הכנסת האוקיינוס הביתה
- גור זיו
- 5 ביוני
- זמן קריאה 12 דקות
עודכן: לפני 4 ימים
מאת: Bernd Brunner
מקור: Public Domain Review
ברנד ברונר על הנטורליסט האנגלי פיליפ הנרי גוס, וכיצד ספרו משנת 1854 "האקווריום", בליווי איורים מרהיבים ומנה מסחררת של להט דתי, הצית בבריטניה הוויקטוריאנית טרנד סוחף של "גן אוקייני".
הפופולריזציה של תצפית על אינטראקציה בין בעלי חיים ימיים וצמחי מים בתוך מכלי זכוכית מיוחסת לאנגלי פיליפ הנרי גוס (Philip Henry Gosse), שהיה הראשון שהתעקש להשתמש במילה "אקווריום" (“aquarium”) לציון חפצים כאלה. בספרו מ־1853 "שיטוטי נטורליסט בחופי דבון" ("A Naturalist’s Rambles on the Devonshire Coast"), נעשה שימוש חלופי במונח "ויוואריום" (“vivarium”") יחד עם "אקווריום ימי" (“marine aquarium”), אך שנה לאחר מכן, נקבע המונח הרשמי בספרו "האקווריום: גילוי פלאי מעמקי הים" ("The Aquarium: An Unveiling of the Wonders of the Deep Sea"). כפי שציין גוס בדפיו, המילה צריכה להיות "נקייה, קלה להגייה וזכירה בקלות".
המונח "ויוואריום" יועד למכלים שמכילים בעיקר נחשים ודו-חיים; "אקווה-ויוואריום" (“aqua vivarium”) היה שלב בכיוון הנכון, אך עדיין לא מושלם. גוס הבין את "אקווריום" כצורה הנייטרלית של "אקווריוס" (“aquarius”). הוא כנראה גם ידע שעבור הרומאים הקדומים המונח הזה שימש רק לציון מאגר מים, ושבוטנאים השתמשו בו כבר עבור מכלי צמחים. עבורו, זו לא היתה סתירה, אלא הרחבה לשונית מוצדקת. הוא הצהיר בטקסיות:
"יהא אפוא המונח אקווריום הנבחר לציון האוספים המעניינים הללו של בעלי חיים וצמחים מימיים, תוך הבחנה בין אקווריום של מים מתוקים אם תכולתו נהרית (fluviatile), לבין אקווריום ימי (Marine Aquarium) אם מבוסס על מים מלוחים".
גוס נולד בשנת 1810 בעיירה פול (Poole) שבדרום אנגליה, בנו של צייר מיניאטורות נודד ודל אמצעים. בצעירותו חצה את האוקיינוס האטלנטי והגיע לניופאונדלנד, שם פיקח על צי הציד של כלבי ים ובקלה בנמל קרבוניר (Carbonear harbour). בשנות העשרים לחייו קנה במכירה פומבית עותק של הספר "חיבורים על המיקרוסקופ" ("Essays on the Microscope"), ומאותו רגע הקדיש את חייו לאיסוף חרקים. במשך שנתיים תיעד כל חרק שהצליח להשיג. יחד עם כמה מחבריו, עבר לקנדה היבשתית בניסיון להקים קומונה חקלאית ומוזיאון לציפורים מפוחלצות.
לאחר ששני המיזמים כשלו, חזר גוס לאנגליה ומצא עבודה כמורה בהאקני (Hackney), עד שקיבל הזמנה מהאגודה לקידום הידע הנוצרי (SPCK) לכתוב מבוא לזואולוגיה. מחקרו עבור הספר עורר בו השראה לכתוב את "האוקיינוס" ("The Ocean") שפורסם ב-1844, והתבסס על ממצאיו של החוקר סר ג'יימס קלארק רוס, אשר מאז 1818 חקר את האוקיינוס השקט והארקטי וגילה מגוון רחב של צמחייה ובעלי חיים ימיים. הספר הפך להצלחה מפתיעה, והביא להזמנתו לג'מייקה באותה שנה - מסע שמומן על ידי אספן צדפים נלהב בתמורה לדגימות שיתווספו לאוספיו. שהותו של גוס בקריביים הובילה לשלושה ספרים נוספים - כולם הצלחות - והפכו אותו לדמות מובילה בקרב כותבי ספרי הטבע של התקופה.
עם שובו מג'מייקה הפך גוס לנוצרי אדוק, אמונה שהשפיעה על רוב יצירתו מאז. דרך רעייתו, אמילי בואז, הצטרף לכת האוונגליסטית "תנועת האחים מפלימות" ("Plymouth Brethren Movement"). חייו הוכתבו על ידי מונוטוניות של תפילות אינסופיות. קריאת רומנים ושירה, הליכה לתיאטרון או שירת שירים חילוניים נאסרו - ואף מגע חברתי מחוץ לחברי הכת לא התקבל. גוס האמין בלב שלם שישוע ישוב לארץ עוד בימיו, ותחושת הדחיפות הזו דחפה אותו להקדיש את זמנו לפרויקטים ספרותיים רבים, שכולם עסקו בחיים על חוף הים.
ניתן היה למצוא את גוס יושב מאחורי שולחן העבודה או פועל בחוץ, לבוש בחליפה שחורה, חופר בהתלהבות בבוץ בזמן השפל או בוחן במדויק בריכות סלע - גם בגלים סוערים - בחיפוש אחר יצורים חיים. הוא הפך לסמכות בכל הנוגע לפאונה חופית, וההרצאות הרבות שלו בלונדון התקבלו תמיד באהדה ובהערצה.
מכל כתביו של גוס, "האקווריום" היה המצליח ביותר. בו תיאר את תצפיותיו על החיים לאורך קו החוף, וכשנה לאחר שהקים את האקווריום הציבורי הראשון בגן החיות של לונדון, העניק לקוראיו הוראות כיצד לבנות לעצמם "אוקיינוס מיניאטורי" בבית. אקווריום מים מלוחים, כך טען, הוא הדרך המושלמת להכיר את יצורי האוקיינוס המוזרים מבלי לרדת לעומק שלהם בעזרת ציוד צלילה מורכב. הוא השתעשע מתיאור של הזואולוג הצרפתי אנרי מילן-אדואר (Henri Milne-Edwards), אשר פסע על קרקעית הים התיכון כשהוא לבוש ב"חולצה אטומה למים, משקפיים מתאימים וצינור נשימה" כדי להתבונן מקרוב בעולם שמתחת לפני המים. כל זה, גוס הכריז, קל הרבה יותר להשגה בסביבה הבטוחה של ארבעת הקירות בבית.
בדיווחיו הארוכים על מסעותיו לאורך החוף, הסביר גוס לקוראיו שהאקווריום הוא המטרה, אך יש עדיין מכשולים רבים שיש להתגבר עליהם. היחס אל הטבע, לשיטתו, דורש גישה זהירה ומכבדת, שכן המחקר שלו הוא בעיניו תרגול רוחני. עבור גוס, הדת ומדע הטבע הלכו יד ביד: "זה מביא אותנו, במובנים מסוימים, לנוכחותו של אלוהים", הוא אמר, "או ליתר דיוק, מעניק לנו הכרה בו, וחושף בפנינו חלק ממאפייניו המהותיים". האקווריום שימש כזירה המושלמת לצפות בנפלאות בריאתו של "האל השען" ("Watchmaker God"), כפי שתיאר אותו ויליאם פיילי. בספרו הקודם "שיטוטי הנטורליסט" ("A Naturalist’s Rambles"), כתב גוס כי בבריכות הסלע שעל החוף ניתן לראות הבזק של האושר הקדום ששרר לפני החטא - הצצה למצבו הראשוני של הטבע, כפי שיהיה עם שובו של המשיח. ב"האקווריום", המשיך גוס והמשיל את שוניות האלמוגים לעיר ירושלים השמימית:
"האם זה דמיוני להבחין בהשתקפות קלושה של תהילות אלה בפוליפ העלוב?… כאשר אני מביט בהמוני הפוליפים המאכלסים מבנה שכזה, שכל אחד מהם עונד כתר כוכבים, וכולם פועלים בהרמוניה, בונים לבנה אחר לבנה ותא אחר תא, מבנה שקירותיו שקופים כבדולח, שלעיתים מעוטרים באבנים טובות למראה, ותאיו נחתמים בדלתות פנינה; כאשר אני צופה כיצד המבנה גדל לעיר, לקהילה, של אינספור יחידים; כאשר אני יודע שמעבר לחיים הנפרדים של כל פרט, מתקיימים חיים משותפים, קשר זהות, ההופך את ההמון השוקק לישות אחת - אחת, אף כי רבת פנים - איני יכול שלא לחשוב על העיר השמימית, ירושלים של מעלה".
כפי שמעיר ג'ונתן סמית (Jonathan Smith) בספרו "צ'ארלס דרווין והתרבות הויזואלית הוויקטוריאנית" ("Charles Darwin and Victorian Visual Culture"), רק לאור חזון זה ניתן להבין את האיורים שממלאים את ספריו של גוס על חיי החוף. הלוחות הצבעוניים מהפנטים, ומציגים "מעין ממלכת שלום תת-ימית", מלאים ביצורים ממינים שונים, שכולם מתקיימים יחדיו בהרמוניה, ללא תחרות או מחסור. בריכות הסלע מצוירות כמחזיקות "את אותם מאפיינים של גן העדן קדם החטא… הצצה חזותית אל הממלכה העתידית המצפה למאמין האמיתי".
האקווריום החלוצי של גוס הכיל שפע מרשים של בעלי חיים וצמחים ימיים. לפני שאסף את בעלי החיים, היה חשוב קודם לכן ללקט את הצמחים, שהיו אחראים על ייצור החמצן במיכל. לשם כך המליץ גוס על היום שלאחר ירח מלא או מולד הירח, שכן בשלב זה הגאות נמוכה ככל האפשר ואז נחשפים אזורים שבדרך כלל מכוסים במים. מצויד בסל איסוף מכוסה, צנצנות אבן וזכוכית, שניים או שלושה בקבוקונים קטנים, פטישים ואזמלים, יצא גוס אל מדפי הסלע בקצה הים. במיוחד משכו אותו הסדקים המחוספסים והחדים - כאלה שכל מטייל נבון היה משתדל להימנע מהם בכל מחיר - שכן דווקא שם ניסו הצמחים הרצויים להסתתר:
"אנו מרימים את גוש אצת הזית (Fucus distichus) התלוי בקצה, ומגלים כי דפנות הסדקים לעיתים קרובות מעוטרות בצורות היפות והעדינות ביותר של אצות ים; למשל, הדלסריה המכונפת (Delesseria alata), שצומחת בעלי כותרת דקיקים ומחורצים בצבע ארגמן עשיר, והפטילוטה הנוצתית (Ptilota plumosa) בצבע אדום עמום יותר".
את הצמח היה צורך להסיר יחד עם פיסת הסלע שעליה הוא צמח; רק כך היה לו סיכוי לשרוד. לאחר חציבה מיומנת (לעיתים מתחת למים), כל גבעול נאסף לכלי אחסון זמני שהובא מבעוד מועד. איסוף בעלי החיים דרש אף יותר תשומת לב ויכולת נשיאה מתאימה. לפי גוס, על האוסף להיות תמיד דרוך וערני, שכן יצורים מוזרים ומגוונים בצורתם עשויים להופיע בכל רגע.
עם שובו ממסע החוף שלו, היה גוס מתחיל את תהליך העברת ממצאיו מהמיכלים הזמניים אל תוך האקווריום הימי הקבוע שלו. המראה החיצוני של האקווריום של גוס כבר הזכיר את מיכל הזכוכית המלבני המוכר לנו כיום, עם מסגרת עץ ליבנה. ממדיו היו 61 × 30 × 30 ס"מ; הצדדים והקצוות היו עשויים לוחות זכוכית, ותחתיתו הייתה עשויה לוח צפחה. הלוחות מולאו בחומר איטום בין מסגרות עץ הליבנה - שיפור משמעותי לעומת האקווריומים הניסיוניים המוקדמים, שכן משטחי הזכוכית השטוחים לא גרמו לעיוותים האופטיים שהיו נפוצים בזכוכית עגולה. גוס כיסה את תחתית האקווריום בשכבה מבודדת של חמר, חלוקי נחל, חול, ולבסוף שברי סלע קטנים, שיצרו גשרים קטנים וזיזים שסיפקו מחסה ליצורים השוחים. לאחר שהוסיף את הצמחים, מזג גוס כ-76 ליטר של מי ים מעל הנוף המיניאטורי. במהלך הלילה הראשון היה גוס מתבונן במיכל לאור נר, ורואה כיצד שפע של קונכיות זעירות ומיקרואורגניזמים כבר רוחשים בתוכו.
בעלי החיים הוכנסו למחרת. בין הדגימות נמצאו דג קוצן בן 15 קוצים (Fifteen-spined Stickleback), שבע קיפון בורי, דג גובי שחור אחד (Black Goby), שלושה שבלולי פריוונקלס נפוץ (Common Periwinkles), צדפת אנומיה אחת (Anomia), שני צדפי קוקלה נפוצה (Common Cockles), שני מינים של אסידייה (Ascidia), שני סרטני נזיר, ארבעה שרימפסי חול (Sand Shrimp), חסילון אחד (Prawn), שלוש תולעי כתר (Crown Worms), שתי שושנות ים מזן "קרן עבה" (Thick-Horned Anemone), ועוד רבים אחרים. בסך הכול כ-100 בעלי חיים מצאו בית חדש במיכל.
אף על פי שהאקווריום יכול היה להכיל יותר, ומדי יום טפטפו לתוכו שניים או שלושה גלונים של מים מלוחים ממיכל נוסף מעליו - לשם "אוורור מלאכותי" - הבין גוס כי צריכת החמצן בקרב הדיירים תעלה עד מהרה על כמותו. השבוע הראשון של הניסוי עבר בהצלחה (למעט תקיפה אחת או שתיים מצד טורפים כלפי מינים חלשים יותר). אך שלושה ימים אל תוך השבוע השני מתו מספר בעלי חיים, והמים החלו להפיץ ריח לא נעים כתוצאה מגוויות שהסתתרו בין הסלעים. לאחר שניקה היטב את המיכל, המשיך גוס את ניסויו עם הצמחייה והפאונה הנותרת.
מאחר שלא הייתה לציבור הרחב כמעט כל אפשרות לראות את מרבית היצורים שגוס ואחרים אספו, היה עליו להחיותם דרך דפי ספריו. בתיאוריו התרכז בבעלי החיים שהיטיבו לגלם את מסתורין העולם התת-ימי. הוא הרבה להשתמש בדימויים מעולם החי היבשתי - שילובים של צורות אדם וחיה - כדי ליצור תמונות ברורות במוחם של קוראיו. יצור אחד, שכוסה בשיער משי ארוך כמעין מעיל פרווה, כונה על ידו "עכבר הים" (“sea mouse”), אשר לדבריו הוא "בעל הלבוש המפואר ביותר מכל יצורי המעמקים".
גם לינאוס, אבי המיון המדעי, שכבר במאה ה-18 העניק לו את השם "Aphrodite", חשב כך. גוס ציין כי "האפרודיטה אקולטה (Aphrodite aculata), המחזירה את קרני השמש ממעמקי הים, מציגה צבעים חיים כמו טווס הפורס את זנבו המרהיב". באקווריום עכבר הים מושך תשומת לב בשל תנועותיו הבלתי פוסקות וזרם מים שהוא פולט כל עשרים וארבע שניות. הדר המטמורפוזות הצבעוניות שלו הפך אותו לאובייקט של הערצה: רפלקציות אדומות וכתומות נראו בדרך כלל באור נר, בעוד שבאור יום הן השתנו לירוק וכחול. גוס גם אהב במיוחד את החסילונים, שנראו לו "דיירים חביבים במיוחד באקווריום":
"יש קלילות מסוימת בזיזים הדקיקים והחוטיים שבראשיהם, הנפרשים תדיר בקווים אלגנטיים כאלו, המזכירים את 'הרשת הקלילה של חבלים ותרנים' שכל כך מעריכים בספינה מהודקת ויפה. גופם שקוף כל כך, עד שאישה שהתבוננה באקווריום אמרה זה עתה שהם מזכירים לה רוחות רפאים, ותנועות ההחלקה החלקות שלהם רק חיזקו את הדימוי."
העולם התת-ימי הוא מרחב שבו גבולות ההגדרה מיטשטשים - מעין אלטר-אגו של עולמנו היבשתי. אלמוגים, כוכבי ים, שושנות ים, מדוזות, סוסוני ים - האם אלה מינרלים או בעלי חיים? חיים או דוממים? שייכים לעולם החי או לעולם הצומח? זכרים או נקבות? גוס נמשך במיוחד ליצורים המקיימים ביניהם יחסים כלשהם, אך קשה להבחין בהם כפרטים נבדלים. הברית בין הקונכייה, סרטני הנזיר ושושנות הים נראתה בעיניו של גוס כמשהו מזהיר ממש:
"אנשים רבים שמכירים היטב את החלזון הימי (Whelk), מהססים כשהם רואים את הקונכייה המוכרת מאוכלסת לא על ידי הרכיכה השחורה-מנוקדת, אלא על ידי יצור כלאיים בין סרטן ללובסטר, עם טפרים אדומים, חזקים וצובטים, ורגליים ארוכות, מפרקיות וחדות. והעניין נראה מסתורי אף יותר כאשר שני שלישים מהקונכייה עצמה עטופים בגוש עבה של בשר סגול-מנוקד, שמתוכו מגיח הסרטן הפעיל בראשו ובגפיו. אכן, זהו עניין מוזר, הברית המשולשת הזו של החלזון, סרטן הנזיר ושושנת הים המכסה".
למעשה, מדובר בקשר בין שני יצורים חיים בלבד, שכן רק הקונכייה של החלזון נותרה - הגוף המקורי של הרכיכה כבר לא קיים. גוס כינה את הסרטנים "המנקֵים של הים", אשר בדומה לזאבים וצבועים, טורפים כל דבר - חי או מת. שושנת הים - הידועה גם כ"פרח-חי", פוליפ או בשמה המדעי אקטיניה (Actinia) - מצוידת בזרועות צבעוניות ומשנות צורה, וניתן למצוא אותה יושבת על אבנים בקרקעית הים, נפרשת לאורך מרשים ואז מתכווצת לעשירית מגודלה. תכונה מרתקת נוספת שלה היא יכולתה להתרבות על ידי התפצלות - חתיכות מגופה יכולות להתפתח ליצורים חדשים. בשל מראה הפרחוני, שושנת הים נחשבה לאורך זמן ל"חוליה החסרה" בין צמחים לבעלי חיים.
הסימביוזה שבין סרטן הנזיר לשושנת הים - כך סבר גוס - פתוחה לכל פרשנות אפשרית. מי באמת שולט במערכת היחסים הזו? האם הסרטן הוא זה שסוחב את שושנת הים על קרקעית הים, וחובט בה באבנים מזדמנות? או שמא שושנת הים היא זו שבלעה את הקונכייה יחד עם הסרטן, והוא מצא דרך לצאת מגופה דרך הקיבה והעור? האם שושנת הים מפרישה קרום מיוחד שמאפשר לסרטן בית מגורים אך מונע ממנו לצאת החוצה אי פעם? בעזרת האקווריום, קיווה גוס לגלות את עקרון המשיכה המנוגדת ואת סוד ההתמזגות לכאורה של גופים וזהויות.
עם זאת, רק בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים הצליחו ביולוגים להציע הסברים מבוססים לתופעה זו, שכיום נחשבת לדוגמה מובהקת לסימביוזה ביולוגית. שושנות הים משתמשות בתאי הארס שלהן (Nematocysts) כדי להרחיק תמנונים מהסרטן, ובתמורה זוכות למרחב מחיה גדול בהרבה הודות לתנועת המארח. בנוסף, שושנת הים יכולה ליהנות גם מהשלל של הסרטן, שכן פיה ממוקם בדיוק מול איברי הלעיסה שלו. אולם הקשר הזה עשוי להסתיים בטרגדיה: אם סרטן הנזיר לא ימצא די מזון - הוא עשוי לאכול את שושנת הים.
עבור גוס, האקווריום היה מעין מוזיאון חי - היפוך מוזר של תיבת נח: כל מיני החי והצומח הימי שמורים בבטחה בתוך סביבה יבשתית. בדומה לגני חיות עירוניים שהביאו את ממלכת החיות אל לב הערים, או חממות בוטניות שהציגו צמחייה טרופית, האקווריום הפך את העולם התת-ימי למעין אנציקלופדיה חיה - חלון שקוף אל תוך מסע אוקייני שמתרחש ממש בבית.
לגוס הייתה יכולת להצית בהתלהבותו את דמיונם של בני המעמד הבורגני דרך ספריו ומאמריו. הרצאותיו הרבות על נושאים ימיים גרמו תמיד לסנסציה. כתב העת הוויקטוריאני Literary Gazette תיאר אותו כמי ש"צלל אל תוך כל אותם ארמונות מעוטרים שהיו נעולים זמן כה רב על ידי נפטון הזקן"; וכותב אחר העיר ש"כל העולם רצה להחזיק באקווריום משלו כדי לוודא את טענותיו של גוס ולחזור על ניסוייו"; במגזין Blackwoods אף נכתב כי אין להראות את הספר לילדים - "אחרת לא תהיה מנוחה בבית עד שיקבלו סוף סוף אקווריום משלהם". אך על מנת שהשיגעון המתפתח הזה יצליח, לא הספיקה התלהבותו המדבקת של גוס - היה עליו גם להקסים את העין.
איורים איכותיים, שהיו נדירים באותה תקופה, מילאו תפקיד חשוב בהצלחתם של רוב ספריו של גוס. הוא ירש את כישרונו האמנותי מאביו, ונחשב לאחראי לרבים מן הרישומים ששימשו בסיס ללוחות הליתוגרפיה היפהפיים המלווים את כתיבתו. עם זאת, על פי החוקרת ברברה ט. גייטס (Barbara T. Gates), דווקא אשתו של גוס, אמילי - אמנית מוכשרת שלמדה אצל צייר הנוף הפופולרי ג'ון סל קוטמן - היא זו שציירה את הלוחות המרהיבים המופיעים בספר "האקווריום". למרות שתמונותיה היו כה מהותיות לפופולריות של הספר, שמה כלל אינו מוזכר בדפיו; תחת האיורים מופיע שמו של בעלה בלבד. אף שהיה מקובל באותם ימים לייחס את הקרדיט על איורים מדעיים למחבר הטקסט, קשה שלא לתהות מדוע הנרי נמנע מלהזכיר את תרומתה המובהקת של אמילי, אפילו לא בהקדמה - בעוד שהקדיש מקום נפרד להודות למדפיסי הליתוגרפיה.
האקווריום לא היה רק תופעה תרבותית מסעירה - הוא היה גם הצלחה כלכלית: הכנסות הספר "האקווריום" הסתכמו בכ-£805, סכום השקול לכ-£40,000 כיום. שנה לאחר מכן פורסמה מהדורה מקוצרת בשם "מדריך לאקווריום ימי" ("Handbook to the Marine Aquarium"), עבור אלה שלא יכלו להרשות לעצמם את הספר הראשון. אם קודם לכן נהגו בני המעמד הבורגני הוויקטוריאני לאסוף שרכים, הרי שכעת עבר מוקד תשומת הלב שלהם לניצול חופי הים. המעמד הבינוני המתפתח במהירות מצא באופנה החדשה הזו נושא מתאים הן לשיחה והן להשכלה. כפי שכתב הנרי די. באטלר (Henry D. Butler) שנים לאחר מכן בספרו "האקוורים המשפחתי"(The Family Aquarium): "האקווריום היה על שפתי כולם. האקווריום הדהד באוזני כל אחד. בוקר, צהריים וערב - לא דובר על דבר מלבד האקווריום".
חנות אחת ברחוב פורטלנד שבלונדון, בבעלותו של ויליאם אלפורד לויד (William Alford Lloyd), הפכה למוקד הדופק של התופעה. חמישים מיכלים גדולים ועשרות רבות של מכלים קטנים יותר אכלסו כ-15,000 יצורים ימיים. החנות מכרה מי מלח לפי פיינט, ליטר או גלון, ואקווריומים יוצרו במפעל סמוך. לויד העסיק למעלה מעשרה עובדים שתפקידם היה לאסוף צמחים ובעלי חיים מהחופים ולרכוש פריטים מאספנים חובבים. לפני פתיחתה של חנותו של לויד, נאלצו חובבי האקווריום לצאת בעצמם למסעות יקרים ומסוכנים אל החוף, מה שהפך את התחביב ללא נגיש. אך מרגע שלויד נכנס לעסק, יכלו החובבים להשיג את כל הדרוש להם בקלות ובתדירות גבוהה.
אלא ש"שגעון האקווריום" של שנות ה-50 של המאה ה-19 אכן היה רק שיגעון. לפי ההיסטוריון החברתי הבריטי דייוויד אליסטון אלן (David Elliston Allen), בספרו "The Naturalist in Britain", גל ההתלהבות מהטבע בשנות ה-1850 היה "רשלני יותר, פחות אינטליגנטי, ונתון יותר להיסטריה" מזה של העשורים הקודמים. רק שנים ספורות לאחר מכן, "מאניית האקווריום" כבר הפכה להיסטוריה, לפחות בבריטניה. תשעה מתוך עשרה אקווריומים ננטשו או נזנחו. החוויה האינדיבידואלית של הסלון הביתי פינתה את מקומה לחוויה הקולקטיבית של האקווריומים הציבוריים הגדולים, כמו זה שבברייטון ואתרי נופש אחרים על חוף הים.
אף שתקופתה של תופעה זו הייתה קצרה, עוצמתה לא הייתה נטולת מחיר סביבתי. לאורך קווי החוף, הציד האינטנסיבי אחר צמחים ובעלי חיים הביא לחורבן של ממש. בתחילת המאה ה-20, נופי החוף השתנו לחלוטין. ג'יימס המילטון-פטרסון (James Hamilton-Paterson), בספרו "Seven-Tenths", הטיל את האחריות לכך במפורש על "הזואולוגיה שחברה לנטייה דתית חזקה". בשנת 1907, בנו של גוס, אדמונד - אשר בניגוד לאביו היה דרוויניסט מושבע - תיאר את הדברים בגילוי לב בזכרונותיו "Father and Son":
"הטבעת של יופי חי שצוירה סביב חופינו הייתה דקה ושברירית. היא התקיימה כל אותם דורות רק בשל אדישותו של האדם, בשל בורותו המבורכת. בריכות הסלע הללו, עטורות האלמוגים, מלאות מים שצלילותם כמעט כצלילות האוויר, שוקקות בצורות חיים רגישות ונפלאות - אינן קיימות עוד. הן חוללו, נבזזו, ונפגעו. צבא של 'אספנים' עבר עליהן וחרש כל פינה. גן העדן הקסום הופקר, התוצר המעודן של מאות שנים של ברירה טבעית נרמס תחת טפריהם הגסים של סקרנים בטלים, גם אם כוונתם הייתה טובה. שאבי, אדם כה ירא שמיים ושמרן, נשא באחריות הישירה לאסון הזה בשל הפופולריות של ספריו - עובדה שעם השנים נעשתה ברורה לו יותר ויותר, והביאה עליו צער עמוק".
Kommentare