העדות הראשונה לצריכת הלוצינוגנים באתר אמנות סלע
אנשים במערת פינוויל (Pinwheel Cave) בקליפורניה השאירו עדויות למצב התודעה השונה שלהם בתוך קירות המערה - זוהי העדות הפיזית הראשונה לצריכה הלוצינוגנים באתר אמנות סלע.
חוקרים מתווכחים במשך עשרות שנים על הקשר בין הלוצינוגנים לאמנות הסלע. תרבויות עתיקות ברחבי העולם הותירו מורשת מסקרנת של ציורים מופשטים, אפילו פסיכדליים במראם, על פני צוקים ועל קירות מערות, אך חוקרים מודרניים מתווכחים על המוטיבציה מאחורי יצירות האמנות האלה.
עד כה לא היו עדויות פיזיות לשימוש בהלוצינוגנים באתרי אמנות סלע. אך גילוי מפתיע באתר בדרום קליפורניה מספק כעת הוכחה שלפחות חלק מהאנשים חוו את האתר במצב תודעה שונה.
במחקר שפורסם השבוע ב"ידיעות האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית" (PNAS), צוות מחקר בינלאומי מדווח כי צרורות לעוסים בני 400 שנה של דטורה, צמח בעל תכונות פסיכו-אקטיביות חזקות, נמצאו דחוסים בסדקי התקרה של מערה קדושה. המערה, שוכנת בסמוך לקצה השטח המסורתי של אנשי צ'ומש (Chumash people), וכונתה מערת פינוויל בגלל הציור האדום המסולסל על תקרתה המעוקלת. החוקרים סבורים כי יצירת אמנות זו עשויה לייצג פרח דטורה, שעם רדת החשכה נפרש בצורת שבשבת (Pinwheel), וייתכן שהאתר היה מקום לטקסים קבוצתיים בהם צרכו דטורה.
"זו העדות הראשונות לצריכת הלוצינוגנים באתר אמנות סלע - הראיות ממש על הקירות", אומרת קרולין בויד (Carolyn Boyd), ארכיאולוגית מאוניברסיטת טקסס, שלא הייתה מעורבת במחקר החדש אך מתמחה באומנות סלע אינדיאנית.
קדושה ומסוכנת
מערת פינוויל היא אחד מכמה אתרי אמנות סלע בשמורת זאבי הרוחות (Wind Wolves Preserve), שמורה המשתרעת על 380,000 דונם מדרום לבייקרספילד ונמצאת בבעלות רשות אדמות הפרא (The Wildlands Conservancy), עמותה שנוסדה בשנת 1995. בתוך המערה יש כמה כתמים ומריחות אדומות מופשטות; ציור השבשבת, שתועד לראשונה על ידי ארכיאולוגים בשנת 2002, היא יצירת האמנות המובהקת ביותר. הציור ממוקם על חלק משופע של התקרה הנמוכה, כמטר מהקרקע. בימי הקיץ, קרני שמש פוגעת בה.
הארכיאולוג דיוויד רובינסון (David Robinson), מוביל המחקר החדש, חוקר ומתעד אמנות סלע בקליפורניה מזה שני עשורים, הוא ועמיתיו התחילו לעבוד במערת פינוויל בשנת 2007. באמצעות חפירות קטנות ותיארוכי פחמן הם גילו שהאתר היה בשימוש מסביבות 1530 עד 1890. הארכיאולוגים גילו כי יותר מ-50 סדקים קטנים בתקרה היו מלאים בצרורות של סיבי צמח לעוסים, הצרורות נקראים קווידים (quids). נלעסים כדי לחלץ מהם חומרים מזינים, בדרך כלל מצמחים כמו יוקה ואגבה, קווידים הם ממצא שכיח באתרים ארכיאולוגיים בדרום מערב ארה"ב.
בתחילה לקחו החוקרים דגימות של קווידים בתקווה למצוא עקבות של דנ"א אנושי קדום. בעוד שניתוחים אלה לא הצליחו להביא עדויות גנטיות מועילות, הבדיקות הבאות על 15 קווידים הראו כי הם מכילים סקופולמין (Scopolamine) ואטרופין, אלקלואידים מעוררי הזיות שנמצאים בדטורה. תמונות מיקרוסקופיות שצולמו במיקרוסקופ אלקטרונים סורק (SEM) אישרו כי רוב הקווידים הכילו חומר צמחי מדטורה מזן רייטי (Datura wrightii). ניתוחים תלת-ממדיים של הקווידים שהתבצעו לאחר מכן הראו כי הסיבים נחרצו ונשברו בדפוסים התואמים ללעיסה.
קטלנית במינונים גבוהים, עם עוצמה שלעתים קרובות קשה לחזות, הדטורה מסוכנת מאוד. אך ניתן לסווג את הצמח גם כאנתאוגן, או כחומר פסיכואקטיבי המשמש למטרות רוחניות, באותה קטגוריה כמו איוואסקה ופיוטה. בקוסמולוגיה של אנשי הצ'ומש, שהיסטורית צרכו את הצמח במהלך טקסי חניכה ובמסעות חזון שמאניים, דטורה הייתה בקטגוריה מיוחדת של צמחים שנחשבו בני משפחה; היא התגלמה כאישה זקנה בשם מומוי (Momoy), אומר רובינסון.
"דטורה היא הרבה מעבר להלוצינוגנן", מוסיף דבלין גנדי (Devlin Gandy), מחבר-שותף של המחקר, "זו ישות קדושה שהיא חלק מהתפילות, המשמשת לטיהור, כמו גם לריפוי". טקסי דטורה, כמו רבות מהמסורות הדתיות האינדיאניות, דוכאו על ידי עשרות שנים של מדיניות אמריקאית של התבוללות כפויה ועקירה מאדמות האבות הקדומים. מנהגי פולחן ילידיים רבים הוצאו מחוץ לחוק עד למאה ה-20.
"איבדנו כל כך הרבה היסטוריה", אומרת סנדרה הרננדז (Sandra Hernandez), דוברת שבט טיחון (Tejon Tribe), שלה קשרים עם אנשי צ'ומש והיא שימשה כיועצת במהלך המחקר במערה. השבט חזר להכרה פדרלית רק בשנת 2012, ובעוד דטורה עדיין נחשב לצמח חשוב מבחינה תרבותית, חברי השבט החיים לא המשיכו בשימוש הטקסי בו.
הרננדז מציינת שארכיוני השבט מכילים רשומות המתארות טקס אחד בו צרכו דטורה שלוש פעמים לאורך כמה ימים. היא אומרת שכשהיא משקפת את המקרה הזה היא תמיד מתרשמת מהידע והמומחיות שנדרשו כדי להיות מסוגלים לעכל בבטחה כל כך הרבה מהצמח בטווח זמן קצר.
"לפעמים אני מוצאת את עצמי חסרת מילים להגדרת התחושה של כמה נהדר לדעת כמה חכמים היו אבותינו", אומרת הרננדז. "אני לעולם לא אוכל להתעלם מזה. ידענו דברים מכיוון שתקשרנו עם הבוראים ותקשרנו עם הטבע".
פירוש היצירה
יתכן שאי אפשר לדעת מדוע ובאילו תנאים נוצר ציור השבשבת. אך מחברי המחקר החדש סבורים כי הראיות הארכיאולוגיות בתוך המערה עשויות להציע רמזים לגבי ההקשר בו האמנות נחוותה.
"ישנה התיאוריה שאומרת כי אמנות הסלע בקליפורניה נוצרה לעתים קרובות על ידי שאמאנים בהתבודדות אישית", אומר רובינסון. הציורים ייצגו אפוא את החזונות הפסיכדליים שקיבלו השאמאנים, שהיו בדרך כלל גברים, במהלך הטראנס ההזייתי שלהם, וכתוצאה מכך אתרי אמנות הסלע הללו הפכו למקומות על טבעיים חזקים שנועדו להיות מנועים משאר בני השבט.
תיאוריה זו הונעה לעיתים קרובות מכך שהאמנות "נראית כל כך סוריאליסטית שהיא חייבת היתה להיווצר על ידי מישהו בטריפ", אומר גנדי. "כיליד וגם כארכיאולוג אני חושב שזה אפשרי שאמנות סלע מסוימת מגיעה מהזיות, אבל אני חושב שהרעיון מוגזם מדי".
החוקרים לא חושבים שהראיות מהאתר מצביעות על כך שהדטורה נצרכה על מנת ליצור את הציורים. במקום זאת, הם פירשו את ציור השבשבת כמו ייצוג של צמח דטורה, המשמש כסמל שאומר: "כאן המקום לקחת דטורה". החוקרים פירשו דמות אדומה סמוכה כחרק - אולי רפרף (hawk moth), הידוע כ"משתכר" מצוף הדטורה הנשאב דרך חוטמו הארוך - אולי ככפיל סימבולי נוסף עבור צורך הדטורה.
רובינסון חושב שהצפיפות של קווידי הדטורה הלעוסים, כמו גם הכלים והחפצים האחרים שנמצאו על רצפת המערה מתחת לציור, מציעים כי המקום הזה שימש באופן משותף, לא רק על ידי שאמאן בודד. מקורות אתנוגרפיים מצביעים על כך שתה המכונה טולואצ'ה (Toloache), העשוי משורש דטורה מרוסק, נצרך במהלך טקסי חניכה של מתבגרים על ידי קבוצות ילידים באזור, כך שקווידי הדטורה יכולים לייצג דרך לא כתובה של נטילת החומר במהלך חניכה, או בטקס קבוצתי נפרד כהכנה לפעילות כמו משלחת ציד.
בויד, חוקרת אמנות הסלע שלא הייתה מעורבת במחקר, אומרת שהיא מסכימה שציור השבשבת הוא של פרח דטורה. "עם זאת, אני חושדת שהציור מתאים בו זמנית גם לתופעות חזותיות שחוו במצב תודעה שונה, מה שחיזק עוד יותר את חשיבות האמנות למי שביקר באתר ובלע את הצמח החזק", היא הוסיפה.
מבחינת הרננדז, ביקור במערה והתבוננות בציורים כיום היא "חוויה אישית לחלוטין". לדבריה, היא רואה את פרח הדטורה כשהיא מתבוננת בציור השבשבת, אך מציינת כי בני משפחתה לא תמיד מסכימים. היא הייתה פתוחה לפרשנויות מרובות לאתר כמקום לאנשים המבקשים הדרכה רוחנית או קבוצות המשתתפות בטקס משותף. בלי קשר, המערה משמשת כצינור מידע לשבטה על מנת ללמוד על עברם.
"יש אינדיאנים בכל מדינת קליפורניה שיש להם את המקומות האלה שמהם אפשר ללמוד כל כך הרבה מבחינת הידע האקולוגי", אומרת הרננדז. "זה עדיין מסביבנו ומחכה לנו כאנשי השבטים שנלמד את הדברים האלה על אבותינו הקדומים".
