המסע הגדול של האנושות מהמציאות אל הפנטזיה
- גור זיו
- 2 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
האם ידעתם שהסיפורים שאנו מספרים הופכים לבדיוניים יותר ויותר עם הזמן? מחקר חדש ויוצא דופן ניתח 65,000 סרטים וספרים מ-4,000 השנים האחרונות וחשף מגמה ברורה: האנושות בורחת מהמציאות אל הדמיון. מה גורם לנו להעדיף פנטזיה על פני ריאליזם? ומה זה אומר על התרבות שלנו בעידן הבינה המלאכותית?
מאז שחר התרבות, אנו מספרים סיפורים. חרטנו אותם על קירות מערות, לחשנו אותם סביב מדורות, כתבנו אותם על קלפים, ובסופו של דבר, הקרנו אותם על מסכי ענק. הסיפורים הם המרקם שממנו עשויה החברה האנושית; הם האופן שבו אנו מעבירים ידע, מנחילים ערכים, ומנסים להבין את מקומנו ביקום. אך האם פעם עצרתם לחשוב על אופי הסיפורים עצמם? האם הסיפורים שסיפרו אבותינו לפני 2,000 שנה דומים לאלו שאנו צורכים היום? האינטואיציה אולי אומרת שלא, אבל כיצד ניתן למדוד משהו חמקמק כמו "סיפור"? כיצד מכמתים דמיון? מחקר חדש ויוצא דופן, המשלב את העוצמה של בינה מלאכותית עם ניתוח "ביג דאטה" של ההיסטוריה התרבותית, עשה בדיוק את זה. חוקרים יצאו למסע שאפתני למפות את האבולוציה של הנרטיב האנושי, ומה שהם גילו הוא לא פחות ממדהים: לאורך אלפי שנים, הסיפורים שלנו יוצאים למסע ברור, עקבי וניתן למדידה - מסע הרחק מהמציאות, עמוק אל תוך ממלכת הבדיון.
כדי לבצע משימה כה אדירה, החוקרים אולג סובצ'וק (Oleg Sobchuk) ופיטר טיניטס (Peeter Tinits), במחקרם שפורסם בכתב העת היוקרתי Nature Human Behaviour, היו צריכים תחילה לבנות מאגר נתונים חסר תקדים. הם אספו מידע על למעלה מ-65,000 יצירות - סרטים, רומנים וסיפורים קצרים - מתקופות שונות, החל מסיפורי המיתולוגיה של שנת 2000 לפנה"ס ועד לשוברי הקופות של ימינו. המאגר כלל יצירות מלמעלה מ-30 מדינות, כדי להבטיח שהניתוח לא יהיה מוטה לתרבות המערבית בלבד. לאחר שהיה בידיהם מאגר הנתונים, הם ניצבו בפני האתגר המרכזי: כיצד מודדים "בדיוניות"? הם הגדירו זאת כ"מידת החריגה מהמציאות", וחילקו את הבדיקה לשלושה ממדים מרכזיים בכל סיפור: הדמויות, האירועים, והרקע (הזמן והמקום). האם הגיבור הוא אדם רגיל או קוסם רב עוצמה? האם העלילה מתארת אירועים יומיומיים או מסע בין גלקסיות? האם הסיפור מתרחש ברחובות תל אביב המודרנית או בממלכה קסומה שבה דרקונים שולטים בשמיים?
כדי לענות על שאלות אלו עבור כל אחת מ-65,000 היצירות, משימה בלתי אפשרית עבור צוות אנושי, החוקרים רתמו את הכלי החזק ביותר העומד לרשותם כיום: מודל שפה גדול, בדומה לטכנולוגיה שעליה מבוסס מנוע הבינה המלאכותית שאתם מכירים. הם "לימדו" את המודלים לזהות ולכמת את רמת הבדיוניות בכל אחד משלושת הממדים. לאחר תהליך אימון וכיול קפדני, הם שחררו את האלגוריתמים על מאגר הנתונים העצום. התוצאות, שהוצגו כגרפים המתארים את רמת הבדיוניות הממוצעת לאורך ההיסטוריה, היו ברורות וחד-משמעיות. בכל הממדים שנבדקו - דמויות, אירועים ורקע - נמצאה מגמה עקבית ומתמשכת של עלייה ברמת הבדיוניות. הסיפורים שלנו, ככלל, הופכים לפחות ופחות ריאליסטיים עם הזמן. המגמה הזו נמצאה נכונה על פני תרבויות שונות ועל פני סוגי מדיה שונים, מה שמצביע על כך שלא מדובר בתופעה מקומית או זמנית, אלא במעין דחף אנושי אוניברסלי.
אך מדוע? מה מניע את התרבות האנושית, באופן קולקטיבי, להתרחק מהמציאות המוכרת ולשקוע עמוק יותר בעולמות דמיוניים? המחקר אינו מספק תשובה חד-משמעית, אך הוא פותח פתח למספר השערות מרתקות, הנטועות עמוק בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה של המין האנושי. אחת האפשרויות היא שהבריחה אל הבדיון היא תגובה ישירה למורכבות הגוברת של העולם. ככל שהחברות שלנו הופכות לגדולות יותר, טכנולוגיות יותר ומורכבות יותר, כך גדל הצורך במרחב מנטלי שבו ניתן לפשט את המציאות, לבחון תרחישים בצורה בטוחה, או פשוט לברוח מהלחצים של היומיום. הסיפור הבדיוני מציע לנו עולם שבו הכללים ברורים יותר, שבו יש טוב ורע מוחלטים, ושבו לגיבור, בניגוד אלינו, יש שליטה על גורלו. במובן זה, הפנטזיה אינה בריחה מהמציאות, אלא כלי להתמודד איתה.
הסבר אפשרי נוסף, כפי שהציעו הוגים כמו יובל נח הררי, קשור לתפקידה של פיקציה ביצירת שיתוף פעולה המוני. היכולת שלנו להאמין בסיפורים משותפים - על אלים, על אומות, על כסף או על זכויות אדם - היא מה שמאפשר לבני אדם, בניגוד לכל בעל חיים אחר, לשתף פעולה בקבוצות ענקיות וגמישות. ייתכן שהנטייה הגוברת לסיפורים בדיוניים היא מעין "אימון" קוגניטיבי. ככל שאנו מתרגלים את "שריר הדמיון" שלנו על סיפורים מורכבים יותר, כך אנו משפרים את יכולתנו להאמין ולקחת חלק במיתוסים המשותפים שמחזיקים את החברה שלנו יחד. על פי תפיסה זו, אהבתנו הגוברת לפנטזיה אינה סימן לחולשה, אלא דווקא ביטוי לכוח החברתי הגדול ביותר שלנו.
לא ניתן להתעלם גם מההיבט הטכנולוגי. המצאת הדפוס, ולאחר מכן הקולנוע, הטלוויזיה, משחקי המחשב, וכעת המציאות המדומה, סיפקו לנו כלים חזקים יותר ויותר ליצירת עולמות בדיוניים סוחפים ומשכנעים. ככל שהטכנולוגיה מאפשרת לנו לברוא עולמות מציאותיים יותר, כך אולי גובר הפיתוי לבלות בהם יותר זמן. העלייה בבדיוניות, אם כן, עשויה להיות לא רק שינוי בטעם התרבותי, אלא גם תוצאה ישירה של ההתקדמות הטכנולוגית שלנו.
המחקר הזה, על אף היותו אקדמי, נוגע בשאלות העמוקות ביותר על טבענו. הוא מראה לנו, באמצעות נתונים קרים, את כוחו העצום של הדמיון בעיצוב ההיסטוריה האנושית. הוא מזכיר לנו שהסיפורים שאנו מספרים אינם רק בידור; הם מראה המשקפת את הפחדים, התקוות, והצרכים העמוקים ביותר של החברה שלנו בכל תקופה. וכעת, כשאנו עומדים בפתחו של עידן חדש, עידן שבו בינה מלאכותית יכולה ליצור סיפורים ועולמות בדיוניים מורכבים יותר מאי פעם, הממצאים הללו מקבלים משנה תוקף. השאלה הגדולה אינה עוד "האם הסיפורים שלנו הופכים לבדיוניים יותר?", אלא "לאן המסע הזה אל תוך הדמיון ייקח אותנו הלאה?".
המחקר:
תגובות