top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

היפרבוראה - הארץ הצפונית המיתולוגית

במיתולוגיה היוונית, היפרבוראה הייתה הארץ הממוקמת בצפון הרחוק של העולם הידוע והיא הייתה כל כך מרוחקת שנחשבה אפילו מעבר לרוח הצפונית. שם חי גזע אגדי המכונה ההיפרבוראים שסגד לאל השמש אפולו. השם כנראה נובע מבוריאס (Boreas), אל הרוח הצפונית הקפואה במיתולוגיה היוונית.


היפרבוראה נחשבה לגן עדן ארצי של נעורים ושפע נצחיים, אבל הארץ הרחוקה הזו היתה מאד לא נגישה לבני תמותה רגילים, היוונים האמינו שרק גיבורים חצי-אלוהיים כמו הרקולס ופרסאוס יכולים לבקר שם אי פעם. היפרבוראה מופיעה באגדות יווניות רבות, בדרך כלל כדי להסביר את ההופעה או ההיעלמות של דמויות ואובייקטים אגדיים שלא ניתן להסביר אחרת. ייתכן שהמקור ההיסטורי של ההיפרבוראים היה בעמים החיים מצפון לים השחור או בקלטים מתקופת הברזל שחיו לאורך נהר הדנובה, שאנו יודעים כי היו להם קשרי מסחר עם תרבויות הים התיכון כבר במאה ה-6 לפנה"ס לפחות. מועמדת נוספת להיפרבוראה היא בריטניה הקלטית. בלי קשר למקום בו היפרבוראה הייתה ממוקמת, במוחם של היוונים היא סימלה, כמו אטלנטיס, האמזונות והקנטאורים, תרבות מסתורית וכמעט לא מוכרת שהתקיימה בקצה קצהו של העולם שהם הכירו.

הריחוק של היפרבוראה לא אומר בהכרח שהיוונים ראו בה את האזור הארקטי. מועמד סביר הרבה יותר הוא החלק של אירואסיה שמעל האזור שהיה מאוכלס על ידי הסקיתים (מצפון לים השחור) או מרכז אירופה מצפון לנהר הדנובה. הראשון, עם האנשים הלא מוכרים לחלוטין, או השני, עם האקלים הממוזג והיערות השונים לגמרי מאלה שהיוונים הכירו, שניהם נתנו השראה לסיפורים פנטסטיים בדמיון היווני. שני האזורים הללו סחרו עם תרבויות ים תיכוניות, בעיקר בענבר (במקור מהים הבלטי), בעבדים ובפרוות.


האזכור הראשון של ההיפרבוראים מגיע משבר חרס מ'הקטלוג של הסיודוס', שנכתב בסוף המאה ה-8 לפנה"ס או בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס. מקור מוקדם נוסף הוא הסופר היווני פינדארוס (522–443 לפנה"ס), שציין ב'שירי התהילה של פיתיה' שלו (Pythian Odes) כי אפולו חי בחלקים מסוימים של השנה בארץ ההיפרבוראים, במיוחד בחודשי החורף, והוא מתאר את המקום הזה כמעין גן עדן של שפע ונעורים נצחיים:

לא בספינה ולא ברגל יכולת למצוא את הדרך המופלאה אל מקום המפגש של ההיפרבוראים. פעם אחת נכנס פרסאוס, מנהיג עמו, לבתיהם וחגג ביניהם, כשמצא אותם מקריבים הקטומבס [100 קורבנות] מופלאים של חמורים לאל. בחגיגות של אותם אנשים ובשבחיהם אפולו הכי שמח, והוא צוחק כשהוא רואה את גאוותנותן הזקופה של החיות. המוזה לא נעדרת מהמנהגים שלהם; מסביב מתערבלים ריקודים של בנות, האקורדים החזקים של הלירה וקריאות החלילים. הם קולעים את שערם בענפי דפנה זהובים ומתהוללים בשמחה. שום מחלה או זקנה הרסנית לא מתערבבים באותו גזע קדוש; ללא עמל או קרבות הם חיים ללא פחד מנמסיס קשוח. נושמים תעוזה של רוח, פעם הלך הבו של דנאה לאותה התכנסות של אנשים מבורכים, ואתנה הובילה אותו לשם. הוא הרג את הגורגונה, וחזר והביא את המוות המאבן לתושבי האי, הראש שנצנץ משיער עשוי נחשים.
הסופר היווני פינדארוס

בשיר התהילה האולימפי (Olympian Ode), פינדארוס מספר כיצד הרקולס ביקר בהיפרבוראה לאחר שרדף אחרי איילה על פני הדנובה ולאחר מכן החזיר את עצי הזית ששתל באתר אולימפיה לקראת המשחקים האולימפיים הראשונים.

..הזית שפעם הביא בנו של אמפיטריאון [הרקולס] מהמעיינות המוצלים של הדנובה, כדי להיות המונומנט היפה ביותר של התחרויות האולימפיות, כאשר שכנע את העם ההיפרבוראי, משרתיו של אפולו, בנאום. מתוך כוונות מהימנות הוא הפציר בהם לצמח מצל, כדי שכל בני האדם יחלקו בו ושיהיה זר של מצוינות בחורשה של זאוס שמסבירה פנים לכל... הוא ראה שהגן הזה [באולימפיה], עירום מעצים, חשוף לקרני השמש היוקדות. וכך הרוח שלו הנחתה אותו לנסוע לארץ הדנובה שבה קיבלה אותו בתה של לטו, רוכבת על סוס, בבואו מואדיות ההרים ומהעמקים העמוקים והמפותלים של ארקדיה; באמצעות פקודותיו של אוריסתיאוס [Eurystheus], הכפייה מאביו דחקה אותו במסע החיפוש של הצביה עם קרני הזהב, שפעם טייגטה [Taygete} חקקה כהקדשה קדושה לארטמיס שמסדר את הדברים. כשהוא רודף אחרי הצביה הזאת הוא ראה את האדמה הזאת מעבר למשבים הקרים של בוראס; שם הוא עמד והתפעל מהעצים, ותשוקה מתוקה אליהם אחזה בו, לנטוע אותם סביב קו הגבול של מגרש מרוצי הסוסים על שנים עשר מסלוליו.

ב'היסטוריות' של הסופר היווני הרודוטוס (484-425 לפנה"ס), מיקומה של היפרבוראה מתואר כך:

מעל האיסדונים [Issedones]... חיים הארימספאים [Arimaspians}, בעלי העין האחת; מעליהם שוכנים הגריפונים שומרי הזהב; ומעל הגריפונים, ההיפרבוראים, שאדמתם משתרעת עד הים. למעט ההיפרבוראים, כל העמים הללו, החל מהארימספים, תקפו את שכניהם בגלים רצופים.

כאן, הרודוטוס מתאר את העמים שחיים בארצות הלא נודעות מצפון לים השחור, אך מיקומם המדויק של האיסדונים והארימספאים אינו ידוע. הרודוטוס מרחיב על ההיפרבוראים כמה עמודים בהמשך:

אבל על ההיפרבוראים, לא לסקיתים ולא לשום תושב אחר של האזור הזה יש מה לומר, פרט אולי לאיסדונים; אבל אני מניח שגם הם לא אומרים עליהם כלום, שכן אם כן, הסקיתים היו חוזרים על זה, בדיוק כפי שהם עושים עם תיאור האיסדונים של האנשים עם העין האחת.

הרודוטוס ממשיך ומתאר קבוצה אחת שכנראה יודעת על ההיפרבוראים, האנשים החיים באי הקדוש דלוס בקיקלאדיים היווניים, לא במקרה, מקום הולדתו של אפולו במיתולוגיה היוונית ומיקומו של מקדש מרכזי של האל. באחד מהסיפורים מתייחס הרודוטוס לדרך בה הועברו אובייקטים קדושים מהיפרבוראה לדלוס:

"הדליאנים אומרים שאובייקטים קדושים נקשרים בתוך צרור של קש חיטה ומועברים מההיפרבוראים תחילה לסקיתיה, ואז מערבה ככל האפשר - כלומר, לאדריאטי - דרך שרשרת של שבטים שכנים רצופים, ואז דרומה לדודונה (שהיא הקהילה היוונית הראשונה שקיבלה אותם), אחר כך למפרץ מאלי, שם הם עוברים לאוויה, שם הם מועברים מעיר לעיר עד שהם מגיעים לקריסטוס [Carystus], ובשלב זה משמיטים את אנדרוס [Andros], כי קריסטוסים הם אלה שלוקחים אותם לטנוס [Tenos], ומטנוס מועברים האובייקטים לדלוס. אז ככה מספרים שהאובייקטים הקדושים האלה מגיעים לדלוס."
הרודוטוס, "אבי ההיסטוריה"

הסיפור הבא שסיפק הרודוטוס מסביר מדוע האובייקטים הקדושים הועברו בצורה כזו. לפי ההיסטוריון, בפעם הראשונה שהאובייקטים הקדושים נשלחו לדלוס, הם נישאו על ידי שתי נשים היפרבוראיות, היפרוצ'ה (Hyperoche) ולאודיקה (Laodike) (לפי הדליאנים). הנשים לוו על ידי חמישה גברים היפרבוראים שהגנו עליהן ושימשו כמלווים. אולם שליחים אלה מעולם לא חזרו הביתה, מה שגרם לשאר ההיפרבוראים לדאוג שהאנשים שהם ישלחו לספק אובייקטים קדושים בעתיד לא יחזרו גם הם. לכן הם המציאו את השיטה שבה האובייקטים הועברו מקבוצת אנשים אחת לאחרת, עד שהגיעו לדלוס.

אבל לדליאנים יש הרבה מה לומר עליהם. הם מספרים כיצד ההיפרבוראים שולחים מנחות קדושות כרוכות בגבעולים של חיטה לסקיתיה, ומנחות אלו מתקבלות ברצף על ידי כל מדינה שכנה עד שהן מובאות מערבה עד הים האדריאטי [וממנו בסופו של דבר ליוון]... אבל בתחילה ההיפרבוראים שלחו שתי בנות לשאת את המנחות. שמותיהן, על פי הדליאנים, היו היפרוצ'ה ולאודיקה. ההיפרבוראים גם שלחו יחד איתן ליווי של חמישה מאנשיהם למען ביטחונן; האנשים האלה נקראים עכשיו פרפרים [Perpherees] והם זוכים לכבוד רב בדלוס. אבל הנערות והגברים שנשלחו על ידי ההיפרבוראים לא חזרו שוב הביתה, וההיפרבוראים, מוטרדים וחוששים שאם ימשיכו לשלוח אחרים, גם אותם הם לעולם לא יקבלו חזרה, עוטפים את מנחותיהם בגבעולי חיטה, לוקחים אותן לגבולות אדמתם, ומטילים חובה קפדנית על שכניהם לשלוח אותן לעם הבא.

הרודוטוס קובע כי היפרוצ'ה ולאודיקה השלימו את משימתן, ונשארו בדלוס במקום לחזור הביתה. לאחר מותן, הנשים נסגדו על ידי הדליאנים והונצחו בטקס מיוחד:

"עכשיו, מותן של הצעירות שהגיעו מההיפרבוראים מונצח בדלוס על ידי טקס תספורת שבוצע על ידי בנות ובני האי. לפני שהן מתחתנות, הבנות חותכות קווצת שיער, מלפפות אותה סביב ספינדל ומניחות אותו על הקבר (שנמצא בתוך המקדש של ארטמיס, משמאל כשנכנסים, ועץ זית צמח מעליו), והנערים הדליאנים מלפפים חלק משיערם סביב ענף ומניחים אותו גם כן על הקבר. אז כך תושבי דלוס סוגדים לנשים ההיפרבוראיות הללו."

הטון של הרודוטוס בנוגע להיפרבוראה הוא סקפטי למדי, והוא מסיים את התייחסותו הקצרה אליהם בהערה הבאה: "אם באמת יש היפרבוראים, אז יש גם היפרנוטאים [Hypernotians]", היפרנוטאים הם אנשים שחיים דרומה לרוח הדרומית.


באופן מוזר, למרות מותו של הגזע כשהם פגשו את מבטה המאבן של מדוזה בשיר התהילה של פינדארוס, כמה יוונים האמינו שמקום המנוחה האחרון של ההיפרבוראים הוא האי דלוס. אסוציאציה כזו עשויה להיות בלבול של סיפורו של הרודוטוס על השגרירים ההיפרבוראים או שנוצרה כדי לשפר את יוקרתה של דלוס ולשפר את מעמדה מול יריבתה הגדולה כאתר הדתי הפאן-הלני הבולט: דלפי, אתר האורקל של אפולו. דלוס מופיעה בקטע מוזר נוסף הנוגע להיפרבוראה. לפי אריסטו (384-322 לפנה"ס), אמו של אפולו לטו לא הייתה אלה (ההשקפה היוונית המקובלת) אלא הייתה אשת-זאב שהגיעה לדלוס מארץ ההיפרבוראים.

מפת קוטב צפוני עתיקה של ארצות מיתולוגיות כולל היבשת המרכזית של היפרבוראה / ORTELIUS, 1624

הקשר ההיפרבוראי לדלוס מוזכר גם ב-Axiochus, יצירה המיוחסת לאפלטון (429 - 347 לפנה"ס) אך שחוקרים מודרניים לא חושבים שנכתבה על ידי הפילוסוף היווני. הטקסט קובע כי הנימפות אופיס (Opis) והקארג' (Hecaerge) הביאו לוחות ברונזה מהיפרבוראה לדלוס, שתיארו את מסע הנשמה לאחר המוות אל העולם התחתון. גם הרודוטוס מזכיר צמד שמות דומים - אופיס (Opis) וארגה (Arge), שתי הבתולות ההיפרבוריאות הראשונות שמביאות מנחות לדלוס.


למרות שהרודוטוס מספק מספר סיפורים הקשורים להיפרבוראים, הוא לא מדבר הרבה על היפרבוראה עצמה, מלבד מיקומה הכללי. לכן, יש להסתמך על מקורות עתיקים אחרים כדי להשלים את החסר שהותיר הרודוטוס. מקור אחד כזה הוא תולדות הטבע, שנכתב על ידי פליניוס הזקן, חוקר ופילוסוף הטבע הרומי. פליניוס מזכיר את ההיפרבוראים בספר הרביעי של עבודתו, ומתחיל במיקומה הכללי של היפרבוראה:

לאורך החוף [הים השחור], עד לנהר טנאיס [Tanais], נמצאים מאוטיאנים [Mæotæ], שמהם שואב האגם את שמו, והאחרון מכולם, מאחוריהם, הארימספי [Arimaspi]. לאחר מכן אנו מגיעים להרים הריפאנים, ולאזור הידוע בשם של פטרופורוס [Pterophoros], בגלל ירידת השלג התמידית שם, שפתיתיו דומים לנוצות; חלק מהעולם שנידון בצו הטבע לשכב שקוע בחושך עבות; לא מתאים לשום דבר מלבד דור הקור, ולהיות בית המחסה של המשבים המצמררים של רוחות הצפון. מאחורי ההרים האלה, ומעבר לאזור הרוחות הצפוניות, שוכן, אם אנחנו בוחרים להאמין בכך, גזע מאושר, המכונה היפרבוראי".

כמו הרודוטוס לפניו, נראה שפליניוס מביע את ספקותיו לגבי קיומם של ההיפרבוראים. אולם בניגוד להיסטוריון היווני, פליניוס אינו נכנס ישר לסיפורים היפרבוראים הקשורים לדליאנים (אגב, הסיפור על ההיפרבוראים השולחים אובייקטים קדושים לדלוס דרך שבטים שכנים ניתן למצוא בסוף התיאור של פליניוס על היפרבוראה). במקום זאת, פליניוס מספק לקוראיו פרטים נוספים על היפרבוראה עצמה:

"בנקודה זו אמורים להיות הצירים שעליהם סובב העולם, והגבולות הקיצוניים של סיבוב הכוכבים. כאן אנו מוצאים אור למשך שישה חודשים יחד, שניתן על ידי השמש ביום אחד רצוף, אשר אינה, כפי שטענו כמה אנשים בורים, מסתירה את עצמה מנקודת שוויון האביב ועד הסתיו. להיפך, לאנשים האלה יש רק זריחה אחת של השמש בשנה, וזה בזמן יום ההיפוך הקיצי, ורק שקיעה אחת, ביום ההיפוך החורפי. האזור הזה, שמחומם על ידי קרני השמש, הוא בטמפרטורה מענגת ביותר, ופטור מכל משב מזיק".
פליניוס הזקן

פליניוס ממשיך את הדיווח שלו עם מידע על ההיפרבוראים עצמם. מלבד ההתייחסות להיפרבוראים "גזע שחי עד זקנה מופלגת", מוקדם יותר, פליניוס כתב גם את הדברים הבאים:

“מעונות הילידים הם היערות והחורשות; האלים מקבלים את הפולחן שלהם לבד ובקבוצות, בעוד שכל מחלוקת וכל סוג של מחלה הם דברים בלתי ידועים לחלוטין. המוות בא עליהם רק כאשר הם שבעים מהחיים; לאחר קריירה של משתה, בגיל מבוגר שבעים מכל המותרות, הם מזנקים מסלע מסוים שם אל הים; וזו לדעתם הדרך הרצויה ביותר לסיום הקיום."

מעבודתו של פליניוס, ברור שאפילו בימי קדם המיקום המדויק של היפרבוראה היה חידה. מספר השערות המתחרות על מקום הימצאה של היפרבוראה מוזכרות על ידי הסופר הרומי. למשל, פליניוס מזכיר כמה סופרים עתיקים שטענו שהיפרבוריאה ממוקמת בקצה חופי אסיה. סופרים אלה טענו שעם בשם אטאקורי (Attacori), שדומה להיפרבוראים, חי באזור זה, שיש לו תנאים דומים מאד להיפרבוראה. סופרים אחרים טענו שהאזור נמצא "באמצע הדרך בין שתי השמשות, בנקודה שבה היא שוקעת לאנטיפודים וזורחת אלינו". פליניוס מבטל השערה זו, בהתחשב ב"אזור הים העצום שמעורב שם" השערה שלישית קובעת שהיפרבוראה נמצאת "בשום מקום מלבד תחת יום שנמשך שישה חודשים", ושההיפרבוראים זורעים בבוקר, קוצרים באמצע יום, אוספים את פירות העצים בשקיעה, ומסתירים את עצמם במערות בלילה.

במפה זו משנת 1570, היפרבוראה מוצגת כיבשת ארקטית ומתוארת כ"Terra Septemtriionalis Incognita"

ההיפרבוראים מופיעים באגדה אחרת, הפעם מעורב קרויסוס, מלך לידיה מהמאה ה-6 לפנה"ס, שבגרסה אחת של הסיפור ניצל ממדורת המוות שלו על ידי אפולו והועבר בעזרת קסם לארץ ההיפרבוראים. ואכן, הארץ האגדית הרחק בצפון הפכה למקום שימושי שבו אבדות בלתי מוסברות סיימו את דרכן, במילים אחרות, אבדו לנצח לעולם כפי שאנו מכירים אותו. לדוגמה, חשבו שהמקדש הראשון בדלפי הושג איכשהו על ידי ההיפרבוראים, וכך גם החץ של אפולו, שנחשב כבעל סגולות ריפוי קסומות.


יש דמות ספציפית מהיפרבוראה המוזכרת במקורות עתיקים: אבריס ההיפרבוראי (Abaris the Hyperborean). דמות אגדית, אבריס, חי במאה ה-6 לפנה"ס, והאמינו שיש לו קשר עם הפילוסוף והמתמטיקאי היווני פיתגורס (571-497 לפנה"ס). הוא מוזכר בשמו בדיאלוג של אפלטון כארמידס, אם כי לא נאמר עליו דבר מלבד זה שיש לו קסם רב. הרודוטוס גם מזכיר אותו בקצרה או ליתר דיוק מסרב להזכיר אותו: "לא אספר את סיפורו של אבריס, שנאמר שהיה היפרבוראי שהסתובב בכל העולם כשהוא נושא חץ ולא אוכל כלום". במיתולוגיה האירית, המודרנית הרבה יותר, אבריס נחשב לאחד הדרואידים המוקדמים ביותר. חוקרים היום מאמינים שהוא היה ככל הנראה איש קדוש או שמאן סגפני ממרכז אסיה, מקום מסתורי ורחוק עבור היוונים הקדמונים, כמו היפרבוראה.


בעת העתיקה המאוחרת יותר, היפרבוראה נקשרה עם השבטים שכיום מוכרים טוב יותר במרכז ובמערב אירופה של תקופת הברזל, במיוחד הקלטים. עם זאת, עוד לפני כן, חיו סביב הדנובה בדרום גרמניה עמים מתוחכמים יחסית, בני זמנם של יוון הארכאית. אז האם פינדארוס דיבר על הקלטים המוקדמים כאשר הוא מזכיר את הרקולס חוצה את הדנובה בדרכו להיפרבוראה? אין ספק, היערות של מרכז אירופה מתאימים לתיאור של פינדארוס כמקום עם עצים נפלאים. אתרי הקבורה של הקלטים המוקדמים הללו מכילים לפעמים דוגמאות של אמנות וחפצים שעשויים היו להיווצר או להיות בהשראת התרבויות הים-תיכוניות היווניות והאטרוסקיות, עדות מוצקה שהיה מגע בין תרבויות בצפון ובדרום אירופה במאה ה-6 לפנה"ס או אפילו קודם לכן.


מיקום חלופי עבור היפרבוראה הוא לא מרכז אירופה הקלטית אלא בריטניה הקלטית. הסופר היווני דיודורוס סיקולוס, שכתב במאה ה-1 לפנה"ס, מצטט מידע מהסופר היווני הקדום יותר הקטאיוס איש אבדרה (360-290 לפנה"ס) בנושא ההיפרבוראים:

מבין אלה שכתבו על המיתוסים העתיקים, הקטאיוס ועוד כמה אומרים שבאזורים שמעבר לארץ הקלטים שוכן באוקיינוס ​​אי לא קטן מסיציליה. האי הזה, ממשיך התיאור, ממוקם בצפון ומיושב על ידי ההיפרבוראים, הנקראים בשם זה מכיוון שביתם נמצא מעבר לנקודה שממנה נושבת הרוח הצפונית; והאי הוא גם פורה וגם פרודוקטיבי מכל יבול, ומכיוון שיש לו אקלים ממוזג בצורה יוצאת דופן הוא מייצר שני יבולים בכל שנה. יתרה מכך, האגדה הבאה מסופרת לגביו: לטו נולדה על האי הזה, ומסיבה זו אפולו זוכה לכבוד בקרבם מעל לכל שאר האלים; והתושבים נתפסים ככוהני אפולו, אפשר לומר, שכן מדי יום הם משבחים את האל הזה בשירה כל הזמן ומכבדים אותו מאד. ויש באי גם מתחם קדוש מפואר של אפולו וגם מקדש ראוי לציון המעוטר במנחות רבות וצורתו כדורית. להיפרבוראים יש גם שפה, כך נודע לנו, המיוחדת להם, והם בעלי נטייה ידידותית ביותר ליוונים... הם אומרים גם שהירח, במבט מהאי הזה, נראה רק במרחק קטן מכדור הארץ.

האם האי מתואר כאן הוא בריטניה והמקדש הכדורי הוא סטונהנג'? ללא ספק, הימים הארוכים הרבה יותר של הקיץ הצפוני יכולים להסביר את האמונה היוונית שההיפרבוראים נהנים משמש תמידית. זה גם יסביר את הקשר עם פולחן מסוים לפביוס אפולו במסווה שלו כאל השמש, שנראה כאילו הוא קשור להיפרבוראים בכל מקום שבו הם שכנו מבחינה גיאוגרפית. יתכן שלעולם לא נדע היכן בדיוק הייתה היפרבוראה עבור היוונים הקדמונים, ואולי אפילו הם העבירו את מיקומה עם הזמן כדי להתאים למודעות הגוברת שלהם לעמים שונים שחיו יותר ויותר רחוק מהעולם המוכר של הים התיכון.


גם בתקופה המודרנית היפרבוראה ממשיכה להוות השראה ליוצרים רבים. קונאן הברברי מאת רוברט ארווין הווארד, המתרחש ב"עידן ההיבוריאני" הפיקטיבי, מציג את היפרבוראה כארץ צפונית רחוקה של ברברים בהירי שיער, מצפון וממזרח לקימריה (Cimmeria) מולדתו של קונאן. בהשראת הווארד, ה.פ. לאבקרפט השתמש בשם במיתולוגיה שלו, בגרסה שלו לאטלנטיס. ובעיקר, סופר הפנטזיה קלארק אשטון סמית' (Clark Ashton Smith) כתב סדרה של עשרה סיפורים המתרחשים בהיפרבוראה שהיא גרסה עתיקה של גרינלנד במהלך תקופה חמה הנוחה להתיישבות. ההיפרבוראה שלו מלאה במכשפים, גנבים ומפלצות מוזרות, ויש בה שפע של הומור סאטירי. במשחק ההרפתקאות של LucasArts, 'אינדיאנה ג'ונס וגורלה של אטלנטיס', הארכיאולוג ד"ר ביורן היימדל אומר לשחקן שהוא מאמין שהיפרבוראה היא איסלנד (ושהיא מיושבת בחייזרים). מאוחר יותר, מתברר שאיסלנד הייתה מושבה של אטלנטיס.


היפרבוראים ממלאים באופן עקבי תפקיד משמעותי במיסטיקה הנאצית, הניאו-נאצית והפרוטו-נאצית. מיגל סראנו (Miguel Serrano) היה דיפלומט צ'יליאני ותומך מרכזי בהיטלריזם אזוטרי (Esoteric Hitlerism). הוא האמין שהיטלר ברח לשמבאלה (Shambhala), מרכז תת-קרקעי באנטארקטיקה לאחר מלחמת העולם השנייה (קודם בקוטב הצפוני ובטיבט), שם היה בקשר עם האלים ההיפרבוראים ומשם יגיח יום אחד עם צי עב"מים שיוביל את כוחות האור (ההיפרבוראים, המזוהים לפעמים עם וריל) כנגד כוחות החושך (הכוללים בהכרח, עבור סראנו, את היהודים) בקרב אחרון וחנוכת רייך רביעי. הוא גם חיבר את הארים ואת האלים ההיפרבוראים שלהם לשמש ואת בעלות הברית והיהודים לירח. יוליוס אבולה האמין שההיפרבוראים הם אנשי על נורדיים, שמקורם בקוטב הצפוני, והוא חשב שיש להם יד מכרעת בהקמת אטלנטיס.

מחקר מעניין מאד מתקיים בשנים האחרונות ברוסיה, מחקר המנסה להוכיח את קיומה של התרבות ההיפרבוראית באזור הים הארקטי. נסקור את המחקר הזה.


האפוס ההודי העתיק "מהאבהארטה" מדבר על הר מרו, "גבוה לאין שיעור, שלא נראה בשום מקום אחר בעולמות". הוא השתרע על פני כל פאתי העולם הצפוניים. מקום משכנם של האלים הכל-יכולים נמצא עליו, ומלבדם חיו בו האסורות (Assurs), הקינארות (Kinnaras), הגנדהארוות (Gandharvas), הנחשים והנימפות השמימיות. היו הרבה ציפורים: "ההר הלבן זרח בלהקות של ציפורים מופלאות". ממנו התחיל "הגנגס השמימי" - מקור כל המים הארציים. ממש מעל ההר, במרכז היקום, קבע ברהמה ללא ניע את כוכב הצפון (Dhruva), שסביבו קבוצות הכוכבים הדובה הגדולה (Seven Rishis), קסיופאה (Arundhati) ורועה דובים (Swati - כוכב בהיר בקבוצת הכוכבים הזו). אל השמש הזוהר, מבלי לעזוב את מרו למשך שעה, מסתובב סביבו, "מעניק היותו ומחלק אותה בין כל דבר נייד ודומם".


יום כאן נמשך שנה: חצי שנה זה יום, חצי שנה זה לילה. מים "לכודים", "נופלים", קופאים ב"צורות יפות". מראש ההר - תצפית יפה על ים החלב, שבחלקו הצפוני נמצא האי הגדול שבטדוויפא (Shvetadvipa - האי הלבן). “אנשים ריחניים... אמיצים, רחוקים מכל רע... כבוד-חרפה, שווי נפש, מופלאים למראה, חיים עליו; מלאים בחיוניות; חזקים כיהלום, עצמותיהם... ". כאן האקלים מתון - לא קר ולא חם, הארץ מכוסה ביערות ושופעת פירות, עשירה בעדרי אנטילופות ולהקות ציפורים. הרפתקנים רבים שאפו להיכנס למשכן המאושר הזה: כמה גיבורים וחכמים נישאו לשם על כנפיים על ידי הציפור האלוהית גארודה. הלוזרים הפכו לקורבנות של מפלצות איומות בפאתי ההר הקדוש, במדבר ובחושך.


במהאבהארטה, גארודה עצמו מספר את כל זה. סיפור מוזר. איך בחלק הדרומי של אסיה הם יכלו לדעת על כוכב הצפון, שהוא נייח רק מעל הקוטב הצפוני? או על קיומם של אפסארים (Apsaras)? אחרי הכל, אפסארים הם "עורבים מבריקים, שנולדו מקשת בענן" - מטאפורה לזוהר הקוטב. כיצד למדו יוצרי האפוס על הקוטב ביום ובלילה, על מים קפואים ש"יוצרים תמונות יפות" (ice and hummocks)?


התמיהה שלנו תגבר אם נפנה לכתבים של ​​הזורואסטריזם - האווסטה. החלקים העתיקים ביותר שלה עתיקים בהרבה מהאפוס ההודי, אבל כאן, ממש כמו במהאבהארטה, יש את ההר הקדוש הארה ברזאיטי (Hara Berezaiti - הארה הגבוה), שהתרומם ב"תחילת" העולם בצפון "בכדור הארץ כולו ממערב למזרח". השמש הולכת סביבו ללא הרף, כמו גם הירח והכוכבים, והאלים חיים למעלה. גם גיבורים הורשו כאן. אחד מהם, שביקר בהר, ביקש מהאלים לתת חיים מאושרים לאנשי ממלכתו. ואז, לא רחוק מהארה הגבוה, בלב ים, קם מנזר יפהפה. כאן האקלים מתון: לא קר ולא חם, לא רוחות חמות ולא קרות. "...הרבה כלבים וציפורים, ואורות בוערים יפים". נחלים צלולים וכרי דשא זהובים. במדינה הזו "גברים ונשים הם הטובים והיפים ביותר... בעלי החיים הם הגדולים והיפים ביותר... הצמחים הם הגבוהים והריחניים ביותר. ועוד תכונה אחת של האי: "יש להם יום - זהו מה שהוא שנה".

אין ספק באשר לדמיון בין התופעות המתוארות בספרות ההודית והאיראנית: כאן נמצא ההר הגבוה ביותר, והשמש שמסתובבת סביבו ולא עוזבת אותו לעולם, והימים והלילות הפולאריים, וזוהר הקוטב (אפסאר - אורות בוערים), והעיקר שהרים בגובה יוצא דופן נמצאים הרחק בצפון ומשתרעים על פני כל כדור הארץ ממערב למזרח.


וכבר ראינו קודם את המיתוסים היווניים המתארים בפירוט את הארץ, השוכנת הרחק "מעבר לסקיתים", מאחורי ההרים הגבוהים, אותם כינו היוונים ההרים הריפאנים. אל הרוח הצפונית בוריאס חי בהרים, ומאחורי נחלתו חי עם שמח - ההיפרבוראים. הירח והכוכבים עולים שם מהאוקיינוס ​​המקיף את כדור הארץ. ורק אורסה מייג'ור לעולם לא יורדת לאוקיינוס. השמש שוקעת באזורים אלה רק פעם בשנה. ובארצם אין רוחות קרות ולא מחניקות, והאדמה נותנת פירות בשפע. התושבים החיים ביערות ובחורשים ניזונים מפירות העצים מבלי לאכול בשר. בחורף (לפי פליניוס - "בלילה") הם מתחבאים במערות.


היוונים ראו בתושבי היפרבוראה המרוחקים קרובים אליהם הן בתרבות והן בדם. להיפרבוראים "יש שפה משלהם, אבל הם קרובים מאוד להלנים, ובמיוחד לאתונאים ולדליאנים, שומרים על סדר זה מימי קדם" (דיודורוס). מסתבר שהיוונים וההיפרבוראים הם לא רק עמים ידידותיים, אלא גם עמים הקשורים בשפה. האם הם היו פעם עם אחד? ואם כן, איך ומתי נפרדו?


אם ננתח בקפידה את יצירותיהם של המשוררים העתיקים פינדארוס, הסיודוס ופרניקוס, ניתן להגיע למסקנות הבאות. פעם היה "תור זהב" ביוון. הטיטאנים חיו אז. זאוס, לאחר שהפיל את אביו, שלח אותו ואת הטיטאנים הרחק צפונה, מעבר לים, שלימים נודע בשם הקרוניאן (Cronian), לאי שבו "הטבע... והרכות של האוויר מסביב מופלאים".


ככל הנראה, ההפרדות של חלק מאוכלוסיית יוון העתיקה התרחשה כתוצאה מהטיטאנומכיה (קרב האלים והטיטאנים), וההיפרבוראים הם צאצאיהם של הטיטאנים הללו. במחסה האחרון הונח כרונוס במערה עמוקה, שם שכב על אבן "זהובה", "כי זאוס שלח לו חלום במקום שלשלת". קברו של כרונוס הפך למקום קדוש שבו ניתנו נבואות בשמו. הכוהנים הקדישו את זמנם הפנוי ללימוד ספרות ופילוסופיה. אחד מגיבורי פלוטרכוס דיווח כי רכש שם "הידע הרב ביותר באסטרונומיה שאדם שלמד גיאומטריה יכול להגיע אליו". הוא גם למד שם מדעי הטבע... הסיפור הזה מתלבש בצורה מדויקת מאד על המידע המוכר כבר על ההיפרבוראים. רק שכאן, בניגוד למיתוסים, אין כמעט אלמנטים אגדיים: אנשים אמיתיים פועלים בתנאים אמיתיים. אפילו על כרונוס לא מדברים כעל אל חי.


אז, אותה עלילה. מדינה יוצאת דופן עם אקלים ממוזג ושפע של פירות, בה חיים אנשים בריאים ומאושרים, שאינם מכירים מלחמות וסכסוכים, המדינה הזו שוכנת הרחק צפונה, באוקיינוס, בקרח, מאחורי הרים גבוהים המשתרעים ממערב למזרח, ישירות מתחת לכוכב הצפון (בקרב ההודים והאיראנים), שם נמצאת נקודת הציר של העולם (בקרב היוונים). כן, אבל מצפון לים השחור והים הכספי אין ולו רכס הרים אחד המשתרע ממערב למזרח.


מסתבר שאנחנו עוסקים בתופעה מעניינת, אותו מיתוס, שאין לו בסיס היסטורי וגיאוגרפי, עלה בקרב עמים שונים. והנה, בשנת 1948 התרחש אירוע שיש המכנים התגלית הגיאוגרפית הגדולה של המאה ה-20. משלחת אווירית סובייטית לקו הרוחב הגבוה, ושמה "צפון" («Север»), בהשתתפות פעילה של האוקיינוגרף יא.יה. גקל (Ya.Ya. Gakkel) גילה רכס עצום בקרקעית האוקיינוס ​​הארקטי, שנקרא על שמו של לומונוסוב. מחקר נוסף הראה שהרים אלה משתרעים מהאיים הסיבירים החדשים (New Siberian Islands) ועד האי אלסמיר, דרך מרכז האוקיינוס, ליד הקוטב. אורך הרכס כ-1800 ק"מ, רוחבו 60–200 ק"מ, גובהו 3300–3700 מ', העומק המינימלי מעל הרכס 954 מטר. תואם לדיווחים של הקדמונים, הרים גבוהים ישירות מתחת לכוכב הצפון, המשתרעים ממערב למזרח, ים "מסולסל" או "חלבי", "מים" הלובשים צורות יפות, "ימים שנמשכים שנה", וגם זוהר צפוני.

מאפיינים באטימטריים/טופוגרפיים עיקריים של האוקיינוס הארקטי

כן, אבל ההרים מתחת למים. מחקר באגן הארקטי דוחף יותר ויותר מדענים לרעיון שבעבר הגיאולוגי הקרוב (כ-10,000 שנה) הייתה יבשה באוקיינוס ​​הארקטי - ארקטידה (Arctida). היא תפסה רצועה רחבה של המדף היבשתי, כמו גם רכסי איים ומצרי יבשה שנמצאים כיום מתחת למים (כולל רכס לומונוסוב ורכס מנדלייב שהתגלה שנה לאחר מכן). הגיאומורפולוגיה שלהם רומזת על קיומם של הרכסים או חלקים מהם מעל המים: המדרונות והרכסים, צורות קרקע וסלעים נלווים (כאלה הנוצרים ביבשה); מדרונות הרכסים מבותרים, מה שאופייני להרים יבשתיים; נמצאה כמות גדולה של חומר גרגרי גס - תוצר של בליה בתנאים יבשתיים. מחקרים הראו כי אזור זה מאופיין כיום בפעילות וולקנית פעילה. ורכס לומונוסוב, לפי תצפיות יא.יה. גקל, פעיל גם מבחינה סייסמית.


לאחרונה התקבלה הוכחה נוספת לנוכחות של יבשה ליד הקוטב, ב-1979 דיווחה העיתונות כי קרטוגרפים דנים גילו אי קטן מצפון לגרינלנד, בקווי הרוחב של אזור ה-80. ומה שהכי משמעותי - נמצאו בו עקבות של צמחייה.


גם נתונים ביולוגיים מעידים על קיומה של ארקטידה, ובמיוחד מיקומה על פני השטח של רכס לומונוסוב: מחקרים על החי והצומח של אגן הקוטב הראו כי האגן הארקטי מחולק לשני אזורים - האוקיינוס ​​השקט-הארקטי והאטלנטי-הארקטי. הפרדה זו מוסברת במלואה על ידי קיומם בעבר של רכסי לומונוסוב ומנדלייב מעל המים.


ציפורים משמשות מעין אינדיקטור לנוכחות של יבשה כזו. כשהן חוזרות לשטחי הקינון שלהן בקיץ, הן בדרך כלל עוקבות אחר נתיבים ותיקים ומבוססים ועפות לאורך רכסי האי. אז, האווז השחור, על פי התצפיות של אדוארד פון טול, עף לאורך "המסלול הטרנסארקטי" (Transarctic route), חוצה את המרכז הארקטי באזור הקוטב שלו. מדענים רואים בכך הרגל שלא נמחק על ידי הזמן של נתיבי המעוף הקדומים בעת העתיקה.


מדענים מתחומים שונים טוענים כי רכס לומונוסוב (והוא מעניין אותנו, שכן הוא ממוקם ליד הקוטב הצפוני) "נוצר" והתקיים מעל פני המים במשך זמן רב. עם זאת, מתי הוא שקע מתחת למים? דעות החוקרים שונות מאד. יא.יה. גקל האמין שזה יכול היה להתרחש לפני 10,000 עד 100,000 שנה. ההידרוגיאולוגים ניקוליי בלוב (Nikolay Belov) ונטליה לפינה (Natalya Lapina) סבורים שחלקים מסוימים של הרכסים היו יכולים להיות מעל פני המים לפני 16-18 אלף שנים. החוקר אלכסיי טרשניקוב (A.F. Treshnikov) ומחקריהם של ההידרוביולוגים קיר נזימוביץ' נסיס (K.N. Nesis) וא.פ. גוריאנובה (E.F. Gurianova) מספקים סיבות להאמין שרכס לומונוסוב יכול היה לשקוע רק לפני 2500 שנה. דעה זו נתמכת על ידי חוקר הקוטב מיכאיל מיכאילוביץ' ירמולייב (M.N. Ermolaev).


בין המון הדעות שצוטטו לעיל, החשובה ביותר היא אחת: רכס לומונוסוב היה פעם (בשלמותו או בחלקו) מעל פני המים. זה לבדו יכול לשמש הוכחה לנוכחות של אנשים עליו או בקרבתו. כן, אבל איך חיו שם? ו"פירות עץ" יכולים היו לצמוח באזורים הקשוחים האלה?


בואו נזכר שבמהלך קיומה של האנושות, האקלים של הפלנטה השתנה באופן דרמטי. ההתחממות האחרונה התרחשה לפני 2500 עד 8000 שנה. התקופה החמה ביותר - מה שמכונה "אופטימום ההולוקן" (Holocene optimum) - הייתה לפני 4000 עד 6000 שנה. הנה מה שהחוקר הארקטי פיוטר מיכאילוביץ' בוריסוב (P.M. Borisov) אמר: "אז, האגן הארקטי היה נקי מקרח נסחף, קפאת-העד נעלמה באופק העליון, הטונדרה הייתה מכוסה בטייגה, הקונטיננטליטי (continentality) והצחיחות של קווי הרוחב הממוזגים פחתו באופן ניכר, ועונת הגידול התרחבה". התקופה די התאימה למגורים באזור הארקטי. ואחרי הכל, מהאלף ה-4 לפנה"ס - מאז תחילת הקור הבא - מדענים רבים מתחקים אחר דרכם של האינדו-אירופאים מצפון מזרח אירופה לדרום.


יש גם הוכחות אחרות. היתה קבוצה של גיאולוגים שהלכה "בקצה כדור הארץ", לאורך סבאלברד, ופתאום... מיכאיל פטרוביץ' סולוביוב (M.P. Solovieva) ראה ציור של לוויתן על אבן, המתואר בצורה טבעית כל כך על ידי אמן קדום, שאפשר היה אפילו לראות את עמוד המים ששוחרר על ידי בעל החי. הם החלו לחפש שרידי ישוב סמוך ועד מהרה מצאו אותו. שלוש שנים לאחר מכן גילו ארכיאולוגים מגרמניה, הנסן וליירל (Hansen and Lierl), אתר דומה שני בקרבת מקום וקבעו את גילו - 4,000 שנה. לאחרונה, בארכיפלג הארקטי הקנדי, נמצא אתר נוסף בן 4000-5000 שנה. כפי שניתן לראות, בתקופת האופטימום האקלימי, האדם לא רק ישב באזור הארקטי ונלחם בטבע כדי לשרוד, אלא גם חי כרגיל ומצא זמן ליצור אמנות...


וזו לא הייתה תקופת ההתחממות היחידה בצפון. האדם התקיים גם בתקופה החמה של קרגינסקי (Karginsky warm time), לפני 20,000-32,000 שנה. אגב, ממצא ארכיאולוגי אחד מאד מעניין שייך לתקופה הזו, שהפך על ראשם רעיונות על אבות רחוקים. בשנת 1956, הארכיאולוג הסובייטי הידוע אוטו ניקולאביץ' באדר (O.N. Bader) גילה קבר של אדם פליאוליתי בסונגיר (Sungir), לא הרחק מולדימיר. כאשר שוחזרה תלבושת "בעל" הקבר, היא הדהימה את כל מי שראה אותה ביופיה התכליתי. מ. בארינוב (M. Barinov) כתב על ממצא זה ב"TM" מס' 7 לשנת 1982: "השחזור של הבגדים היכה מכת מחץ את הרעיון של "עורות מסריחים". זו הייתה חליפת פרווה נוחה ואלגנטית: ז'קט עם קפוצ'ון ומכנסיים-מגפיים מחלק אחד. חרוזים עשויים מחטי ממותה, תליונים ועיטורים מפרוות שועל השלימו את הקישוטים...» היו, אגב, 3500 חרוזי עצם על התלבושת מסונגיר. אם ניקח בחשבון את העמל בתהליך קידוח העצם, אז יש להכיר בכך שהאדם באותה תקופה שלט בכמה שיטות טכנולוגיות פרודוקטיביות למדי.


כאשר המדען הסובייטי מיכאיל מיכאילוביץ' גראסימוב (M.M. Gerasimov) שחזר את המראה של האיש מסונגיר ע"פ הגולגולת, כולם ראו איש מודרני, חזק, זקן בן 55-65. האנתרופולוג הסובייטי ג'ורג'י דבטס (Georgy Debets) כתב: "האיש מסונגיר לא נבדל מאתנו בשום צורה מבחינת המיינד או העושר הרגשי. והוא ידע כמונו. רק הידע שלו היה שונה. התיארוך של אתר זה הוא 22,000-23,000 שנה.

שחזור האיש מסונגיר ומלבושיו / Pierre Cattelain

החפירות בסונגיר סיפקו לאנתרופולוגים הרבה דברים מעניינים. בשנת 1969 התגלו קבריהם של שני נערים, כשהם מונחים כשראשיהם זה לזה. הצעיר בן 7-9, המבוגר בן 12-13. לידם חניתות ארוכות העשויות מחטים מיושרים של ממותות, חיצים ופגיונות . "אף אחד לא ידע עד עכשיו", כותב אוטו ניקולאביץ' באדר, "שלפני 25,000 שנה היו לתושבי הצפון שלנו טכניקה כה מתקדמת שאפשרה להם לפצל חטים גדולים לאורך, ליישר אותם... ולחתוך מהם חניתות וחיצים". כדי להבין את גודל ההפתעה של המדען, יש לזכור שחטי הממותה היו כפופים כלפי מעלה בצורת ספירלה חדה וכי עובדי שנהב מודרניים אינם מכירים טכנולוגיה של יישור חטים. תלבושותיהם של הקבורים נרקמו בשפע חרוזים, ידיהם עוטרו בצמידים עשויים חטי ממותה, ואצבעותיהם עוטרו בטבעות עשויות מעצם.

קבר הנערים הכפול מאתר סונגיר (שחזור)

דוגמאות אלה מראות שהאדם יכול היה וחי בצפון בתקופות של התחממות. סביר מאד שאבותינו הרחוקים הסתגלו בצורה מושלמת לאקלים הקשה.


ניקוליי דיקוב (Nikolai Dikov), שחוקר את עברם של עמי צפון-המזרח הרחוק כבר שנים רבות, נזכר עד כמה היו המומים חברי המשלחת מחטי ניבתנים מגולפים, סכיני אבן, סקרפרים (scrapers) וחניתות שחולצו מהאדמה הקפואה בוונקרם (Vankarem) וליד אואלן. "הם התפעלו מהדוגמאות המוזרות של צילצלי העצם. הם ניסו להבין את המבנה של בתי המגורים יוצאי הדופן שנבנו מעצמות ענקיות של לוויתן ומסרקופגי האבן שנחפרו. היוצרים של כל זה, ציידי הים הראשונים בצפון שלנו, הביטו בנו בארובות עיניים ריקות..."


עבודתה של המשלחת הארכיאולוגית של פרילנסק (Prilensk archaeological expedition) הציגה הפתעה גדולה. בשנים 1982-1983, באזור דירינג-יוריאך (Deering-Yuryakh), 140 ק"מ מיקוטסק, נמצאו קברים בתיבות אבן, יוצאי דופן בצפון מזרח אסיה. לידם מספר עצום של כלי ציד וחפצי בית מעוצבים להפליא. הקברים מתוארכים בערך לאמצע האלף ה-2 לפנה"ס, והם מאותו סוג של הקברים של דרום סיביר. בהרחבת שטח החפירה גילו ארכיאולוגים כ-1500 כלים למטרות שונות, שמבחינת טכניקת הייצור והצורה דומים לתוצריו של האדם הקדום ביותר, מה שנקרא התרבות האולדובאית שהתקיימה באפריקה ובדרום אירואסיה לפני 1-2.5 מיליון שנה. עקבות של קפאת-עד נרשמו בבירור במרבצי דירינג-יוריאך.


מה אכלה האוכלוסייה הקדומה של הקוטב הצפוני? הייחודיות של האקלים בעידן הקרח היא יובש האוויר והיעדר משקעים, הקרחונים לקחו את כל הלחות. נוצר אזור ספציפי עם צמחייה מוזרה, המכונה ערבות הטונדרה או "אחו הממותות" ("mammoth meadows"). אזור זה איפשר למספר עצום של בעלי חיים שונים לאכול. רק בצפון מזרח סיביר באזורי האחו הללו, על פי מדענים, חיו 50,000 ממותות, 10,000-15,000 קרנפים שעירים, יותר מ-150,000 סוסי בר, ​​יותר מ-100,000 איילי צפון, 150,000 ביזונים, 100,000 כבשי המושק, 50 אלף סאיגות. האזור הארקטי בהחלט יכול היה להאכיל אוכלוסייה שידעה להשתמש בטבע בתבונה.

האקלים של הקוטב הצפוני תלוי במידה רבה בזרימת המים החמים מהאוקיינוס ​​האטלנטי. איך הוא ווסת? כל אזור הגבול המפריד בין האוקיינוס ​​האטלנטי לאוקיינוס ​​הארקטי אינו אלא אזור סייסמי נייד. כאן יש ווולקניות מתחת למים, סדקי בקע, מוקדי רעידת אדמה ותנועות אנכיות של קרום כדור הארץ. כל הרחבה של הערוץ של פארו-איסלנד (Faroe-Icelandic) או פארו-שטלנד (Faroe-Shetland) מפחיתה את הגישה של מימי האוקיינוס ​​האטלנטי החמים לאזור הארקטי, ומכאן ההתקררות. מדענים מאמינים שלפני 10,000 עד 12,000 שנה, הרכס הצפון-אטלנטי התת-ימי כיום לא אפשר לזרם הגולף המודרני לזרום לחופי אירופה; המים החמימים של האוקיינוס האטלנטי הגיעו לקוטב הצפוני בזרם רב עוצמה, מחממים את הקוטב הצפוני, ובמקביל את תושביו.


אז, מחקר מדעי מודרני מאשר את סיפוריהם של הקדמונים. כן, ההיפרבוראים יכלו וחיו באקלים מתון ממש כאן, ליד רכס לומונוסוב, באזור הקוטב הצפוני. וככל הנראה, המיתוסים העתיקים שסיפקו לנו מידע מועט על העם הזה אינם כל כך פנטסטיים. הדימיון, אולי, הוא שונה - המדע המודרני חיבר בין מיתוס למציאות, עם התגליות האחרונות ו"החיה" את התושבים טובי הלב של הקוטב הצפוני שנשכחו, שבקיומם הקודם כמעט אף אחד, מהרודוטוס ועד לימינו, לא מאמין.


כמות העבודות הגדולה שנכתבה על היפרבוראה על ידי המחברים העתיקים, מראה שהיתה פליאה רבה מהארץ הזו. למען האמת, הפליאה הזו שרדה עד היום, מכיוון, כפי שראינו, יש עדיין המבקשים לזהות את מיקומה של היפרבוראה, מה שעשוי לעזור להוכיח את קיומה והיא ממשיכה להופיע בסיפורת ובמחקר. אף על פי כן, עדיין אין הסכמה למיקומה של היפרבוראה, בהנחה שגן העדן הזה בכלל היה קיים מלכתחילה.

מקורות:

339 צפיות0 תגובות

Commentaires


בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page