עם מתקפת הטרור הרצחנית של ה-7 באוקטובר שבוצעה ע"י חמאס, תשומת הלב העולמית התמקדה בהכרח באיראן ובתפקיד שהיא מילאה, אם בכלל, בהתחשב בעובדה שהיא אחת התומכות העיקריות של הארגון במשך 30 שנה, בדיוק כפי שהיא תומכת בחיזבללה בלבנון, בחות'ים בתימן ובמיליציות בעיראק. אבל המימון הזה מגיע מהממשלה, לא מהעם. ואכן, תושבי איראן ערכו במהלך השנה האחרונה הפגנות בעלות פרופיל גבוה נגד ממשלתם המדכאת בעקבות רצח מהסא אמיני על ידי "משטרת המוסר". כדי להבין טוב יותר את איראן כיום, עלינו להתעמק מעט בהיסטוריה שלה.

מהפכות חשובות זכורות לעתים קרובות באמצעות נרטיבים מרתקים אך מפושטים ביותר. בדרך כלל, הם עוסקים באנשים פשוטים שעומדים מול שליט רודני. המהפכה האמריקאית היתה מלחמה בין המושבות האמריקאיות והאימפריה הבריטית. במהפכה הצרפתית דרשו אזרחי צרפת את התפטרותו של לואי ה-16. במהלך המהפכה הרוסית, הרוסים דרשו את אותו הדבר מהצאר שלהם, ניקולאי השני.
ברמה הבסיסית, כל זה פחות או יותר נכון. אבל במבט מעמיק יותר, הנרטיבים הפשוטים מתחילים להתפרק. המהפכה האמריקנית היתה מלחמה, לאמיתו של דבר, לא רק בין האמריקאים לבריטים; האויב הגדול ביותר של אנגליה, הצרפתים, היו מעורבים גם הם, בעיקר באמצעות תמיכתו של המרקיז דה לאפייט. המהפכה הצרפתית, בינתיים, אכלה את הזנב של עצמה במהלך שלטון הטרור של הוועד לשלום הציבור. והמהפכה הרוסית הייתה, למען האמת, לא אחת אלא שתי מהפכות, שתיהן עם תוצאות שונות.
בספרו מלחמה ושלום, לב טולסטוי מסביר שאירועי העבר מורכבים מדי מכדי לזקק אותם לסיפורים פשוטים כמו אלה שהוזכרו לעיל. הדרך היחידה להבין באמת איך ההיסטוריה מתפתחת, הוא טוען, היא לערום את הביוגרפיות של כל אדם שאי פעם חי.
ההיסטוריון האיראני-אמריקאי, רזא אסלאן, היה עשוי בהחלט להשתמש בטולסטוי כאור מנחה בעת כתיבת ספרו האחרון, 'מרטיר אמריקאי בפרס: החיים האפיים והמוות הטראגי של הווארד בסקרוויל' (An American Martyr in Persia: The Epic Life and Tragic Death of Howard Baskerville). הספר, שפורסם בשנת 2022, מספר לא רק את סיפורו של בסקרוויל - מיסיונר מנברסקה שנשלח לאיראן ערב המהפכה החוקתית בפרס - אלא גם את סיפוריהם של הסטודנטים, הפוליטיקאים ולוחמי החופש הרבים שאיתם הוא בא במגע במהלך מסע משנה חיים זה (ובסופו של דבר, מסיים חיים).
בסיפור, אסלאן מדגים שההיסטוריה האנושית לא מעוצבת רק על ידי כוחות חסרי פנים כמו כלכלה או לוגיסטיקה, אלא גם רשת מורכבת של קשרים אישיים ומקצועיים. במקרה של המהפכה החוקתית בפרס, רשת היחסים הזו הביאה לנאמנות בלתי סבירה ולעתים קרובות זמנית, שלא לדבר על פלגים בתוך הפלגים.
הווארד בסקרוויל (Howard Baskerville) לא יכול היה להגיע לפרס, איראן של ימינו, בזמן מסוכן יותר של אי ודאות. בעקבות מגמות עולמיות, המדינה הצליחה לאחרונה להקים פרלמנט - אולי הרגע המכונן של המהפכה החוקתית - אבל הלגיטימיות שלו נבחנה על ידי השאה, מוחמד עלי.

המחלוקת הבירוקרטית ברובה קיבלה תפנית אלימה כאשר, בשנת 1907, מטען חבלה הושלך לתוך מכוניתו של השאה כשיצא מטהרן. הפרלמנט פעל למנוע ממוחמד עלי, ששרד את המתקפה, להורות על מעצרים והוצאות להורג מהסוג הלא משפטי שהתרחשו בדרך כלל כאשר ראש המדינה הותקף. להפתעת כולם, השאה הרודני בדרך כלל שחרר את החשודים ואף הסכים להסיר מיועצי חצרו יועצים שהפרלמנט לא סמך עליהם.
הספקנים חששו ששיתוף הפעולה של השאה אינו אלא תרמית, והם צדקו. ברגע שהחוקתיים הסירו את ההגנה שלהם, מוחמד עלי הכריז על עצמו כמנהיג הבלתי מעורער של איראן. הוא חילק נשק לתומכיו בכפרים וגייס את כוחות הלחימה האליטיסטיים שלו, בריגדת הקוזקים, בראשות הקצין הרוסי ולדימיר ליאחוב (Vladimir Liakhov). זמן קצר לאחר מכן, כוחותיו שלטו ברוב המדינה. המבצר החוקתי האחרון שנותר היה העיר תבריז, העיר שבה בסקרוויל חי ועבד כעת.
בסקרוויל הפך למיסיונר לאחר שלמד בפרינסטון. הוא רצה לנסוע לסין, אבל מועצת שרי החוץ של הכנסייה הפרסביטריאנית שלחה אותו לתבריז במקום. שם, הצטרף בן ה-22 לסגל של בית הספר האמריקאי ממורייל (American Memorial School). מנוהל על ידי מיסיונר ותיק בשם סמואל ווילסון, בית הספר נאבק להמיר את דתם של תושבי העיר המוסלמים, שעבורם האסלאם היה אמונתם וגם זהותם התרבותית. עם זאת, הוא סיפק חינוך איכותי למשפחות איראניות שאפתניות ובעלות חשיבה פרוגרסיבית; בכיתה, נושאים כמו זכויות אזרח נדונו עם להט דתי.

אפשר היה לחשוב שאמריקאים באיראן תמכו באופן מוחלט במהפכה החוקתית בפרס. עם זאת, הדברים לא היו פשוטים כל כך. מועצת הכנסייה הפרסביטריאנית אסרה על מיסיונרים להתערב ב'עניינים זמניים' כאשר הם בחו"ל, לא רק משום שזה עלול לסכן את מעמדה הגלובלי של ממשלת ארה"ב, אלא גם משום שעניינים גשמיים אינם נוגעים לאנשים שעושים את עבודת האל.
בפרקטיקה, קשה להישאר נייטרלי כשאתה נקשר למקום ומעורב בקהילה. אף על פי שהם אמריקאים בדם, אשתו וילדיו של וילסון נולדו וגדלו בפרס וחשבו על עצמם גם כפרסים. ובזמן שהמורים סירבו לקחת חלק פעיל במאבק של תבריז נגד השאה, הם עדיין הרגישו מחויבים להקל על הסבל על ידי הזנת רעבים וטיפול בפצועים.
אבל בסקרוויל הרגיש שהוא צריך לעשות יותר. לבקשתו של סאטאר חאן (Sattar Khan), שודד דרכים שהפך למנהיג הכוחות החוקתיים, הוא החל להתגנב לספריית הקונסוליה האמריקאית כדי לנבור באנציקלופדיה בריטניקה כדי לקבל הנחיות כיצד לייצר חומר נפץ או לפרוס ארטילריה. כשמנהל הספרייה עלה על בסקרוויל, הוא הזכיר לו ולמיסיונרים אחרים ש"התקוממות נגד ממשלה אוריינטלית" היא "פשע חמור".

בסקרוויל לא רק שהמשיך את מחקריו אלא גם התחמש בנשק. הוא הפך לסגן של סאטאר, ונפל בקרב מפתח נגד השאה. כאשר נשאל על כנות החלטותיו, הוא אמר שהוא לא רואה סתירה בין אמונותיו לפעולותיו:
"אינני יכול להישאר רגוע ולצפות באדישות בסבלם של אנשים הנלחמים על זכויותיהם. אני אזרח אמריקאי ואני גאה בזה, אבל אני גם אדם ולא יכול שלא להרגיש אמפתיה עמוקה כלפי תושבי העיר... איני מפחד מאף תוצאה קטלנית ואני נחוש לשרת את העניין הלאומי של פרס".
האמריקאים לא היו היחידים שפנו זה נגד זה במהלך המהפכה החוקתית בפרס. זה נכון גם לגבי אנשי הדת של המדינה. לעיתים קרובות הם מתוארים כמגוון הומוגני על ידי משקיפים מבחוץ, אך המולות — או האייתוללות, כפי שהם מכונים באיראן — גם הם לא הסכימו אם לתמוך במלוכנים או בחוקתיים.
כפי שאסלאן כותב ב"מרטיר אמריקאי", אנשי דת פרוגרסיבים מילאו תפקיד מפתח בגיוס העם האיראני נגד השאה. אביו של מוחמד עלי, מוזפר א-דין, ספג ביקורת מצד מנהיגים דתיים בעולם הערבי. אחד מהם, ג'מאל א-דין אל-אפגאני גינה את "הזנחת החובה של הגנה על נתיניו מפני עוולות". אל-אפגאני היה דמות מייסדת של המודרניזם האסלאמי, תנועה שראתה בדת כלי לשינוי חברתי והגנה מפני עריצים.
כאשר מוחמד עלי השתלט בחזרה על איראן לאחר שהטעה את החוקתיים, חטיבת הקוזקים של ליאחוב הטילה מצור על בניין הפרלמנט. החוקתיים שהחזיקו מעמד בפנים הובלו על ידי שתי אייתוללות: מוחמד חוסיין טבטבאי וסייד עבדאללה בהבהאני. שניהם דחקו לפתרון של שלום והמשיכו לעשות זאת תחת אש. כאשר הבניין נהרס, האייתוללות נכבלו בשלשלאות והובלו לשאה, שחייליו הכו והשפילו אותם.

לצדו של מוחמד עלי עמד עמיתם של טבטבאי ובהבהאני, איש הדת פאזלוללה נורי. נורי, אנטי-חוקתי, חש ש"ממשלה ייצוגית מנוגדת לחוקי האיסלאם", והפציר בשאה לא להתפשר עם המורדים. בזמן כהונתו, הוצאו פסקי הלכה (פתוות) הקוראים לג'יהאד נגד סאטאר חאן ותומכיו. "מוסלמי", נכתב באחד מהפליירים הרבים שהופצו בתבריז, "תתאמץ! איפה הכבוד שלך? האיסלאם על סף אבדון. הג'יהאד הוא חובה על כל אחד מכם כדי למחוק את השורש של האנשים חסרי הדת האלה מעל פני האדמה".
בינתיים, אנשי דת פרו-חוקתיים הוציאו פתוות נגד המלוכה. האייתוללות הגדולות של נג'ף השוו את סאטאר חאן וחסידיו לחוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד וגיבור באסלאם השיעי המסמל התנגדות והקרבה עצמית בשם העוול. שיתוף פעולה עם השאה וקשירת קשר נגד החוקה, הם אמרו, היה לבגוד בחוסיין. פתווה אחרת אמרה שתשלום מיסים למדינה בזמן שהשאה בשלטון הוא "אחד החטאים הגדולים ביותר".

המחלוקת על הקשר בין האסלאם לדמוקרטיה ממשיכה למלא תפקיד חשוב באיראן גם כיום. רוחאללה חומייני, שהקים את הרפובליקה האסלאמית והפך למנהיגה העליון הראשון, האמין שעל אנשי הדת לפעול בשם האל בהווה ולא להמתין לדין העתידי. אמונה זו, שהפכה לבסיס התיאולוגי לשלטונו המוחלט, לא הייתה מעוגנת במסורת השיעית, והיא ממשיכה להיות מוטלת בספק על ידי אנשי דת בתוך הרפובליקה ומחוצה לה, חלקם שוב תומכים בפשרה ועומדים לצד המפגינים.
מקורות:
Opmerkingen