הפסיכולוגיה המוזרה של שדות התעופה

רבים מאיתנו היו עדים לסיטואציות מוזרות, לא שגרתיות ולעיתים אף אנטי-חברתיות בשדה התעופה או במהלך טיסה. זה יכול להיות משהו קליל כמו אדם שנרדם על הרצפה, מישהו שמתרגל יוגה מול מסכי הטיסות או, מנגד, מצבים קיצוניים כמו עימותים אלימים בשעות הבוקר המוקדמות או אפילו ניסיון מסוכן לפתוח את דלת המטוס באמצע הטיסה.

בשנים האחרונות, נדמה שהתנהגויות חריגות אלו רק הולכות ומחמירות. יותר ויותר מדווחים על מקרים של "זעם תעופה" (air rage) - התפרצויות זעם אלימות בטיסות - ואף על הסטות חירום של טיסות בעקבות נוסעים שהתנהגו בצורה בלתי נסבלת. על רקע זה, עלו קריאות להגביל או אפילו לאסור מכירת אלכוהול בשדות תעופה ובמטוסים. ריינאייר, למשל, הציעה להגביל את צריכת האלכוהול בברים שבשדות תעופה לשני משקאות לנוסע, במטרה להפחית מקרים של נוסעים שיכורים במטוס.

אבל מה יש בסביבה של שדה התעופה שגורם לאנשים להתנהג אחרת? כדי להבין זאת, עלינו לצלול לעולם הפסיכולוגיה של שדות התעופה.

עבור חלק מהנוסעים, החוויה של הטיסה מתחילה כבר בשדה התעופה. עבורם, זהו רגע של שחרור - תחילתה של חופשה שהם חיכו לה, הרפתקה שמתחילה כבר ברגע שהם עוברים את דלפקי הבידוק הביטחוני. התחושה הזו גורמת להם לעבור למצב תודעתי שונה, בו הם מרגישים פחות כבולים לנורמות החברתיות הרגילות שלהם.

לעומת זאת, עבור אחרים, שדה התעופה הוא מקור עצום לחרדה. הפחד מטיסה, החשש מאיחור או ביטול, והצורך להתמודד עם ההמונים והרעש הבלתי פוסק - כל אלו יכולים לגרום לאנשים לנהוג באופן לא אופייני. מחקרים בפסיכולוגיה סביבתית מראים כי אנשים רגישים במיוחד לסביבתם, וכשסביבה זו מלחיצה ומוצפת בגירויים, אנחנו עלולים להרגיש חסרי שליטה ולפעול בצורה אימפולסיבית יותר.

מתח וחרדה הם טריגרים ידועים לעצבנות והתפרצויות זעם. אנשים הסובלים מחרדה נוטים להיות קצרי רוח וכועסים יותר מהרגיל, וכשמצב הרוח הכללי הוא חרדתי - ההתנהגות נעשית בלתי צפויה.

כדי להבין את החוויה הפסיכולוגית של שדות התעופה, אפשר להסתכל עליה גם דרך עדשת הפסיכו-גיאוגרפיה (psychogeographic) - תחום החוקר כיצד מקומות משפיעים על הרגשות וההתנהגות שלנו.

בתרבויות הקלטיות קיים מושג של "מקומות דקים" ("thin places") - מקומות בהם הגבול בין העולם הפיזי והרוחני דק במיוחד. במקומות כאלה - בין אם מדובר ביערות קדושים או במקדשים עתיקים - חשים תחושת מעבר, חוסר אחיזה, הימצאות בין שני עולמות.

בעולם הטכנולוגי המודרני, ניתן לראות גם בשדות תעופה "מקומות דקים". הם אזורים לימינליים שבהם הגבולות מתפוגגים. ברמה המילולית, הגבולות הלאומיים מתמוססים. ברגע שאנחנו עוברים דרך הביטחון, אנחנו נכנסים לשטח הפקר, בין מדינות. המושג מקום הופך למעורפל.

באופן דומה, הזמן הופך למושג מעורפל בשדות תעופה. לפני העלייה למטוס, אנו נמצאים במרחב לימינלי בין שני אזורי זמן, עומדים לזנק קדימה בזמן, או אפילו לחזור לעבר. חלק מהטיסות ברחבי ארה"ב - כמו אטלנטה לאלבמה - נוחתות מוקדם יותר משעת ההמראה, כשהן חוצות אזורי זמן. היכולת לנהל את הזמן שלנו נותנת לנו תחושה של שליטה על חיינו. אובדן של זה עשוי להיות מקור נוסף לחרדה.

במובן אחר, שדות תעופה הם אזור של ניתוק, שבו הרגע הנוכחי אינו רצוי. תשומת הלב של כולם מופנית לעבר העתיד, לטיסות ולהרפתקאות הצפויות להם כשהם מגיעים ליעדם. המיקוד העתידי האינטנסיבי הזה מביא לעתים קרובות לתסכול, במיוחד אם הטיסות מתעכבות. המוח האנושי אוהב תחושת שליטה בזמן ובמרחב, וכאשר זו נלקחת ממנו - אנו עלולים להרגיש בלבול, חוסר ודאות ולפעול באופנים לא אופייניים.

שדה התעופה הוא מרחב שבו הגבולות האישיים מיטשטשים. מצד אחד, אנשים מרשים לעצמם לחלוק פרטים אישיים עם זרים - לספר על תוכניות הטיול שלהם וליצור קשרים רגעיים עם נוסעים אחרים. מצד שני, זו גם הזדמנות להשתחרר מהנורמות הרגילות, ולעיתים קרובות זה מוביל להתנהגות אנטי-חברתית - עימותים, שכרות והתפרצויות זעם.

גורם נוסף שמעצים את השפעת שדה התעופה על ההתנהגות שלנו הוא האלכוהול. עבור אנשים רבים, החופשה מתחילה עם דרינק ראשון כבר בשדה התעופה - אבל בשילוב עם החוסר בזמן, חוסר הוודאות, והלחץ - האלכוהול הופך לגורם שעלול להגביר איבוד שליטה ולהוביל להתנהגות מסוכנת.

כך גם לגבי זהות. תחושת זהות חשובה לבריאות הפסיכולוגית שלנו, אך עלולה להיות מגבילה. כמו שחקנים שנתקעו לגלם את אותה דמות באופרת סבון שבוע אחר שבוע, אנחנו נהנים מהביטחון של התפקידים שלנו אבל כמהים לבדוק ולמתוח את עצמנו לאתגרים חדשים. אז לצאת מהשגרה והסביבות הרגילות שלנו מרגיש ממריץ. באופן אידיאלי, החופש שמתחיל בשדה התעופה נמשך לאורך ההרפתקאות הזרות שלנו.

בסופו של דבר, בין אם אנו מרגישים חרדים או משוחררים, אנו עלולים בסופו של דבר לפעול בצורה לא אופיינית.

התיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד זה יכול להתפרש כמעבר מהאגו התרבותי הרגיל שלנו לחלק הפרימיטיבי, האינסטינקטיבי של הנפש, שפרויד כינה הסתמי (id). לפי פרויד, הסתמי הוא המקום של התשוקות ודחפים שלנו, הרגש והתוקפנות שלנו, והוא דורש סיפוק מיידי. הסתמי נשמר בדרך כלל על ידי האגו, אך במצבי מתח ושחרור מחוקים חברתיים - כמו בשדה התעופה - הסתמי משתלט על ההתנהגות שלנו. ברגע שנוסעים חווים שילוב של חרדה, שכרות ותחושת חופש מוחלטת, המעצורים נשברים - והם עלולים להתפרץ בזעם, לחולל מהומות או פשוט להתנהג בצורה יוצאת דופן.

על רקע הגידול במספר מקרי "זעם התעופה", יותר ויותר מומחים מציעים להטיל הגבלות חמורות על צריכת אלכוהול בשדות תעופה ובטיסות. מצד אחד, הרעיון הזה נתפס כדרקוני - חופשה היא זמן להירגע וליהנות, ואלכוהול הוא חלק מהחוויה עבור רבים. מצד שני, כאשר מדובר במרחב שמעצם טבעו מפרק את הנורמות החברתיות ויוצר חוסר שליטה - ייתכן שהגבלה חוקית היא הדרך היחידה למנוע כאוס.

כך או כך, אין ספק ששדות תעופה הם הרבה יותר מסתם מבנים שמובילים אותנו מנקודה א' לנקודה ב'. הם זירות פסיכולוגיות מורכבות - מקומות שבהם הגבולות מיטשטשים, הזמן מתעוות, וההתנהגות שלנו עשויה להשתנות בדרכים שלא צפינו.

מקורות:

• קטעים מ- The weird psychology of airports מאת theConversation שנכתב ע"י: Steve Taylor.