"הדת לא תחזיר לעצמה את כוחה הישן עד שהיא תוכל להתמודד עם שינוי באותה הרוח כמו המדע."
מאת: אלפרד נורת' וייטהד
הקושי בלגשת לשאלת היחסים בין דת למדע הוא שהליבון שלה מחייב שיהיה לנו בראש מושג ברור למה אנו מתכוונים בכל אחד מהמונחים 'דת' ו'מדע'. כמו כן, אני רוצה לדבר בצורה הכי כללית שאפשר, ולשמור ברקע כל השוואה בין אמונות מסוימות, מדעיות או דתיות. עלינו להבין את סוג הקשר הקיים בין שני העולמות, ולאחר מכן להסיק כמה מסקנות ברורות ביחס למצב הקיים שעומד כיום מול העולם.
הקונפליקט בין דת למדע הוא מה שעולה במוחנו באופן טבעי כשאנחנו חושבים על הנושא הזה. נראה כאילו, במהלך חצי המאה האחרונה, תוצאות המדע והאמונות של הדת הגיעו למצב של אי הסכמה גלויה, שממנה אין מנוס, אלא על ידי נטישת ההוראה הברורה של המדע או ההוראה הברורה של הדת. מסקנה זו הומלצה בעקבות המחלוקת על ידי שני הצדדים. לא על ידי כולם, כמובן, אלא על ידי אותם אינטלקטואלים חריפים שכל מחלוקת מזמנת.
מצוקת המוחות הרגישים, והלהט לאמת, ותחושת חשיבות הסוגיות, חייבות לצוות על אהדתנו הכנה. כאשר אנו בוחנים מהי דת עבור האנושות, ומהו מדע, אין זה מוגזם לומר שהמהלך העתידי של ההיסטוריה תלוי בהחלטת הדור הזה באשר ליחסים ביניהם. יש לנו כאן את שני הכוחות הכלליים החזקים ביותר (מלבד מהיצר של החושים השונים) המשפיעים על בני אדם, ונראה שהם עומדים זה מול זה - כוח האינטואיציות הדתיות שלנו, וכוח היצר שלנו להתבוננות מדויקת והיסק לוגי.
מדינאי אנגלי דגול יעץ פעם לבני ארצו להשתמש במפות בקנה מידה גדול כחומר הגנה מפני אזעקות, פאניקה ואי הבנה כללית של היחסים האמיתיים בין מדינות. באותו אופן, בהתמודדות עם ההתנגשות בין מרכיבים קבועים בטבע האנושי, כדאי למפות את ההיסטוריה שלנו בקנה מידה גדול, ולהתנתק מההבלעות המיידית שלנו בעימותים הנוכחיים. כאשר אנו עושים זאת, אנו מגלים מיד שתי עובדות נהדרות. ראשית, תמיד היה קונפליקט בין דת למדע; ושנית, גם הדת וגם המדע היו תמיד במצב של התפתחות מתמשכת.
בימיה הראשונים של הנצרות הייתה אמונה כללית בקרב הנוצרים שהעולם יגיע לקיצו עוד בתקופת חייהם של האנשים שחיו אז. אנו יכולים לעשות רק היקש עקיף לגבי כמה האמונה הזו הוצהרה בסמכותיות; אבל בטוח שהיא היתה נפוצה באופן נרחב, ושהיא היתה חלק מרשים מהדוקטרינה הדתית העממית. האמונה הוכיחה את עצמה כטועה, והדוקטרינה הנוצרית התאימה את עצמה לשינוי. שוב, בכנסייה המוקדמת, תיאולוגים בודדים הסיקו בביטחון רב דעות מהמקרא הנוגעות לטבעו של היקום הפיזי. בשנת 535 לספירה, נזיר בשם קוסמס אינדיקופלאוסטס כתב ספר שקרא לו טופוגרפיה נוצרית (Christian Topography). הוא היה טייל שביקר בהודו ובאתיופיה; ולבסוף הוא חי במנזר באלכסנדריה, שהיתה אז מרכז תרבותי גדול. בספר זה, בהתבסס על המשמעות הישירה של טקסטים מקראיים כפי שהתפרשו על ידו בצורה מילולית, הוא הכחיש את קיומן של הנקודות האנטיפודיות, וטען כי העולם שטוח ושהשמים יוצרים צורה של קופסה עם מכסה קמור.
במאה ה-17 נדונה דוקטרינת תנועת כדור הארץ על ידי בית דין קתולי. לפני מאה שנים אורך הזמן שקבע מדע הגיאולוגיה הטריד אנשים דתיים, פרוטסטנטים וקתולים. וכיום תורת האבולוציה היא אבן נגף זהה. אלו רק מקרים בודדים הממחישים עובדה כללית.
אבל כל הרעיונות שלנו יהיו בפרספקטיבה שגויה אם נחשוב שהתסבוכת החוזרת הזו הייתה מוגבלת לסתירות בין דת למדע, ושבמחלוקות האלה הדת תמיד טעתה והמדע תמיד צדק. העובדות האמיתיות מורכבות הרבה יותר, ומסרבות להיות מסוכמות במונחים פשוטים אלו.
התיאולוגיה עצמה מפגינה בדיוק את אותו אופי של התפתחות הדרגתית, הנובעת מאספקט של התנגשות בין הרעיונות הראויים שלה. עובדה זו היא דבר שבשגרה בקרב תיאולוגים, אך לעתים קרובות מוסתרת על ידי לחץ המחלוקת. אני לא רוצה להפריז בטענה שלי, אז אסתפק בסופרים רומים-קתולים. במאה ה-17, ישועי מלומד, האב פטוויוס (Father Petavius), הראה שהתיאולוגים של שלוש המאות הראשונות של הנצרות השתמשו בביטויים והצהרות אשר מאז המאה ה-5 מגונות ככפירה. גם הקרדינל ניומן (Cardinal Newman) הקדיש חיבור לדיון בהתפתחות הדוקטרינה. הוא כתב אותו לפני שהפך לפטריאך הדגול של הכנסייה הרומית-קתולית, אך לאורך כל חייו הוא מעולם לא חזר בו וחזר על זה מחדש ללא הרף.
המדע משתנה אפילו יותר מתיאולוגיה. אף איש מדע לא יכול היה להסכים ללא סייג לאמונותיו של גלילאו, או לאמונותיו של ניוטון, או לכל האמונות המדעיות שלו מלפני עשר שנים.
בשני אזורי המחשבה הוכנסו תוספות, הבחנות ושינויים. כך שכעת, גם כאשר אותה קביעה נאמרת היום כפי שנאמרה לפני 1000 או 1500 שנה, היא נתונה למגבלות או הרחבות של משמעות שלא חשבו עליה בתקופה המוקדמת יותר. לוגיקנים אומרים לנו שהצעה חייבת להיות נכונה או שקרית, ושאין מונח ביניים. אך בפועל אנו עשויים לדעת שהצעה מבטאת אמת חשובה, אך היא כפופה למגבלות וכישורים אשר כיום נותרו בלתי ידועים. תכונה כללית של הידע שלנו היא שאנו מודעים בנחרצות לאמיתות חשובות; ובכל זאת שהניסוחים היחידים של אמיתות אלו שאנו מסוגלים לעשות מניחות מראש נקודת מבט כללית של תפיסות שאולי יצטרכו להשתנות. אתן לכם שתי דוגמאות, שתיהן מהמדע.
גלילאו אמר שכדור הארץ זז ושהשמש קבועה; האינקוויזיציה אמרה שכדור הארץ קבוע ושהשמש זזה; ואסטרונומים ניוטונים, שאימצו תיאוריה אבסולוטית של חלל, אמרו שגם השמש וגם כדור הארץ נעים. אבל כעת אנו אומרים שכל אחת משלושת ההצהרות הללו נכונה באותה מידה, בתנאי שתיקנו את תפיסת ה'מנוחה' ו'תנועה' שלנו בדרך הנדרשת בהצהרה שאומצה. במועד המחלוקת של גלילאו עם האינקוויזיציה, הדרך של גלילאו להצהיר את העובדות הייתה, ללא ספק, ההליך הפורה למען המחקר המדעי. אבל כשלעצמו זה לא היה נכון יותר מניסוח האינקוויזיציה. אך באותה תקופה המושגים המודרניים של תנועה יחסית לא היו בראשו של איש, כך שההצהרות נאמרו מתוך בורות של הכישורים הנדרשים לאמת המושלמת יותר משלהם. אולם שאלה זו של תנועות כדור הארץ והשמש מבטאת עובדה אמיתית ביקום, וכל הצדדים החזיקו אמיתות חשובות הנוגעות לה. אבל, עם הידע של אותם זמנים, האמיתות נראו לא עקביות.
שוב אתן לכם דוגמה נוספת שנלקחה ממצב המדע הפיזיקלי המודרני. מאז תקופתם של ניוטון והויגנס במאה ה-17 היו שתי תיאוריות באשר לטבעו הפיזי של האור. התיאוריה של ניוטון הייתה שקרן אור מורכבת מזרם של חלקיקים זעירים מאד, או גופיפים, ושיש לנו תחושה של אור כאשר גופיפים אלו פוגעים ברשתית העיניים שלנו. התיאוריה של הויגנס הייתה שהאור מורכב מגלים זעירים מאד של רטט באתר המתפשט בכל, ושהגלים הללו נעים לאורך אלומת אור. שתי התיאוריות סותרות. במאה ה-18 האמינו בתיאוריה של ניוטון, במאה ה-19 האמינו בתיאוריה של הויגנס. כיום ישנה קבוצה אחת גדולה של תופעות שניתן להסביר רק על פי תורת הגלים, וקבוצה גדולה נוספת שניתן להסביר רק על פי תורת הגופיפים. מדענים צריכים להשאיר את זה כך, ולחכות לעתיד, בתקווה להשיג איזו ראייה רחבה יותר שתפייס בין שניהן.
עלינו ליישם את אותם עקרונות על השאלות שבהן קיימת שונות בין מדע לדת. אל לנו להאמין לשום דבר באחד מתחומי המחשבה, אשר אינו נראה לנו מאושר על ידי סיבות מוצקות המבוססות על מחקר ביקורתי של עצמנו או של רשויות מוסמכות. אבל, בהנחה שנקטנו בכנות את אמצעי הזהירות הזה, התנגשות בין השניים בנקודות של פרטים שבהם הם חופפים לא צריכה להוביל אותנו בחיפזון לנטוש דוקטרינות שלהן יש ראיות מוצקות. יכול להיות שאנחנו מתעניינים יותר בקבוצה אחת של דוקטרינות מאשר באחרת. אבל, אם יש לנו חוש כלשהו של פרספקטיבה ושל ההסטוריה של המחשבה, נחכה ונמנע מחרמות הדדיות.
עלינו לחכות; אבל אל לנו להמתין באופן פסיבי, או בייאוש. ההתנגשות היא סימן שיש אמיתות רחבות יותר ופרספקטיבות מעודנות יותר שבתוכן יימצא פיוס של דת עמוקה יותר ומדע מעודן יותר.
II
במובן מסוים, אם כן, הקונפליקט בין מדע לדת הוא עניין קטן שהודגש יתר על המידה. סתירה לוגית בלבד אינה יכולה כשלעצמה להצביע על יותר מהצורך בכמה התאמות מחדש, אולי בעלות אופי מינורי מאד, בשני הצדדים. זכרו את האספקטים השונים של אירועים בהם עוסקים במדע ובדת בהתאמה. המדע עוסק במצבים כלליים הנצפים כדי להסדיר תופעות פיזיקליות, בעוד שהדת עטופה כולה בהתבוננות בערכים מוסריים ואסתטיים. מצד אחד יש את חוק הכבידה, ומצד שני ההתבוננות ביופי של הקדושה. מה שצד אחד רואה מפספס השני, ולהיפך.
חשבו, למשל, על חייהם של ג'ון ווסלי (John Wesley) ושל פרנציסקוס מאסיזי. עבור מדע הפיזיקה יש לנו בחיים האלה רק דוגמאות רגילות של פעולת עקרונות הכימיה הפיזיולוגית, ושל הדינמיקה של תגובות עצבים; בדת יש לנו חיים בעלי המשמעות העמוקה ביותר בתולדות העולם.. האם אתם יכולים להיות מופתעים מכך, בהיעדר ניסוח מושלם ומלא של עקרונות המדע והעקרונות של הדת שחלים על מקרים ספציפיים אלה, תיאורי החיים הללו מנקודות המבט השונות הללו צריכים לכלול אי התאמות? זה היה נס אם זה לא היה כך.
עם זאת, נפספס את הנקודה אם נחשוב שאיננו צריכים להטריד את עצמנו בנוגע לקונפליקט בין מדע לדת. בעידן אינטלקטואלי לא יכול להיות כל עניין פעיל שמעמיד בצד כל תקווה לחזון של הרמוניה של האמת. להסכים עם חילוקי דעות זה הרסני לכנות ולניקיון מוסרי. זה חלק מהכבוד העצמי של האינטלקט לרדוף אחרי כל סבך מחשבה עד להתפרקותו הסופית. אם תבדקו את הדחף הזה, לא תקבלו לא דת ולא מדע מהתעוררות של התחשבות. השאלה החשובה היא, באיזו רוח אנחנו הולכים להתמודד עם הנושא? שם אנו מגיעים לעניין חיוני לחלוטין.
התנגשות בין דוקטרינות אינה אסון - זו הזדמנות. אסביר את המשמעות שלי על ידי כמה דוגמאות מהמדע. משקלו של אטום חנקן היה ידוע. כמו כן, הייתה זו דוקטרינה מדעית מבוססת שהמשקל הממוצע של אטומים כאלה בכל מסה משמעותית יהיה תמיד זהה. שני חוקרים, לורד ג'ון ריילי המנוח וסר ויליאם רמזי המנוח, גילו שאם הם השיגו חנקן בשתי שיטות שונות, כל אחת יעילה באותה מידה למטרה זו, הם תמיד ראו הבדל עקבי קל בין המשקלים הממוצעים של האטומים בשני המקרים. עכשיו אני שואל אתכם, האם זה היה רציונלי שהאנשים האלה יתייאשו בגלל הקונפליקט הזה בין תיאוריה כימית ותצפית מדעית? נניח שמסיבה כלשהי הדוקטרינה הכימית זכתה להערכה רבה ברחבי מחוז כלשהו כיסוד הסדר החברתי שלו, האם היה זה חכם? האם היה זה ישר? האם היה מוסרי? לאסור את חשיפת העובדה שהניסויים הניבו תוצאות לא תואמות? או מצד שני, האם סר וויליאם רמזי ולורד ריילי היו צריכים להכריז שהתיאוריה הכימית היא כעת אשליה שנחשפה?
אנו רואים מיד שכל אחת מהדרכים הללו הייתה שיטה להתמודדות עם הנושא ברוח שגויה לחלוטין. מה שריילי ורמזי כן עשו זה כך. הם קלטו מיד שהם נכנסו לקו מחקר שיגלה חלק עדין של תיאוריה כימית שחמק עד כה מהתצפית. הפער לא היה נורא - זו הייתה הזדמנות להגדיל את היקף הידע הכימי. כולכם מכירים את סופו של הסיפור: לבסוף התגלה אַרְגּוֹן, יסוד כימי חדש אשר ארב מבלי להתגלות, מעורבב בחנקן. אבל לסיפור יש המשך שמהווה את הדוגמא השניה שלי. תגלית זו הפנתה את תשומת הלב לחשיבות של התבוננות מדויקת בהבדלים זעירים בחומרים כימיים כפי שהושגו בשיטות שונות. נעשו מחקרים נוספים בדיוק זהיר ביותר. לבסוף פיזיקאי אחר, פרנסיס אסטון, שעבד במעבדת קוונדיש בקיימברידג' באנגליה, גילה שאפילו אותו יסוד עשוי ללבוש שתי צורות נפרדות או יותר, המכונות "איזוטופים", וכי חוק הקביעות (law of constancy) של המשקל האטומי הממוצע מתקיים עבור כל אחת מהצורות האלה, אך כמו בין האיזוטופים השונים, מעט שונות. המחקר הביא לצעד משמעותי בכוחה של התיאוריה הכימית, מעבר לחשיבות של גילוי הארגון, שממנו זה נבע. מוסר ההשכל של הסיפורים הללו מונח על פני השטח, ואני אשאיר לכם את יישומו למקרה של דת ומדע.
בלוגיקה הפורמלית סתירה היא אות לתבוסה, אבל בהתפתחות הידע האמיתי היא מסמנת את הצעד הראשון בהתקדמות לקראת ניצחון. זוהי סיבה מצוינת לסובלנות מירבית למגוון דעות. זו סיבה מעולה לסכם את חובת הסובלנות הזו במילים "וְיִגְדְּלוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד עַד־הַקָּצִיר" (בשורת מתי י"ג 24-30). הכישלון של נוצרים דתיים לעמוד בציווי הזה, של הסמכות העליונה, הוא אחד מהמוזרויות של ההיסטוריה הדתית. אך טרם מיצינו את הדיון במזג המוסרי הנדרש לרדיפה אחר האמת. יש קיצורי דרך שמובילים רק להצלחה אשליתית. קל מאד למצוא תיאוריה, הרמונית מבחינה לוגית ועם יישומים חשובים באזור העובדות, בתנאי שאתם מסתפקים בהתעלמות ממחצית הראיות שלכם. כל עידן מייצר אנשים עם אינטלקט לוגי ברור, ועם תפיסה ראויה להערכה של חשיבותו של איזשהו תחום של ניסיון אנושי, אשר פיתחו, או ירשו, תכנית מחשבה שמתאימה בדיוק לאותן חוויות שטוענות לעניין שלהם. אנשים כאלה נוטים להתעלם בנחרצות, או להרחיק, כל ראיה שמסבכת את התוכנית שלהם עם מקרים סותרים. מה שהם לא יכולים לשלב זה בשבילם שטויות. נחישות בלתי פוסקת לקחת את כל הראיות בחשבון היא שיטת השימור היחידה נגד הקצוות המשתנים של הדעה הפופולרית. העצה הזו נראית כל כך פשוטה, ולמעשה כל כך קשה ללכת בעקבותיה.
III
מצב הדת הנוכחי בקרב הגזעים האירופיים ממחיש את ההצהרות שהצהרתי. התופעות מעורבות. היו תגובות והתעוררויות. אבל בסך הכל, במהלך דורות רבים, חלה דעיכה הדרגתית של ההשפעה הדתית בציוויליזציה האירופית. כל התעוררות נוגעת בשיא נמוך יותר מקודמתה, וכל תקופת דעיכה מגיעה למקום נמוך יותר. העקומה הממוצעת מסמנת ירידה מתמדת בטון הדתי. במדינות מסוימות העניין בדת גבוה יותר מאשר במדינות אחרות. אבל באותן מדינות שבהן העניין גבוה יחסית הוא עדיין דועך ככל שעוברים הדורות. הדת נוטה להתנוון לתוך נוסחה טובה שבאמצעותה ניתן לייפות חיים נוחים. תנועה היסטורית גדולה בקנה מידה זה נובעת משילוב של סיבות רבות. אני רוצה להציע לבחינה שתיים מהן הנמצאות בתחום מאמר זה.
מלכתחילה, במשך יותר ממאתיים שנה הדת נמצאת במגננה, ובמגננה חלשה. התקופה הייתה תקופה של התקדמות אינטלקטואלית חסרת תקדים. בדרך זו נוצרה סדרה של סיטואציות חדשות למחשבה. כל אירוע כזה מצא את ההוגים הדתיים לא מוכנים. משהו, שהוכרז כחיוני, סוף סוף, לאחר מאבק, מצוקה ונידוי, שונה ופורש אחרת. הדור הבא של דתיים אפולוג'יסטים מברך את העולם הדתי על התובנה העמוקה יותר שהושגה. התוצאה של החזרה המתמשכת על נסיגה חסרת כבוד זו, במשך דורות רבים, הרסה סוף סוף כמעט כליל את הסמכות האינטלקטואלית של הוגים דתיים. קחו בחשבון את הניגוד הזה: כשדרווין או איינשטיין מכריזים על תיאוריות שמשנות את הרעיונות שלנו, זה ניצחון למדע. אנחנו לא הולכים ואומרים שיש תבוסה נוספת למדע, כי הרעיונות הישנים שלו נזנחו. אנחנו יודעים שהושג צעד נוסף בתובנה המדעית.
הדת לא תחזיר לעצמה את כוחה הישן עד שהיא תוכל להתמודד עם שינוי באותה רוח כמו המדע. עקרונותיה עשויים להיות נצחיים, אך הביטוי של עקרונות אלה דורש התפתחות מתמדת. אבולוציה זו של הדת היא בעיקרה התנתקות של רעיונותיה הראויים מהמושגים הנלווים שהתגנבו לתוכה בגלל ביטוי רעיונותיה במונחים של תמונה מדומיינת של העולם שהושגה בעידנים קודמים. שחרור כזה של הדת מכבלי המדע הלא מושלם הוא לטובה. זה מדגיש את המסר האמיתי שלה. הנקודה המשמעותית שיש לזכור היא שבדרך כלל התקדמות במדע תראה שהצהרות של אמונות דתיות שונות דורשות שינוי כלשהו. יכול להיות שיש להרחיב או להסביר אותן, או , לחדשן לחלוטין. אם הדת היא ביטוי כן של אמת, שינוי זה רק יציג בצורה נאותה יותר את הנקודה המדויקת שהיא בעלת חשיבות. התהליך הזה הוא הישג. לפיכך, ככל שלכל דת יש מגע כלשהו עם עובדות פיזיקליות, יש לצפות שנקודת המבט של העובדות הללו חייבת להשתנות ללא הרף ככל שהידע המדעי מתקדם. בדרך זו תתברר יותר ויותר הרלוונטיות המדויקת של עובדות אלו למחשבה הדתית. התקדמות המדע חייבת להביא לשינוי בלתי פוסק של המחשבה הדתית, לטובתה הגדול של הדת.
המחלוקות הדתיות של המאות ה-16 וה-17 הכניסו את התיאולוגים למצב נפשי אומלל ביותר. הם תמיד תקפו והגנו. הם דימו את עצמם כחיל המצב של מבצר מוקף בכוחות עוינים. כל הדימויים האלה מבטאים חצאי אמיתות. לכן הם כל כך פופולריים. אבל הם מסוכנים. הדימוי הספציפי הזה טיפח רוח תוקפנית נוקבת שבאמת מבטאת חוסר אמונה אולטימטיבי. הם לא העזו לשנות, כי הם התנערו מהמשימה של ניתוק המסר הרוחני שלהם מהאסוציאציות של דימוי מסוים.
תנו לי להסביר את עצמי באמצעות דוגמה. בימי הביניים המוקדמים גן עדן היה בשמים, והגיהנום היה מתחת לאדמה; הרי געש היו לסתות הגיהנום. אני לא טוען שהאמונות הללו נכנסו לניסוחים הרשמיים, אבל הן כן נכנסו להבנה העממית של הדוקטרינות הכלליות של גן עדן וגיהנום. תפיסות אלה היו מה שכולם חשבו שהשתמע מדוקטרינת המצב העתידי. הם נכנסו להסברים של הנציגים המשפיעים ביותר של האמונה הנוצרית. לדוגמה, הם מופיעים בדיאלוגים של האפיפיור גרגוריוס הגדול, אדם שרק סדר גודל שירותיו לאנושות עולה על מעמדו הרשמי הרם. אני לא אומר במה אנחנו צריכים להאמין, על המצב העתידי. אבל, תהא הדוקטרינה הנכונה אשר תהא, במקרה זה ההתנגשות בין דת למדע, שהדיחה את כדור הארץ לעמדה של כוכב לכת ממדרגה שנייה המחובר לשמש מדרגה שנייה, הועילה מאד לרוחניות של הדת על ידי פיזור הפנטזיות הללו של ימי הביניים.
דרך נוספת להסתכל על שאלה זו של התפתחות המחשבה הדתית היא לשים לב שכל צורה מילולית של הצהרה שהייתה מונחת בפני כל העולם כבר זמן מה חושפת אי בהירות, ולעתים קרובות אי בהירויות כאלה פוגעות בלב ליבה של המשמעות. לא ניתן לקבוע את המובן האפקטיבי שבו התקיימה דוקטרינה בעבר על ידי ניתוח לוגי בלבד של הצהרות מילוליות, שנעשו מתוך בורות של המלכודת הלוגית. אתם צריך לקחת בחשבון את כל התגובה של הטבע האנושי לתוכנית המחשבה. תגובה זו היא בעלת אופי מעורב, כולל אלמנטים של רגש הנובעים מהטבע הבסיסי שלנו. כאן באה הביקורת הלא אישית על המדע והפילוסופיה לעזרת האבולוציה הדתית. ניתן לתת דוגמה אחר דוגמה לכוח המניע הזה בהתפתחות. למשל, הקשיים הלוגיים הטמונים בדוקטרינת הטיהור המוסרי של הטבע האנושי בעזרת כוחה של הדת שטפו את הנצרות בימי פלגיוס (Pelagius) ואוגוסטינוס - כלומר בתחילת המאה ה-5. הדים למחלוקת ההיא עדיין קיימים בתיאולוגיה.
עד כה הנקודה שלי הייתה זו: דת היא ביטוי של סוג אחד של חוויות יסוד של האנושות; המחשבה הדתית מתפתחת לדיוק הולך וגובר של הביטוי, מנותקת מדימויים סתמיים; האינטראקציה בין דת למדע היא גורם משמעותי בקידום התפתחות זו.
IV
עכשיו אני מגיע לסיבה השנייה שלי לדעיכה המודרנית של העניין בדת. זה כרוך בשאלה האולטימטיבית שציינתי במשפטי הפתיחה שלי. אנחנו צריכים לדעת למה אנחנו מתכוונים בדת. הכנסיות, בהצגת תשובותיהן לשאלה זו, הציגו היבטים של דת המתבטאים במונחים המתאימים לתגובות הרגשיות של זמנים עברו או מכוונים לעורר אינטרסים רגשיים מודרניים בעלי אופי לא דתי. מה שאני מתכוון לומר תחת הכותרת הראשונה היא שהפנייה הדתית מופנית בחלקה לעורר את הפחד האינסטינקטיבי הזה מפני זעמו של עריץ ששלט באוכלוסיות האומללות של האימפריות השרירותיות של העולם העתיק, ובמיוחד לעורר את הפחד הזה מפני כל- עריץ שרירותי רב עוצמה מאחורי כוחות הטבע הלא ידועים. פנייה זו לאינסטינקט המוכן של פחד ברוטלי מאבדת את כוחה. היא חסרה כל כנות של תגובה, משום שהמדע המודרני ותנאי החיים המודרניים לימדו אותנו להתמודד עם מקרים של חשש על ידי ניתוח ביקורתי של הסיבות והתנאים שלו. דת היא התגובה של הטבע האנושי לחיפוש אחר אלוהים. הצגתו של אלוהים בהיבט של כוח מעוררת כל אינסטינקט מודרני של תגובה ביקורתית. זה קטלני; שכן הדת מתמוטטת אלא אם כן עמדותיה העיקריות מצוות על הסכמה מיידית. מבחינה זו הפרזאולוגיה (Phraseology) הישנה עומדת בסתירה לפסיכולוגיה של ציוויליזציות מודרניות. השינוי הזה בפסיכולוגיה נובע במידה רבה מהמדע, והוא אחת הדרכים העיקריות שבהן התקדמות המדע החלישה את אחיזתן של צורות הביטוי הדתיות הישנות.
המניע הלא-דתי שנכנס למחשבה הדתית המודרנית הוא השאיפה לארגון נוח של החברה המודרנית. הדת הוצגה כבעלת ערך לסדר החיים. טענותיה נשענו על תפקידה כסנקציה להתנהגות נכונה. כמו כן מטרת ההתנהלות הנכונה מידרדרת במהירות להיווצרות יחסים חברתיים נעימים. יש לנו כאן הידרדרות עדינה של רעיונות דתיים, בעקבות טיהורם הדרגתי בהשפעת אינטואיציות אתיות נלהבות יותר. התנהגות היא תוצר לוואי של הדת, תוצר לוואי בלתי נמנע, אבל לא העיקר. כל מורה דתי גדול התקומם נגד הצגת הדת כסנקציה גרידא של כללי התנהגות. פאולוס הקדוש גינה את החוק, והקדושים הפוריטנים דיברו על הסחבות המזוהמות של הצדק. ההתעקשות על כללי התנהגות מסמנת את נפילת הלהט הדתי. מעל ומעבר לכל הדברים, החיים הדתיים אינם מחקר אחר נוחות. אני חייב להצהיר כעת, במלוא החשש, מה אני חושב שהוא האופי המהותי של הרוח הדתית.
דת היא החזון של משהו שנמצא מעבר, מאחורי ובתוך השטף החולף של דברים מיידים; משהו שהוא אמיתי, ועדיין מחכה להתממש; דבר שהוא אפשרות רחוקה, ועדיין הגדולה מבין העובדות הנוכחיות; משהו שנותן משמעות לכל מה שעובר, ועדיין מתחמק מחשש; משהו שהחזקתו היא הטוב הסופי, ועדיין הוא מעבר לכל הישג יד; משהו שהוא האידיאל האולטימטיבי, והמסע חסר התקווה.
התגובה המיידית של הטבע האנושי לחזון הדתי היא פולחן. הדת הגיחה לתוך החוויה האנושית מעורבת עם הפנטזיות הגסות ביותר של דמיון ברברי. בהדרגה, לאט, בהתמדה, החזון חוזר בהיסטוריה בצורה אצילה יותר ובביטוי ברור יותר. זהו המרכיב האחד בחוויה האנושית שמראה בהתמדה מגמת עלייה. היא דועכת ואז חוזרת שוב. אבל כשהיא מחדשת את כוחה היא חוזרת עם עושר נוסף וטוהר של התוכן. עובדת החזון הדתי, וההיסטוריה של התרחבות מתמשכת שלו, היא הקרקע היחידה שלנו לאופטימיות. מלבד זאת, חיי אדם הם הבזק של הנאות מזדמנות המאירות מסה של כאב ואומללות, זוטות של חוויה חולפת.
החזון אינו טוען דבר אלא פולחן; והפולחן הוא כניעה לתביעה להיטמעות, הנדחקת בכוח המניע של אהבה הדדית. החזון אף פעם לא משתלט. הוא תמיד שם, ויש לו כוח של אהבה שמציגה את המטרה האחת שהגשמתה היא הרמוניה נצחית. סדר כזה שאנו מוצאים בטבע לעולם אינו כוח - הוא מציג את עצמו כהתאמה הרמונית אחת של פרטים מורכבים. הרוע הוא הכוח המניע האכזרי של מטרה מקוטעת, תוך התעלמות מהחזון הנצחי. הרוע משתלט, מעכב, פוגע. כוחו של אלוהים הוא הפולחן שהוא משרה. הדת היא חזקה כאשר בפולחן שלה ובאופני מחשבתה היא מעוררת חשש מהחזון המצווה. סגידה לאלוהים אינה כלל בטיחות - זו הרפתקה של הרוח, מעוף אחר הבלתי מושג. מותה של הדת מגיע עם הדחקת התקווה הגדולה להרפתקה.
