הולדת הסינתזה הקבלית-נוצרית ברנסנס

מאת: דן שניידר

היה זה בפדובה האיטלקית של שלהי המאה-15, שהה לו באותו אזור חכם יהודי בשם ר' אליה דמלדיגו (תלמידו של המהרי"ק) שהיה בקי גדול בתורת אריסטו מתוך כתביו של אבן רושד, ומתוך בקיאותו בתורת אריסטו (אבירואיס בכינוי הלטיני) נתבקש ללמד באוניברסיטה של אותו מקום. התלמידים באותה אוניברסיטה היו נוצרים קתולים. ידוע שדלמדיגו ידע את השפה הלטינית וכן עברית וארמית מה שהקנה לו שם של מלומד מהדרגה הראשונה.

איור של רבי אליהו דלמדיגו

מן המפורסמים שבתלמידיו היה החכם הנוצרי ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה או בקיצור 'פיקו'. לאחר כמה שנים פיקו עבר לפירנצה ושם הזמין את ר' אליה לתרגם לו כתבים מלטינית, עברית, וארמית. שם החל פיקו ללמוד את כתביו של אפלטון אצל מרסיליו פיצ'ינו שהקים באותה עיר אקדמיה אפלטונית. אקדמיה זו השפיעה רבות על התפתחות תקופת הרנסנאס.

פיצ'ינו זה ע"י לימודו את התורה האפלטונית מאוד חשק בתורת הסוד היהודית וזאת בהיותו דבוק כל כולו בדת הנוצרית. ג'ובאני פיקו שהיה חכם גדול לקח צעד אחד קדימה ממורו פיצ'ינו והחל ללמוד את התורה הניאו-אפלטונית לרבות את הספרות ההרמטית. מכאן החלה המגמה הסינקרטיסטית שלו בה ניסה לסנתז את שלל התורות שלמד כדי ללמד שכולן מראות את אותן דברים רק בצורות שונות. ומאותה תקופה למד פיקו את ספרות הקבלה ביתר עוז ותעצומות.

ר' אליה שראה מגמה חדשה זאת מאד הזדעזע וניסה למנוע את התפתחות לימודו של פיקו ע"י שכנועים וויכוחים שהיה שותף להם בחצרו של פיקו. באותם שנים ארגן פיקו כל שנה מסיבות אינטלקטואליות בחצרו ובו השתתפו גדולי המשכילים של פרינצה, ר' אליה היה אחד מן המשתתפים הקבועים של אותן מסיבות ושם היה נציגה של היהדות והפילוסופיה האריסטוטלית מפני המגמה החדשה של המיסטיות ניאו-אפלטונית-נוצרית-קבלית.

השילוב של הרפורמציה החדשה בעת ההיא נשאה עמה מגמות אקטיביסטיות-פרוגרסיביות של שחרור האדם מכבלי ההיררכיה ו'הניוון' לכדי תהליכם הומניים וחווייתיים וכדו'. היהדות הגלותית הרי מסתגלת היא, פסיבית משהו, האקטיביסטיות והמהפכות שורשן מן המשיחיות והדוגמאות בעניין זה מרובות.

פיקו היה נוצרי הדוק עד סוף ימיו ואביא כאן מדבריו "בקבלה אני מוצא מה שאני מוצא בפאולוס. בקבלה אני שומע את קולו של אפלטון, הוא המשען הגדול לאמונה הנוצרית. קיצורו של דבר: בכל הענינים השנויים במחלוקת בין הכנסיה לבין בית הכנסת, מוצא אתה בספרים הללו סיוע לענייננו הנוצרי" , אפשר לומר שפיצ'ינו הצטמצם בעולמו של אפלטון לעומת תלמידו פיקו ששאף להרבה יותר מזה: לתחית החכמה הקדומה בכללה, הן המקורות הפילוסופים כגון אפלטון ואריסטו והן המקורות המיסטיים הקבלה וההרמטיקה וע"י נוצרה סינתזה של כל המקורות העתיקים.

אם כן אנו עדים לכך שבאיטליה התפתחה לה מגמה חדשה שבישרה את האקטיביסטיות-פרוגרסיבית הראשונה וממנה צמח זרם חדש של תורת הקבלה, הלא היא 'הקבלה הנוצרית', אין משמעה רק רעיונות תיאוסופיות גרידא, אלא תורה מאגית עליונה מבית מדרשו של הרמס, העולה על המאגיות הטבעיות.

הרעיונות של פיקו הצמיחו עולם חדש שלא היה מוכר כלל באותה מאה הנקראת 'הומניזם', פיקו פרסם מניפסט בן מאות עמודים על הנושא, בשם 'הנאום על כבוד האדם', במניפסט זה בכללי הוא טען כי האדם הוא מרכז הבריאה, הישות היחידה בעולם שטבעה איננו קבוע מראש. מכאן התפתחה מטמורפוזה של רפורמה בתפיסתו של האדם (הנאור, ליודעי ח"ן) את העולם, החווייתיות הצדק והשוויון החלו לקרום עור וגידים, והניהיליזם החל לבצבץ לו מבין החריצים: אין ערכים אבסולוטיים אלא חוויות סובייקטיביות של טוב ורע, ומכאן ה'ניהיליזם' החל להתפתח לממדים עצומים עד בואכה לתקופה הפוסט-מודרנית.

ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה

מורשת הרנסנס שיצאה מבית המדרש הפרנציאני מביאה עמה ספרות שלמה הנקראת 'ספרות אזוטרית' הכוללת בתוכה את הרמטיציזם ,הקבלה, הנאופלטוניזם, האלכימיה, האסטרולוגיה והמאגיה. את גדלות האדם לימדה התורה האזוטרית דווקא ע"י כתבי הרמס או כשמו הרמס-טריסמגיסטוס, אותה תורה גילתה לנו שיש אפשרות של סינתזה בין הגוף לנשמה שהרי הנשמה היא סוג יותר מעודן של החומר, ולכן אין החיים האלה החומריים בזויים. ואלה הם דברי הרמס: "אתה האור והחיים, כמו האל האב אשר ממנו האדם נולד", וממילא מכאן אפשר לראות את התפקיד של 'התורה האזוטרית' בפיתוח עוצמתו של האדם עבור ההומניזם של הרנסנס.

'החוויה' כתפיסה פילוסופית באותן שנים היוותה את הרפורמציות הגדולות בתולדות האנושות אם זה בנצרות הפרוטסטנטית ואם זה ביהדות הרפורמית משכילית, או בפתיחת כתות שונות ומשונות טרום תקופת 'הניו אייג' ואתן דוגמה מייצגת אחת.

ב-1805 נולד ג'וזף סמית בוורמונט של ארה"ב, ג'וזף עבר את הפסיכוזה הראשונה שלו בערך בגיל 14 וב-1823 נגלה אליו מלאך בשם מורוני ושם (כמובן מתוך הפסיכוזה שלו) גילה לו אותו מלאך סודות כגון: יהודים קדמונים, וכן על לוחות מוזהבות וכדו' בעקבות הנבואה סמית פתח קהילה קומוניסטית להפליא ( עד כדי שיתוף נשים). סמית היה בקיא גדול בתורת הקבלה הנוצרית של פיקו, כפי שכותב הרולד בלום, וזה ככל הניראה נתן לו את ההשראה לכל הרעיונות שלו להקמת כת 'המורמונים', הוא למד על מאגיה, נאופלטוניזם, הרמטיקה ועוד, וכל זה הביא אותו למודל חדש/נושן הומניזם, ו'חווייתיות' מתקופת הרנסנס המדוברת.

כל זה מקשר אותנו לשבתי צבי, הפרשיה ההיסטורית הרי כבר ידועה לכל ינוקא, מ"מ עצם הרעיונות סביב הנושא כמעט ואינו מדובר. השבתאים חרתו על דיגלם את הסמל הידוע לשמצה 'מתיר איסורים'. האפיזודה הראשונה בנושא מובא בספר 'ציצת נובל צבי' לרבי יעקב ששפורטש ואביא מדבריו: "ויהי כי ארכו הימים עד חודש אדר והנה כתבים באו מפאת מזרח, שהמשיח שבתאי צבי יש"ו בה לאיזמיר ונאספו עליו אנשים רקים ופוחזים וגילה עצמו למשיח, ועשה מעשים זרים ומכוערים אשר זרותם היה לסוד נכמס בעיני ההמון והגה את השם באותיותיו וביטל עשרה בטבת וקבעו יום משתה ושמחה... והקריב קורבן פסח וצלאו בחלבו והאכיל את בני חבורתו וברכו 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מתיר אסורים' וחשבו שכל דרכיו ועינינו הם במאמר השם" . ובשו"ת חתם סופר, שבתאי צבי מוגדר כמהפך המצוות ונעשו מלאוין עשיין.

שבתאי צבי, השתמש ב'תורה האזוטרית' של פיקו למכביר ומתוכה ראה שבתאי את סוד 'החוויה' שמפארת תורה זו. הספר השבתאי המוסווה של לייב פרוסניץ 'רזא דתאוון' (המיחוס בטעות להאריז"ל), כל כולו בנוי מהסינתזה של הנאופלוטניזם לקבלה שנוצר בזמן הרנסנס, ואין לי שום ספק שמחברו היה מונח בנבכי 'התורה האזוטרית' של פיקו. וכפי שהזכרנו עיקר המגמות המשיחיות היו בדרך כלל האקטיביסטיות-פרוגרסיבית בעלות אלמנטים מהפכניים הדוגלים ברעיון 'החוויה' וההארה המיסטית, וכאן ראוי לצטט את דבריו של חוקר הקבלה הדגול פרופ' גרשם שלום:

"התופעה הקיצונית של הניהיליזם המיסטי הבא לחסל כל סמכות בשם החוויה, או ההארה המיסטית. המיסטיקאי הניהיליסט הוא לכאורה החופשי מכולם, הקרוב ביותר למשאת נפשו, כי לאחר שביצע את הרס כל דמות בחוויה המיסטית בחינת ערך עליון, הריהו מעביר פעולת הרס זו גם אל יחסו לעולם החיצוני ופירוש הדבר, בראש ובראשונה, הרס כל הערכים ושל הסמכות השומרת על תוקפם של ערכים אלה... נראה לי שאין תעודה מרשימה יותר המהווה ביטוי חשוף וחושף למיסטיקה ניהיליסטית מאשר 'ספר דברי האדון'. שבו רשמו תלמידו של יעקב פראנק את אמרותיו של רבם כפי ששמעו אותו."

המהפכה הצרפתית כידוע מהווה את סמל 'המהפכות', וחלק נכבד מראשי המהפכה נמנו עם זרוע המרטינסטי זרם שמאלני ביותר המסונף לזרמים וכתות הכי שפלות שידעה האנושות משחר. הנה כדי לעמוד על גופם של דברים, אתן כאן סקירה היסטורית קצרה אחרת הקשורה בקשר אמיץ עם זרמים כאלה ואחרים.

היה זה ב-10 למאי 1798 באותו עת נשלחו מווילנה שני מכתבי מלשינות שיועדו אל הקיסר, הראשון על האדמו"ר הזקן ר' שניאור זלמן מלאדי. ושם במכתב הוא מספר על ר' שניאור כי הוא קושר קשר, מאסף צעירים פורקי עול ומכין רשימות לעזרת המהפכה הצרפתית וכדו'. מיד נשלחה הוראה למושל ליטא בולגקוב לחקור את הנושא. לאחר כמה ימים בולגקוב כותב (עיין מסמך חקירה ו') כי משווים את החסידים לכת הבונים החופשיים ובמיוחד למרטיניסטים. ובמסמך חקירה כג' כותב בולגקוב שבפרוסיה משווים את החסידים לאילומינטיים ולדאיסטים, וכן חושדים שיעקרו למצרים. (לעיון מקיף בנושא עיין 'וילנסקי' חלק א' עמ' 265)

מ"מ מתוך תזכירים אלה אנו מבינים שבאותם זמנים חורטי דגל האוטופיזם אקטיביסטי-פרוגרסיבי של המהפכה הצרפתית, רובם יוצאי זרמים וכתות שמשתמשים 'בתורה האזוטרית' באופן די מובהק.

תרשים של חלק מעולם האצילות בספרו של כריסטיאן קנור פון רוזנרות

קצת על המקורות למאמר שלי:

למרות שאת הרעיונות בכללותם אפשר לקחת מקבוצות יותר מוקדמות מבחינה היסטורית כגון 'מניכאיזם', 'זורואסטריזם', ו'חשישיון' וכדו', מ"מ בחרתי בתקופה זו מכיוון שהאדיות לתקופה זו הרבה יותר מפותחת משאר תקופות.

בעניין זה חלוקות הדעות, ר' יונתן זקס בספרו 'השותפות הגדולה' ראה בר' אליה דלמדיגו כמי שלימד את פיקו את תורת הקבלה, וז"ל שם: "ר' אליה דלמדיגו שלימד אותו עברית וארמית, הכיר לו את התלמוד הבבלי ואת פרשני המקרא היהודיים הקלאסיים, ואף הדריך אותו בשבילי תורת הקבלה". לעומתו עומד ד"ר יעקב יהושע רוס במבואו לספר 'בחינת הדת לרבי אליהו דלמדיגו מקנדיא' מהדורה תל אביב 1984, הרואה בר' אליה כמי שסלד מתורת הקבלה ולא כ"כ אהב את המגמה החדשה שתלמידו הנוצרי פיקו נסחף אחריה. בעניין זה בכרתי את עמדתו של רוס שחקר נושא זה בצורה מקיפה יותר מר' זקס שהביא דבר זה כבדרך אגב. (אגב ר' יונתן בהערות לספרו פרק ז' מס' 4 נעזר רבות במבואו של ד"ר רוס)

ספרו של פרופ' יהודה ליבס 'סוד האמונה השבתאית' מהדורה ירושלים תשנ"ה, שמחלק בין משיחיות מדינית-ארצית, למשיחיות רוחנית, ומשום כך הוא מחלק את מאמיני שבתי צבי לשני מחנות, הראשון המאמינים ההדוקים בשבתי, שרעיון המשיחיות הרוחנית הוא עיקר אמונתם, ולכן גם בזמן המרתו הם נשארו חסידיו ומאמינו. משא"כ שאר מאמיני שבתי (שהם רוב מאמיניו) שמשתייכים לאמונה המשיחית הקלאסית, המשיחיות הארצית-מדינית, ולכן בזמן המרה לא נשארו מאמיניו, שהרי לא יתכן שהוא יכול לפעול לגאולה ארצית בהיותו מומר. עיין שם במבוא.

ספר 'היהודים בתרבות הרנסנס' של בצלאל רות עמ' 116