין ציבורי ולמשוך תורמים, הם פנו לאמה לזרוס – אחת המשוררות הידועות באמריקה – וביקשו ממנה לכתוב שיר בהשראת הפסל. אמה סירבה בתחילה, אך לבסוף נענתה לבקשה, מתוך תקווה להעלות את המודעות למצוקתם של פליטים יהודים וקהילות נרדפות אחרות. כך נולד שירה המפורסם, "הקולוסוס החדש", ובו תחינתו האיקונית:
"מִסְרוּ לִי אֶת הַיְּגֵעִים, הָעֲלוּבִים שֶׁבָּכֶם, הַהֲמוֹנִים הַמִּצְטוֹפְפִים, שֶׁשּׁוֹאֲפִים לִשְׁאֹף אֲוִיר חָפְשִׁי"
והוצב בסופו של דבר על לוח ברונזה בבסיס פסל החירות.
אמה לזרוס – זכות וגאווה גדולה שאישה דגולה כמותה היא חלק מאילן היוחסין שלי, ובאופן כלשהו, גם ממשפחתי. וזה הזמן לספר לכם על אמה, דמות שהיא מופת לאנושות, לאמריקה, ליהדות ולציונות, שדבריה ומורשתה רלוונטיים היום יותר מאי פעם.

המתקפה האכזרית של חמאס ב-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה זעזעו את העם היהודי בארץ וברחבי העולם. עבור יהודי ארה"ב, האירועים היו מצמררים במיוחד, כשהם מתמודדים עם עלייה חדה באנטישמיות, אבל כבד על הנרצחים, דאגה עמוקה לאזרחים שנקלעו לאש הצולבת ומאבק בלתי פוסק למען שחרור החטופים.
אולי נוכל למצוא נחמה וחוכמה באישה יהודייה שניחנה בראייה חדה ובתבונה יוצאת דופן – אמה לזרוס. על אף שהיא מוכרת בעיקר בזכות שיר אחד, עיקר פועלה נותר בצל. למעלה ממאה ושלושים שנה לאחר מותה, רוחה ממשיכה לחיות, וכיום אנו זקוקים לה יותר מאי פעם.
אמה לזרוס נולדה בשנת 1849 למשפחה יהודית מתבוללת עם קשר רופף לקהילה היהודית. הוריה, משה ואסתר, היו צאצאים למתיישבים הספרדים הראשונים באמריקה, שהגיעו מספרד ופורטוגל, אך המשפחה לא הקפידה על שמירת מצוות. אביה, משה לזרוס היה סוחר סוכר מצליח, והמשפחה התגוררה בבית מפואר ליד יוניון סקוור פארק בניו יורק. אמה קיבלה חינוך קלאסי מקיף ושלטה בצרפתית ובגרמנית ורוב חבריה היו נוצרים.
עם זאת, אמה חשה גאווה עמוקה במורשת אבותיה היהודים האצילים, ולעיתים קרובות כתבה על רבנים ומשוררים יהודים מתקופת תור הזהב של ספרד, שקדמה לגירוש היהודים ב-1492. כבר בילדותה הפגינה כישרון יוצא דופן כמשוררת, ואביה, שתמך בה ללא סייג, פרסם את ספר שיריה הראשון ועודד אותה לפגוש ולהתכתב עם דמויות ספרותיות בולטות באמריקה. עם הזמן הפכה לדמות בולטת בחוגי הספרות של ניו יורק, טיילה רבות באירופה, ויצרה קשרי ידידות עם אישים כמו ראלף וולדו אמרסון, רוברט בראונינג, הנרי ג'יימס וויליאם מוריס.
למרות שחיה בעיקר בקרב החברה הלא-יהודית, אמה הייתה מודעת היטב לכך שמאחורי גבה היא לעיתים קרובות מושא להערות אנטישמיות. "אני יודעת היטב שהבוז והשנאה כלפינו טבועים בגישה הכללית של החברה, ובכל זאת, כשאני רק רומזת בעקיפין שאיננו עם אהוד, מיד מאשימים אותי בליבוי סכסוכים ובהצבת מחסומים..." כתבה לחברה, העיתונאי הספרותי פיליפ כהן, בשנת 1883.
סדרת פוגרומים עקובים מדם במזרח אירופה בשנות ה-80 של המאה ה-19 אילצה יהודים רבים לחפש מקלט באמריקה. בין השנים 1881 ל-1898 היגרו לארה"ב יותר מחצי מיליון יהודים, שהיו שונים בתכלית מהקהילה היהודית המתבוללת והמכובדת שבה גדלה אמה לזרוס. רובם היו אשכנזים, שמרו באדיקות על הדת והגיעו כמעט חסרי כל. ככל שאוכלוסיית היהודים בניו יורק גדלה, כך גברה גם האנטישמיות. אמה הזדעזעה מהעוינות כלפי בני עמה והחלה לפעול למענם, חורגת מהציפיות שהיו מאישה צעירה ומכובדת בזמנה.
אמה, שכבר תרגמה בעבר משיריו של המשורר היהודי-גרמני הדגול היינריך היינה, החלה להזדהות עם רוח האקטיביזם הפוליטי שלו, כשהיא משתמשת בעט שלה כנשק למען האמת. אף שהיינה לא היה שומר מצוות, ציינה אמה כי "עם זאת, הוא היה נלהב להצהיר על תמיכתו בזכויות היהודים…" וגם היא החלה לנהוג כמוהו יותר ויותר.
בנוסף, היא תרגמה מגרמנית לשירה עברית מימי הביניים, והביאה לראשונה את היצירות היהודיות הייחודיות הללו לקהל האמריקאי. בשנת 1882 פרסמה את ספרה "שירי שמי" (Songs of a Semite), שעסק בנושאים יהודיים, ובהמשך אותה שנה כתבה מחזה על רדיפות יהודים בגרמניה של ימי הביניים. אמה גם חיברה מסה נוקבת על שירו המפורסם של הנרי וודסוורת' לונגפלו, "בית הקברות היהודי בניופורט", והתנגדה נחרצות לשורתו האחרונה: "אומות מתות אינן קמות עוד". שטויות, כתבה אמה לזרוס, היהודים הרבים המהגרים לאמריקה "מוכיחים שהם חיים בלב חם ובעוצמה."
באחד משיריה המוקדמים, "בבית הכנסת היהודי בניופורט", היא מתארת כיצד, למרות שבית הכנסת נראה שומם ונטוש, קדושתו נותרת בעינה:
אך בכל זאת, המקדש הקדוש נותר קודש, עם רצפותיו השוממות שעליהן פסעו רגליים יראות. של נעליך מעל רגליך, כאילו ניצב אתה לפני הסנה הבוער, נוכח תעלומת המוות והאל.
למרות הטענות של סופרים רבים מהמאה ה-19 שהיהדות היא דת גוססת ויהודים הם עם הולך ונעלם, אמה לזרוס הדפה זאת והזכירה להם שהיהודים חיים מאד.

לזרוס המשיכה לעסוק בנושאים אלו ביצירתה, כולל השיר "השומר של הדיסק האדום: הוגד על ידי אזרח מלטה, 1300". בשיר זה, המספר - נוצרי גאה - מתאר כיצד כל יהודי נדרש לענוד טלאי אדום כדי לסמן את זהותו ולהרחיק ממנו את יתר האוכלוסייה. בנוסף, היא כתבה את המחזה "הריקוד למוות", המתאר את הטבח שביצעו תושבי העיר נורדהאוזן בגרמניה ביהודים בשנת 1349, במהלך התפרצות מגפת דבר הבלוטות.
כאשר גל אלימות ופוגרומים שטף את האימפריה הרוסית והוביל יהודים רבים להגר לארה"ב, לזרוס ביקרה באי שבו שוכנו זמנית פליטים רבים. היא תרמה כספים משמעותיים לסיוע להם ואף גייסה תרומות ממכריה, כדי לסייע בהתיישבותם מחדש.
עם הזמן, היא הפכה לפעילה נחרצת אף יותר בהגנה על העם היהודי וזכויותיו. כאשר Century Magazine פרסם מאמר המצדיק את הפוגרומים ברוסיה, לזרוס הגיבה במאמר תגובה חריף ומפורט. "הדואליות של היהודים היא הדואליות של האנושות", כתבה, "הם מורכבים מטוב ורע". היא גם התריעה על מצבם הקשה של המהגרים היהודים בניו יורק: "מצטופפים יחד מאות פליטים חסרי בית, וביניהם לא מעט אנשים בעלי כישרון מזהיר והישגים מרשימים… אלה הם תוצאותיהן של זוועות שאילצו את הגולים הללו לא רק לנדוד ממחוז למחוז בארצם, אלא אף לחצות את האוקיינוס האטלנטי אל ארץ זרה ובלתי מוכרת".
כתיבתה הפכה נלהבת ולוחמנית יותר ויותר. בשירה "דגל היהודי", היללה לזרוס את מרד המכבים נגד היוונים כמאבק הירואי למען החירות, וקראה ליהודים בני זמנה ולבני בריתם ללכת בעקבותיהם.
"אוי, לו רק חצוצרת ירושלים הייתה נשמעת כעת, לתקוע תקיעה אדירה ומנפצת, לעורר את הישנים גבוה ונמוך, ולהקימם לשעה הדחופה! לא יד לנקמה – אלא להצלה, מיליון חרבות שלופות יתנופפו. אל תחשבו שכבתה אש הקרב, אל תאמרו כי הלהבה המיסטית דעכה! עם תורת משה ונבל דוד, כוחכם העתיק נותר איתן. רק יקום עזרא מחדש, וירים את דגל היהודי!"
במשך תקופה ארוכה, רבנים בולטים ציינו את חג החנוכה תוך צמצום חשיבות ניצחון המכבים, והתמקדו במקום זאת בנס פך השמן, שבער במשך שמונה ימים ולילות. שירה של לזרוס מהווה דוגמה מוקדמת לגאווה לאומית בזהות היהודית ובניצחונות ההיסטוריים של העם היהודי. היא קראה ליהודים לא לחוש בושה או הססנות, אלא לעמוד בגאווה על שלהם.
ובחיבור מאוחר יותר, שנכתב לקראת סוף חייה, שיבחה לזרוס עוד את בר כוכבא, מנהיג המרד היהודי נגד הרומאים בשנת 135 לספירה. היא כתבה: "באותו שבט יהודי קטן, אני רואה את האבות הרוחניים של אלו שהעזו להתמודד עם גלות ומוות למען מצפונם, כדי להקים על סלעי ניו אינגלנד, בין יערות פנסילבניה, ולרוחב היבשת העצומה הזו – את רפובליקת המערב".
עוד הוסיפה: "אני רואה בבר כוכבא - הלוחם היהודי שנשכח, זכה ללעג ולבסוף הובס - את אותה תשוקת פטריוטיות, אשר בתנאים נוחים יותר, הפכה מנהיגים לדמויות מופת בהיסטוריה. "אני מזהה בו את רוחם של ויליאם מאורנג', מציני, גריבלדי, קושוט, ווושינגטון".
חייה של אמה לזרוס השתנו לבלי הכר כשהחלה להכיר מקרוב את המהגרים היהודים החדשים בניו יורק. היא ביקרה בשכונות העניות, התנדבה ב"חברה לסיוע למהגרים עבריים" (HIAS), וסייעה בהקמת המכון העברי הטכני (Hebrew Technical Institute), שנועד להקנות ליהודים עניים כישורי עבודה. לעיתים הייתה מתבדחת: "מה היו אומרים חבריי לחברה אילו ראו אותי כאן?"
לזרוס גם החלה לקרוא בגלוי להקמת מולדת יהודית בארץ ישראל. בשנת 1882, חמש-עשרה שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון בציריך, היא פרסמה סדרת מכתבים פתוחים בכתב העת American Hebrew, תחת הכותרת "איגרת לעברים", ובהם קראה ליהודי ארה"ב לתמוך בהקמת מדינה יהודית.

בסופו של דבר, סדרת המכתבים שלה התרחבה ל-15 איגרות שהתפרסו על פני שנתיים, וכללו קריאה נלהבת לפעולה. בעוד היא מסבירה לקוראיה היהודים מהמעמד הבינוני על המציאות הקשה של אחיהם מעבר לים, היא זעקה:
"'שבטי!' הלעג התמידי הזה מצלצל באוזנינו כל כך, שרוב היהודים בעצמם מוכנים להודות בצדקתו, לנוכח העובדה ש'אלוהי השבט' שלנו הפך לאלוהי שני שליש מהכדור המיושב, אלוהי האיסלאם והנצרות, וכי כעם התאמנו את עצמנו למנהגים והאקלימים השונים של כל אומה בעולם. בניגוד לעוינות שעלולה להיות מופנית על דברי, אינני מהססת לומר שהפגם הלאומי שלנו הוא שאיננו מספיק 'שבטיים'; אין לנו מספיק סולידריות כדי להבין שכאשר חייו ורכושו של יהודי במחוזות הקצה של הקווקז מותקפים, כבודו של יהודי באמריקה החופשית מושפל... עד שכולנו חופשיים, אף אחד מאיתנו לא חופשי".
לזרוס כתבה בגאווה על יכולתם של היהודים לשאוב השראה מעבר לגבולות דתם ותרבותם, תוך פתיחות לאמץ את הטוב שמצאו בעולמות אחרים:
"בדומה לכך, כשהיהודים שעד כה הכירו רק עמים נחותים מבחינה אינטלקטואלית, מצאו עצמם פתאום באלכסנדריה פנים אל פנים עם הגזע שהמציא את הפילוסופיה והאמנות, ואז הם התעוררו להבנה כי טוב קיים גם מחוץ ליהדות, ובלי לנטוש את המבצר האינטלקטואלי שלהם, הם פעלו כהרגלם במהירות ובנכונות לספוג את כל מה שהיה רצוי בתרבות שמסביב... זה יהיה כתם מתמשך על היהדות האמריקאית - לא, על יהדות משגשגת מכל לאום אשר תהא - אם לא נבוא עכשיו עם עידוד למדוכאים ועזרה לחסרי הישע, או אם נזניח את ההזדמנות הזו לכבד את הגזע שלנו ואת שמנו. על ידי פעולה נמרצת, מאוחדת וחסרת פניות. להיכשל בניסיון כזה אינו בושה - הביזיון הוא באי ביצועו... יש לנו את הקוסמופוליטיות הכפולה של האמריקאי והיהודי".
אמה לזרוס הקדימה את זמנה. היא נפטרה בשנת 1887, בגיל 38, עשור לפני שתיאודור הרצל הדהד את קריאתה להקמת מולדת יהודית בקונגרס הציוני הראשון. עשרים שנה לאחר פרסום "איגרת לעברים", הפדרציה הציונית של אמריקה הדפיסה אותה מחדש. המנהיגה הציונית האמריקאית הנרייטה סאלד אף ייחסה ללזרוס תפקיד בהצתת התנועה הציונית, ואמרה: "בידיה שלה זרעה את הזרעים שיהפכו את קברה לגן פורח".
למרות שחיה וכתבה בשנות ה-80 של המאה ה-19 – עשרות שנים לפני הקמת מדינת ישראל – לזרוס הייתה ציונית מוקדמת שתיארה באהדה הן את המהגרים היהודים לאמריקה והן את אלה שהיגרו לארץ ישראל. היא התכתבה עם הוגים ומנהיגים אחרים, והעריצה את הכלכלן הנרי ג'ורג', שתמך ברעיון כי הערך הכלכלי של הקרקע צריך להיות נחלת הכלל. היא אף הקדישה לו שיר בשבחו.
כמובן, יצירתה הידועה ביותר, הסונטה "הקולוסוס החדש", היא יותר משיר על פסל החירות – זהו חזון עוצמתי של קבלת מהגרים, קריאה להגשמת האידיאלים הנעלים של אמריקה, והצהרה יהודית עמוקה ההופכת את פסל החירות ל"אם הגולים" ולסמל אוניברסלי של תקווה וחירות:
שֶׁלֹּא כְּמוֹ הַנָּפִיל הַיְּוָנִי הַיָּהִיר עִם רַגְלַיִם עֲנָקִיּוֹת מְפֻשָּׂקוֹת בֵּין חוֹף לְחוֹף כָּאן תַּעֲמֹד בַּשְּׁעָרִים שְׁטוּפֵי יָם בִּשְׁקִיעָה אִישָּׁה אַדִּירָה עִם לַפִּיד, שֶׁשַּׁלְהַבְתּוֹ הִיא בָּרָק כָּלוּא, וּשְׁמָהּ הוּא אֵם הַגָּלוּיוֹת. הַמַּשּׂוּאָה שֶׁבְּיָדָהּ זוֹהֶרֶת לְכָל עֵבֶר בְּבִרְכַּת הַבָּאִים, עֵינֶיהָ הַפַּיְסָנִיּוֹת צוֹפוֹת לְעֵבֶר הַנְּמָלִים שֶׁהֶעָרִים הַתְּאוֹמוֹת נִתְבָּרְכוּ בָּהֶם. ”שָׁמְרוּ, אֲרָצוֹת קַדְמוֹנִיּוּת, אֶת זֹהַר אַגָּדוֹתֵיכֶם!” קוֹרֵאת הִיא בִּשְׂפָתַיִם שְׁקֵטוֹת, ”מִסְרוּ לִי אֶת הַיְּגֵעִים, הָעֲלוּבִים שֶׁבָּכֶם, הַהֲמוֹנִים הַמִּצְטוֹפְפִים, שֶׁשּׁוֹאֲפִים לִשְׁאֹף אֲוִיר חָפְשִׁי נְפֹלֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁמְּמַלְּאִים אֶת חוֹפֵיכֶם הַתּוֹסְסִים. שִׁלְחוּ אוֹתָם, חַסְרֵי הַבַּיִת, מוּכֵּי סְעָרָה, אֵלַי, אֲנִי מְנִיפָה אֶת הַלַּפִּיד לְיַד הַשַּׁעַר הַמֻּזְהָב!

הסונטה של לזרוס מבהירה שפסל החירות אינו רק אנדרטה – הוא שער פתוח לכל האנושות, ובעיקר לפשוטים, לעניים, לחסרי הבית ולאלו שאינם שייכים לשום מקום. "הקולוסוס החדש" לא זכה בתחילה לתשומת לב רבה, אך כמה מבקרים הבחינו בייחודו. הסופר ג'יימס ראסל לואל שיבח את השיר במילים נרגשות, וכתב ללזרוס:
"אהבתי את הסונטה שלך על הפסל הרבה יותר משאני אוהב את הפסל עצמו. אך הסונטה שלך מעניקה לנושא שלה סיבה להיות, דבר שהיה חסר לו קודם באותה מידה שהיה חסר לו כן. הצבת אותו על כן אצילי, ואמרת בצורה נפלאה בדיוק את המילים הנכונות שצריך היה לומר – הישג קשה אף יותר מזה של הפסל".
מילותיו של לואל - כמו גם מילותיה של לזרוס - היו נבואיים. היום, "הקולוסוס החדש" הפך לאחת הקריאות המשמעותיות ביותר לתמיכה בהגירה ולסמל של תקווה אוניברסלית, והיא רלוונטית יותר מאי פעם.
כל שיריה וכתביה של אמה לזרוס מרתקים, אך השאלה המתבקשת היא: כיצד הם רלוונטיים לתקופתנו? בעידן שבו ישראל לכודה בסכסוך עקוב מדם, כשהשלום נראה רחוק מתמיד, וכשאנטישמיות גוברת ברחבי העולם – האם יש מסקנות שניתן להסיק ממילותיה?
ראשית, כתיבתה של אמה לזרוס קוראת לנו להיות יהודים גאים, לעמוד בנחישות מול האנטישמיות ולהגן על יהודים אחרים. פעמים רבות מדי, יהודים ובני בריתם התעלמו מגילויי אנטישמיות או ניסו להיאבק בהם באמצעות חינוך בלבד. חינוך הוא חיוני, אך אינו מספיק – המאבק בשנאה כלפי יהודים חייב להיות תקיף ואסרטיבי יותר. על האנטישמים המסרבים לזנוח את דעותיהם הקדומות לשאת בתוצאות מעשיהם.
שנית, מורשתה של לזרוס מזכירה לנו לא לאטום את ליבנו לסבל ולדיכוי של אחרים. בחג הפסח, כאשר אנו מזכירים כל אחת מעשר המכות, אנו מסירים טיפת יין מכוסנו כסמל לכך שאף על פי שאנו חוגגים את חירותנו, איננו שמחים לאידם של המדכאים שסבלו. אם היהודים מסוגלים להביע אמפתיה למצרים – אף שהאירועים התרחשו לפני יותר מ-3,000 שנה – הרי שעל אחת כמה וכמה גם כיום עלינו לגלות אמפתיה כלפי המוחלשים והנזקקים.

שירה הידוע ביותר של אמה לזרוס, "הקולוסוס החדש", לא זכה להכרה בימי חייה. רק בשנת 1903, שש עשרה שנים לאחר מותה, נחקקו מילותיו על בסיס פסל החירות בנמל ניו יורק. עד אז, מתנגדי ההגירה בארה"ב פעלו לצמצום הגעתם של יהודים ומהגרים נוספים. בשנת 1924, חוק ג'ונסון-ריד הגביל באופן חמור את מספר היהודים שיכלו למצוא מקלט במדינה, ובין השנים 1933 ל-1945, בזמן השואה, רק כ-200,000 יהודים התקבלו לארה"ב. חלומה של לזרוס על אמריקה כמקלט ליהודים לא התממש.
אך בשנת 1948, חלומה על מולדת יהודית הפך למציאות, עם הקמת מדינת ישראל – כמעט שבעה עשורים לאחר שקראה לראשונה, באומץ ובחזון, להשיב את עמה הקדום לארצו.
רוחה של אמה לזרוס היא הרוח שלה אנו זקוקים כיום – כישראלים וכיהודים. רוח גאה, אך גם חומלת; לוחמנית, אך גם אמפתית, המשלבת גאווה לאומית עם חמלה אנושית. זוהי רוח של תקווה יהודית, המאירה את דרכנו גם בזמנים מאתגרים.
מקורות:
קטעים מ- Emma Lazarus, the Jews and Israel מאת aish שנכתב ע"י: Dr. Yvette Alt Miller.
קטעים מ- The Spirit of Emma Lazarus — And What It Means for American Jews Right Now מאת Medium שנכתב ע"י: Michael DeLong.
קטעים מ- The Lamp and Its Shadow: Emma Lazarus and Choosing the Better Diaspora מאת theRevealer שנכתב ע"י: Noah Berlatsky.
Comments