הקוד הכנעני: מסע גנטי בין דם, אדמה וזהות

גנטיקה עתיקה נחפרה מתחת לסיפורים של פלישתים, כנענים וישראלים - ומצאה שאף אחד מהם לא מי שחשב שהוא.

שן אחת ששכבה באשקלון 3,000 שנה - וכשחוקרים חילצו ממנה דנ"א, היא הפריכה ויכוח שהתנהל מאז ספר שמואל. מסתבר שלפלישתים היה גנום אירופי. הם באמת הגיעו מהאגאי - בדיוק כמו שהתנ"ך אמר, ואנחנו לא האמנו. אז מה קורה כשמדע מוכיח שהמיתולוגיה צדקה - האם זה מחזק את ההיסטוריה, או רק מסבך את הפוליטיקה?

מישהו מת באשקלון לפני שלושת אלפים שנה. לא ידענו מאיפה הוא בא - עד שבדקנו את השן שלו.

השן נחה בעפר מאות דורות, אדישה לכל הסיפורים שסופרו מעליה - על פלישתים ועל ישראלים, על כיבושים ועל בריתות, על דם ואדמה ושייכות. ואז הגיעה מעבדה בברלין, ומעבדה נוספת בקיימברידג', ומדענים שחילצו מתוך אותה שן - ומצמנטום שורשה, שהוא בדיוק כמו השבלול של האוזן הפנימית אחד המיקומים המועדפים לחילוץ דנ"א לאחר המוות - שאריות של מולקולות שנשארו מוצפנות בתוך הפטרוס בעצם הרקה, ושאלו שאלה שלא ניתן לפוליטיקה לענות עליה: מאיפה בא האיש הזה, באמת?

חפירת בית הקברות הפלשתי באשקלון (מליסה אג'ה/באדיבות משלחת ליאון לוי לאשקלון)

אבל לפני שנפתח את התשובה, יש לשאול שאלה קודמת - שאלה שהמדע מציב ואינו פותר: אם נוכל לדעת בוודאות מניין בא כל אדם שנקבר בכל אדמה, האם תהיה לנו תשובה לשאלה מי שייך לאדמה הזו? האם ביולוגיה היא הכרעה? האם גנום הוא שטר בעלות? השאלות האלה אינן רטוריות. הן לב הבעיה. וכל ממצא שיבוא מכאן ואילך - כל שן, כל עצם, כל רצף מולקולרי שחוקרים חילצו מן האדמה - הוא גם תשובה מדעית וגם מבחן לשאלה הפילוסופית הזו.

המחקר שפרסמה מיכל פלדמן (Michal Feldman) ועמיתיה - בהם ישראל הרשקוביץ מאוניברסיטת תל אביב ודייוויד רייך מאוניברסיטת הרווארד - ב-2019 בכתב העת Science Advances ריצף דנ"א מ-10 פרטים שנחפרו בתל אשקלון, שחיו בין המאה ה-20 ועד המאה ה-10 לפנה"ס. האיש מאשקלון - יחד עם שאר השרידים - נשא בגנום שלו רכיב גנטי שאינו כנעני. לא מקומי. לא שמי. המחקר גילה עקבה גנטית שמקורה באגן האגאי - ביוון ובקפריסין של עולם הברונזה - שזורה לתוך הדנ"א של הפלישתים הקדומים ביחס גבוה ובלתי ניתן להכחשה, כשבפרטים מהשכבות המוקדמות ביותר היה ניכר באוכלוסייה המוקדמת רכיב גנטי בעל זיקה אירופית, שלא אפיין באותה מידה את האוכלוסייה שקדמה לה. הנרטיב המקראי, ששם את הפלישתים כגויי הים שהגיעו ממערב, קיבל אישור גנטי ישיר - דבר שארכיאולוגים חלמו עליו ולא ציפו לו [1].

אבל הממצא המדהים לא היה זה. הממצא המדהים בא שלושה דורות אחר כך.

בשרידים שנחפרו משכבות ארכיאולוגיות מאוחרות יותר באשקלון - מן המאה ה-10 לפנה"ס ואילך, מאות שנים אחרי הגל הראשון של ההתיישבות - הרכיב האגאי ירד באופן ניכר, ובפרטים מן השכבות המאוחרות ביותר כבר לא ניתן היה להבדיל אותו מן הרקע הכנעני. פלדמן ועמיתיה תיארו ירידה הדרגתית מובהקת בתרומה הגנטית האגאית לאורך שכבות האתר, מה שמרמז על תהליך של ערבוב הדרגתי עם האוכלוסייה הכנענית הסובבת. האויב הארכיטיפי של הספר הקדוש, האנשים של גוליית ושל דגון, נספגו גנטית לתוך האוכלוסייה שמסביבם עד שלא ניתן עוד להבדיל ביניהם בבירור. מנקודת מבט גנטית, לא היה עוד "פלישתי" - היה רק "אדם מכנען". כל שאר הסיפור - השפה, הפולחן, הזהות, האיבה - היה בנייה תרבותית שהמולקולות מתחת לאדמה לא שמרו עליה.

וכאן, בדיוק כאן, מגיעה נקודת המפנה שהממצא מציב - לא כארכיאולוגיה, אלא כשאלה שראוי לומר בגלוי שהיא פרשנות ולא ממצא: תהליך הספיגה הגנטי הזה מפרק את הטיעון שאומר "הדנ"א מוכיח שייכות לאדמה". כי הפלישתים היו כאן. הגנים שלהם תיעדו את נוכחותם. ואז הגנים דעכו - בשעה שהערים נשארו, בשעה שהשמות נשארו, בשעה שהסיפורים נשארו. הזהות הפלישתית לא מתה כשהדנ"א נספג. היא מתה כשאנשים החליטו לשנות את שם האל שלהם, את השפה שלהם, את הנרטיב שלהם. לא מוקדם מזה, ולא מאוחר.

הטכנולוגיה שאפשרה את הממצא הזה - דנ"א עתיק (aDNA), שיטת ה-aDNA שהפכה בעשור האחרון לאחד מהכלים המהפכניים ביותר שנוצרו אי פעם - היא הישג מדהים בפני עצמה [7]. הדנ"א מתפרק בצורה אגרסיבית לאחר המוות, אבל שורד בתנאים מסוימים בתוך אזורים מוגנים של העצם - בעיקר בשבלול של האוזן הפנימית, שצפיפות המינרלים בה גבוהה במיוחד, וכן בשורש השן, שבו שכבת הצמנטום (החלק הקשה ביותר בגוף האדם) מספקת הגנה דומה. חוקרי ארכיאוגנטיקה (Archaeogenetics) לומדים להוציא מקטעי דנ"א ולרצף אותם מחדש תוך השוואה לגנומים של אוכלוסיות ידועות - עתיקות ומודרניות כאחד. התוצאה היא מעין מפת אבות ואמהות שאי אפשר לזייף: המולקולות אינן משקרות, אינן מתפשרות, ואינן מתחשבות בגבולות מדיניים [6].

מי שבנה את מפות העולם הגנטי ביחס ללבנט הקדום בצורה המקיפה ביותר הוא רייך יחד עם עמיתו יוסיף לזרידיס (Iosif Lazaridis) - וב-2022 פורסמה ב־Science סדרת מחקרים על ‘הקשת הדרומית’ שניסו לתת מענה לשאלה שכוסתה באדמה מזה אחד עשר אלף שנה: מאיפה באו תושבי כנען, ומה קרה להם, ובראשה The genetic history of the Southern Arc, שבה רוצפו 727 פרטים קדומים לאורך כ־11,000 שנה. מה שצץ מהנתונים שבר את תפיסת "כנען כישות אחידה" לרסיסים.

גולגולת מקבורה מהמאות ה-10-9 לפנה"ס בחפירות בית הקברות הפלשתי של משלחת ליאון לוי לאשקלון. (צפריר אבייב/משלחת ליאון לוי)

כנען, כפי שמגלה הדנ"א, לא הייתה עם - היא הייתה שכבה על שכבה על שכבה. הבסיס היה הנאטופים, ציידים-לקטים שחיו בלבנט לפני כ-12,000 שנה, שמהם ירשה האוכלוסייה המקומית את הרכיב הגנטי הדומיננטי ביותר. עליהם הגיע גל של חקלאים מאנטוליה בתקופה הנאוליתית, ואחריהם - בגל שנראה בבירור בנתוני הדנ"א - אוכלוסייה שמקורה באיראן הנאוליתית, שחדרה לכנען לפני כ-6000 שנה ושינתה את ההרכב הגנטי האזורי. זה "הכנעני הקלאסי" - לא שבט, לא אתנוס, אלא תוצר של שלושה גלי הגירה שהשתלבו זה על זה לאורך אלפי שנים [2] [3].

הממצא הזה, לבדו, מספיק כדי להפוך כל שיח על "מי היה כאן ראשון" לשאלה שאין לה תשובה פשוטה - כי ה"ראשונים" עצמם הגיעו ממקום אחר, ולפניהם הגיעו אחרים, ולפניהם עוד. אבל הסיפור הכנעני לא מסתיים עם מפת ההגירות הפרהיסטורית. הוא מסתבך, ומתסבך, בדיוק בנקודה שבה ההיסטוריה הכתובה מתחילה - ובדיוק שם הוא פוגש את השאלה שמעסיקה פוליטיקאים משני עברי המתרס.

כי ב-2022, כשנתוני לזרידיס ורייך השתרעו על פני 11,000 שנה של פרטים אנושיים, הם הכילו גם ממצא שנגע ישירות בשאלה הכי רגישה בלבנט של ימינו: מה הקשר הגנטי - אם בכלל קיים - בין האוכלוסייה הישראלית הקדומה, כפי שמגדירה אותה הארכיאולוגיה, לבין האוכלוסיות שחיות באזור היום? הסקירה המקיפה של לזרידיס ורייך לא עסקה בשאלה הזו באופן ישיר - לא כהכרעה פוליטית ולא כהצהרה משפטית - אבל הנתונים שהכילה אפשרו לחוקרים אחרים להניח מעליהם שכבת פרשנות, ולעיתים שכבת עיוות, שמייצרת אחד מן הדיונים המדעיים הסוערים ביותר בארכיאוגנטיקה של שנות העשרים של המאה ה-21.

הבעיה מתחילה בשם. כשאומרים "יהודים" בהקשר גנטי, מדברים בו-זמנית על מספר דברים שונים שאינם זהים: על קהילה דתית, על זהות תרבותית, על קטגוריה אתנית שנבנתה על פני אלפיים שנה של גלות ופיזור, ועל אוכלוסייה ביולוגית שעברה אירועי הסתגרות ופתיחות שונים בהתאם לזמן ולמקום. כשחוקרים לוקחים דנ"א של יהודים אשכנזים (זה נכון גם לגבי יהודי צפון אפריקה, תימן ועיראק) ומשווים אותו לאוכלוסיות של המזרח התיכון הקדום, הם מוצאים דבר שאי אפשר להתכחש לו: רכיב גנטי משמעותי שמקורו בלבנט העתיק - בדיוק בתחום הגאוגרפי שהמסורת ההיסטורית מכנה "ארץ ישראל" - שנשמר לאורך אלפיים שנה של גלות. מחקר שפורסם ב-2010 על ידי דורון בכר (Doron Behar) ועמיתיו בכתב העת Nature הראה שהאוכלוסיות היהודיות השונות, אף שחיו מאות ואלפי שנים בסביבות שונות ביניהן - מן האטלס ועד הפמיר, ממרוקו ועד גאורגיה - נשמרות קרובות גנטית זו לזו, וקרובות במיוחד לאוכלוסיות של הלבנט וחצי האי ערב [3]. האות הגנטי, כך עולה מהמחקר, עמד בגלות.

מיקומי אוכלוסיות ומבנה גנטי (A) המפה מציגה את מיקום דגימות צידון מתקופת הברונזה שרוצפו לאחרונה (משולש ורוד המסומן בטקסט אדום), כמו גם את מיקומי הדגימות העתיקות שפורסמו ששימשו כנתוני השוואה במחקר זה. (B) PCA של דגימות אירואסיה עתיקות (צורות צבעוניות) מוקרנות באמצעות וקטורים עצמיים מאוכלוסיות אירואסיה של ימינו (נקודות אפורות). / Haber, M. et al. (2017)

אבל הסיפור מסתבך כשמכניסים לתמונה את הפלסטינים. מחקרים גנטיים שבחנו את הדנ"א של אוכלוסיות ערביות-פלסטיניות מגלים, גם הם, רמת קרבה גנטית גבוהה לאוכלוסיות לבנט קדומות - ובכלל זה, קרבה לאוכלוסיות כנעניות ומה שזוהה כ"ישראלי קדום" בממצאי עצמות. הניתוחים שפרסמו לזרידיס ורייך, כמו גם מחקרים נוספים שנעשו בשנים האחרונות, מצביעים על כך שאוכלוסיות מודרניות של הלבנט - ערבים פלסטינים, יהודים מזרחים, בדואים, דרוזים - כולם נושאים בצורה כזו או אחרת את הרכיב הגנטי של כנען הקדומה [2]. כל אחד מהם הוא צאצא של אוכלוסייה שחיה כאן לפני אלפי שנים. כל אחד מהם - ולא אחד מהם בלבד.

זהו לב הפרדוקס המדעי: הגנטיקה מוכיחה קרבה גנטית של אוכלוסיות מרובות לאותו מקום - ומוכיחה, בו-זמנית, שאף אחת מהן אינה "מקורית" ביחס לגלים שקדמו לה. אין גנום שאפשר להצביע עליו ולומר: זהו הגנום המקורי של "כנען", ממנו ירש עם אחד ורק הוא את זכות השיבה. כי הכנענים עצמם, כפי שמראה הדנ"א, היו ערבוב. והנטופים שקדמו להם היו ערבוב של אוכלוסיות עוד קדומות יותר. וההומו ספיינס שיצא מאפריקה לפני כשבעים אלף שנה - אף הוא לא יצא מ"ביתו", שכן לא הייתה לו זכות קניין על יבשת שאיש לא בחר בה.

הארכיאוגנטיקה כמדע לא נולדה מתוך כוונה לענות על שאלות פוליטיות. היא נולדה מתוך רצון להבין את ניידות האוכלוסיות האנושיות בזמן שלפני הכתב - בתקופות שבהן אין לנו כתובות, אין לנו ספרים, ואין לנו שמות. הפאליאוגנטיקה (Paleogenetics) - שיטת ריצוף הדנ"א מגנומים פרהיסטוריים ומהתקופות ההיסטוריות הקדומות - שינתה את פני המדע בצורה שמשולה, לדעת חוקרים בתחום, למה שהמיקרוסקופ עשה לביולוגיה במאה ה-17 [4]. פתאום ניתן לראות דפוסים שהיו בלתי נראים לחלוטין: שהחקלאות לא הומצאה על ידי אוכלוסייה שהתפתחה בשקט - אלא הגיעה עם אנשים שהגרו והתפשטו. שההודו-אירופאים (Indo-Europeans) הגיחו מאירואסיה הצחיחה וסחפו אתם שפות ומוטציות גנטיות. שהברברים של צפון אפריקה נושאים בגנום שלהם עקבות של גלים שהגיעו לפני 10,000 שנה מהמזרח ולא מן הדרום.

אבל הכוח הזה - היכולת לראות עומק שאי אפשר היה לתאר לפני שני עשורים - הפך גם לנשק. לא מפני שהמדענים רצו בכך, אלא מפני שהפוליטיקה לומדת לקרוא נתונים לפי הצורך. ניסוי מחשבתי פשוט ממחיש את הבעיה: אם מחקר גנטי מראה שיהודים אשכנזים נושאים רכיב גנטי של לבנט שנשמר לאורך אלפיים שנה - יכול אדם אחד לראות בכך "הוכחה לרציפות אוכלוסיה בארץ ישראל" ויכול אדם אחר לקרוא בכך "הוכחה שאדם יכול לשמור על גנום מבלי להיות תושב פעיל של מקום". ואם מחקר אחר מראה שאוכלוסיות ערביות מקומיות קרובות גנטית לכנענים קדומים - יכול אדם שלישי לראות בכך "הוכחה שהפלסטינים הם ממשיכי הכנענים". כל שלושת הקריאות הן הסקות מן הנתונים - ואף אחת מהן אינה הנתון עצמו.

דייוויד רייך עצמו כתב על הסכנה הזו - לא בהקשר של הלבנט בלבד, אלא כהצהרה עקרונית על השימוש בגנטיקה - ב-2018 בניתוח ביקורתי שפרסם ב-New York Times, שבו הוא הזהיר מפני שתי קצוות מסוכנות: זו שמכחישה שהגנטיקה בכלל אומרת משהו על אוכלוסיות, וזו שמסיקה מן הגנטיקה מסקנות שהמדע לא מסוגל לתמוך בהן [7]. הדנ"א, כתב, מספר סיפור - אבל הסיפור מורכב, ומי שרוצה להשתמש בו לצרכים שמחוץ לתחום המדעי חייב לשאת באחריות לפרשנות שהוא בוחר.

הבעיה היא שאחריות כזו נדירה בשיח הפומבי. מה שחוקרים ניסחו בזהירות של עשרות עמודים, עם הסתייגויות ותת-הסתייגויות, מגיע לכותרות בשניות, מקוצר לשני משפטים שמתוך קיצורם נוצר עיוות. "דנ"א מוכיח" - זו הכותרת. מה היא מוכיחה בדיוק, באיזה הקשר, עם אילו מגבלות מתודולוגיות - זה נשאר בתוך המאמר שאחד מני אלף קורא עד הסוף.

מפת הנדידה והערבוב הגנטי בדרום הלבנט: תרשים המבוסס על ניתוח 93 דגימות דנ"א עתיקות, הממחיש כיצד האוכלוסייה המקומית בתקופת הברונזה נוצרה מערבוב של תושבים לבנטיניים עם גלי הגירה מהרי הזגרוס והקווקז (בשיעור של כ-40%). המודל מציג גם את זרימת הגנים המאוחרת יותר מאפריקה ומאירופה שהובילה להרכב האוכלוסייה בימינו. / Agranat-Tamir et al., Cell, 2020 / ScienceDirect.

ובכל זאת, יש ממצאים שעומדים מעל לשאלה הפוליטית ומתנגדים לניסיון להקדיש אותם לשירות נרטיב מסוים. הממצא הראשון הוא זה שעלה כבר מן הפלישתים: האוכלוסיות האנושיות נעות, מתערבבות, נספגות ומייצרות אוכלוסיות חדשות בקצב שתרבות, לשון ודת מפגרות אחריו לאין שיעור. גנטיקה של אוכלוסיה אינה זהה לגנטיקה של יחיד - ויחיד שנושא גנום "לבנטי" אינו בהכרח שייך לזהות מסוימת יותר משיחיד הנושא גנום "אגאי" שייך לתרבות מינואית. הממצא השני הוא שקו הרצף שאנשים רוצים לשרטט - מן הנאטופי ועד הפלסטיני, מן הישראלי הקדום ועד היהודי בן ימינו - אינו קו. הוא רשת. ובתוך הרשת הזו כל אחד מחזיק בחוט שונה, וכולם מגיעים לאותו מקבץ של מקורות.

הממצא השלישי, שאולי הכי חשוב מבין כולם, הוא זה שהגנטיקה מציגה - גם בלי לכוון לכך - אחד ממבחני הפרכה החזקים ביותר לרעיון שלפיו ניתן לבסס זכות טריטוריאלית על ביולוגיה. כי ברגע שמקבלים את ההיגיון שלפיו "גנום = שייכות = זכות", צריך להסביר מדוע ההיגיון הזה אמור לעצור בנקודה מסוימת בזמן ולא בנקודה אחרת. אם היהודים האשכנזים מוכיחים זכות לארץ ישראל על בסיס רכיב גנטי של אלפיים שנה - כלום לא יכולים הכנענים המדומיינים לתבוע זכות על אותה קרקע על בסיס רכיב גנטי של ארבעת אלפים שנה? וכלום לא יכולים הנאטופים - לו היו כאן - לתבוע קדימות על בסיס עשרת אלפים שנה? הגיון הגנטיקה, לו הייתה מאפשרת זכויות, היה מוביל לדרישות שחוזרות אחורה לנקודה שבה האדם יצא לראשונה מאפריקה - ושם, מן הסתם, גם לא הייתה לו זכות קניין על הסוואנה.

יש בזה משהו שמשחרר ומכאיב בו-זמנית: המדע, ברצונו להסביר מאיפה באנו, מגלה שאין "מאיפה" שמחייב "לאן". הגנטיקה מציירת עולם של זרימה - של אוכלוסיות שנעות ונישאות ומתמזגות, ולא עולם של ישויות סגורות הנעוצות בקרקע. אחד מן הקולות האחרונים שנשמע בנושא הזה לא היה של גנטיקאי, אלא של ארכיאולוג שעבד שנים בחפירות של תקופת הברונזה בלבנט. הוא אמר שהדבר שמכה בו שוב ושוב כשהוא קורא את ניירות הדנ"א הוא לא מה שהמדע מגלה, אלא מה שאנשים שומעים ממנו. הם שומעים "אנחנו היינו כאן" - והוא רואה בנתונים "הרבה אנשים שונים היו כאן, ולאף אחד מהם לא היו תעודות זהות".

אבל יש נקודה אחת שבה הגנטיקה כן אומרת משהו חד-משמעי, ואי אפשר לפסוח עליה: היא אומרת שהעם היהודי - כקבוצה, לא כיחידים, לא כאומה ביולוגית - שמר על רצף גנטי חריג ביחס לכל קבוצה אחרת בהיסטוריה האנושית. לא בגלל בידוד גאוגרפי. לא בגלל גרסה של "טוהר גזעי". אלא בגלל שילוב מרשים ויוצא דופן של מנהגי נישואין אנדוגמיים, זהות תרבותית-דתית עיקשת, ורשתות חברתיות שחצו יבשות - ובכל זאת נשמרו בתוכן [4][5]. זוהי אחת הדוגמאות החריגות והמתועדות ביותר לרצף גנטי בקבוצה שהתפזרה גאוגרפית לאורך זמן. ואת זה אפשר לומר בלי שיהיה בכך ניסיון להוכיח זכות, ובלי שיהיה בכך ניסיון לשלול זכות של מישהו אחר. זה פשוט - ממצא. אחד ממיליון ממצאים שהמדע אוסף, מפרש בזהירות, ושב ומצטרף לתמונה שלא תהיה שלמה לעולם. כי הכלים שיש בידינו - המיקרואייבים, הריצופים, הניתוחים הסטטיסטיים - הם מדויקים מאד לגבי מה שהם מודדים. אבל מה שהם מודדים הוא רק שבריר ממה שהיה. רוב גנומי העבר לא שרדו. רוב האנשים שחיו כאן לא השאירו עצמות. רוב מה שאנחנו מכנים "ממצא" הוא בעצם "מה שנשמר במקרה, מה שנחפר, ומה שעמד בפני הריקבון". וממה שנשמר - אנחנו בונים עולמות שלמים.

זה, אולי, הדבר שארכיאוגנטיקה מלמדת יותר מכל: לא על העבר, אלא על עצמנו. על הצורך האנושי העמוק למצוא שורשים, להצביע על קרקע ולומר - "אנחנו משם". על כך שהשאלה "מאיפה אנחנו" היא לא שאלה מדעית בסופו של דבר, אלא שאלה של זהות. ומדע, גם בגדולתו, לא נולד כדי לפתור שאלות של זהות - הוא נולד כדי לתאר את העולם כמו שהוא, לא כמו שאנחנו רוצים שיהיה. וכשהוא מגלה שהעולם מורכב יותר, נזיל יותר, ופחות נוח מכפי שחשבנו - אנחנו נוטים לשמוע רק את החלק שנוח לנו. הדנ"א לא שיקר מעולם. אנחנו, לעומת זאת, ממשיכים לנסות.

https://www.youtube.com/watch?v=QoGmPJJS3X8

מקורות:

1. Feldman et al., 2019, Science Advances. "Ancient DNA sheds light on the genetic origins of early Iron Age Philistines"

2. Haber, M. et al. (2017). Continuity and admixture in the last five millennia of Levantine history. American Journal of Human Genetics. Lazaridis, I., Nadel, D., Rollefson, G., et al. (2016). Genomic insights into the origin of farming in the ancient Near East. Nature, 536(7617), 419–424.

   The genetic history of the Southern Arc: A bridge between West Asia and Europe

3. Behar, D. M., Yunusbayev, B., Metspalu, M., et al. (2010). The genome-wide structure of the Jewish people. *Nature*, 466(7303), 238–242.

4. Atzmon, G., Hao, L., Pe'er, I., et al. (2010). Abraham’s children in the genome era. American Journal of Human Genetics, 86(6), 850–859.

5. Lazaridis, I., & Reich, D. (2022). Archaeogenetics of the Near East. Annual Review of Genomics and Human Genetics, 23, 425–449.

6. Reich, D. (2018). Who We Are and How We Got Here. Pantheon Books.

7. Reich, D. (2018). How Genetics Is Changing Our Understanding of 'Race'. The New York Times.