top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

הדבורה הקדושה - חלק ב'

עודכן: 22 בינו׳ 2023

מאת: Andrew Gough

השירות המופלא שמספקות הדבורים כמאביקות צמחים ועצים וכמפיקות נקטר מעורר חיים, ברובו נלקח כמובן מאליו. רק כאשר הדבורים החלו להיעלם ולמעשה למות בכמויות מדאיגות אז הבחינה בזה התרבות הפופולרית, וגם זה מתוך סוג של סקרנות מורבידית. אך לא תמיד זה היה כך. למעשה, דבורים נערצו בפרהיסטוריה ונערצו בתרבויות עתיקות ברחבי העולם, בעיקר במצרים. אז איך ההערצה של הדבורה התפתחה משם? בספר 'מיתוס האלה: התפתחות דימוי' ('Myth of the Goddess: Evolution of an Image'), אן בארינג (Anne Baring) וז'ול קאשפורד (Jules Cashford) משקפים את חשיבותה של הדבורה באזור אחד במיוחד - הים התיכון: "לדבורים מוניטין קדום כמביאות סדר, וכוורותיהן שימשו מודל לסידור מקדשים בתרבויות ים תיכוניות רבות". כפי שנראה, אותן תרבויות סגדו גם לשוורים, ובכך הרחיבו מסורת קדומה וקדושה אל עידן חדש.

פסלי ראשי שוורים מינואים

הים התיכון הקדום ידוע בתרבויות המתוחכמות והעשירות שלו מבחינה אמנותית, והמינואים - חברת סוחרים מתקופת הברונזה עם טווח יוצא דופן בסחר מעבר לים היו ללא ספק השליח הראשון שלה. מעטים הסמלים שהיו נפוצים בחיים המינואים כמו השור. היצור הקדוש עיטר את ציורי הקיר המינואיים בארמונות ובמקדשים, וטקס זינוק-השור (Bull-leaping) היה תופעה פופולרית במיוחד. לטענת החוקרים, הטקס היה מורכב מאדם שזינק מעל שור תוך שהוא תופס בקרניו על מנת לעודד את החיה להקפיץ אותו כלפי מעלה, ובעודו באוויר הוא היה מבצע מגוון פעלולים אירוביים לפני שהוא קרס על השור. ההסבר נעדר ריאליזם, וגרם לאחדים לשער כי זינוק-השור אולי ייצג באופן סמלי את תסאוס, המלך הגיבור המיתולוגי של אתונה, מזנק מעל קבוצת הכוכבים של שור. האם תרחיש זה יכול לייצג את התחדשות שלטונו ועוצמתו של המלך כשליט - מעין פסטיבל סד (Sed festival) מינואי? ללא קשר למשמעות האמיתית של הטקס, דבר אחד הוא בטוח, המשיכה של המינואים לשור היתה אמיתית, מוחשית ובאה לידי ביטוי באמנותם.

זינוק-שור, גילוף שנהב מארמון קנוסוס, כרתים - 1500 לפנה"ס

הארכיאולוג הבריטי סר ארתור אוונס היה הראשון שטבע את השם "מינואי", על שם המלך מינוס: דמות מיסטית שהזמינה את דדלוס - "האמן הפיקח" לעצב את הלבירינת האגדי (מבוך). אוונס האמין שהלבירינת היה אמיתי, לא מיתי, וכי הוא קיים בקנוסוס בירת כרתים, המרכז הטקסי והפוליטי של הציוויליזציה המינואית. תיאורי הלבירינת מזכירים דימוי של כוורת עם מעברים מתפתלים המכווינים נשמות למסע בחיים שלאחר המוות. ובל נשכח את הציורים השמאנים בהשראת הדבורה באוסטרליה האבוריג'ינית, המציגים את מה שנראה כאב טיפוס לעיצוב המבוך המוכר כיום. בנוסף, 'הבית הצפוני' בקנוסוס זוהה על ידי ארכיאולוגים כאתר בו בוצעו טקסים של הקרבת אדם, כולל מנחות ילדים צעירים לאלים. הייתכן שהמינואים הקריבו גם שוורים לאלים, ואם כן יתכן שזה היה תפקידו האמיתי של המבוך? האם המבוך יכול היה להיות נקרופוליס שוורים קדום להתחדשות נשמות, כמו הסרפאום בסקארה?

מטבע מקנוסוס המתאר את מבוך המינוטאור - 300-270 לפנה"ס

בקנוסוס שימשו צנצנות המכונות פיתוי (Pithoi) לאחסון דבש לקראת חגיגת השנה החדשה של אמצע הקיץ. כמו חברות רבות לפניהם, המינואים ראו את הדבש כנקטר האלים וכשיתוי משכר חשוב בטקסים שכיבדו את האלים בימי החג שלהם. מריה גימבוטס, מחברת העבודה המכובדת, 'האלים והאלות של אירופה העתיקה' ('The Gods and Goddesses of Old Europe'), מעירה על המסורת:

"שני ג'ינים עם ראש אריה, עטויים בעור דבורה, מחזיקים כדים מעל קרניים שמהם נובעים חיים חדשים בצורת צמח. מה מכילים הכדים האלה? - כנראה את אוכל האלים המופק על ידי הדבורה."
צנצנות דבש - קנוסוס

דבש נחשב כסם החיים גם בחברות ים תיכוניות, שיקוי קסם שמבטיח חיים ארוכים ובריאים. הקיסר הרומי אוגוסטוס שאל פעם איש זקן כיצד הצליח לחיות עד גיל 100, רק כדי שהאיש ישיב: "ללא שמן ועם דבש". המתמטיקאי היווני האגדי פיתגורס, שחייו התפרשו על חלקה הגדול של המאה ה-6 לפנה"ס, ייחס את אריכות חייו לתזונה קבועה של דבש. בנוסף להיותו שיקוי, דבש היה חומר מרפא עם מגוון שימושים רפואיים. אגדה קובעת כי אל הים היווני גלאוקוס (Glaucus), בנם של מינוס ופסיפאה, הוחזר לחיים כשנקבר בקערת דבש. הסיפור מזכיר לנו את אלכסנדר הגדול, שביקש מאותה סיבה להיות עטוף בדבש כחלק מההכנה לקבורה שלו. כל דוגמה מחזקת את האמונה כי דבש משמר את שרידי המתים, ולמעשה דבש שהתגלה בקברים עתיקים נותר אכיל אלפי שנים לאחר שעובד לראשונה.


חשיבותה של הדבוראות בחברה המינואית התבטאה בדרכים רבות ושונות, כפי שמספרת גימבוטה: "גידול הדבורים של המינואים מתועד בהירוגליפים, המייצגים כוורות אמיתיות, דימויים חרוטים ומיתוסים". יתר על כן, מומחית הדבורים הילדה רנסום (Hilda Ransome) מציעה כי ההירוגליפים המינואיים לארמון ולדבורה: "מקובצים בצורה כזו שהם כנראה מציינים תואר מלכותי". כל ציטוט מזכיר את תפקידה של הדבורה בחברות קדומות ומאשר שהמסורות הישנות נשמרו לעידן החדש.

תליון דבורה מינואי מזהב - כרתים, בסביבות שנת 2000 לפנה"ס

המינואים היו דבוראים מומחים שלימדו את היוונים את מלאכת גידול הדבורים. שוב אנו פונים לגימבוטה לקבלת תובנה: "טבעות זהב רבות של אמנות מינואית מכרתים ויוון מציגות את האלה עם ראש הדבורה או אותה אלה המחזיקה קרני שור מעל לראשה". בתמונה למטה, אבן אוניקס מקנוסוס משנת 1500 לערך לפנה"ס, מציגה אלת דבורה עם קרני שור מעל ראשה, בדיוק כפי שמתארת גימבוטה. במקרה זה, הדמות מוקפת בכלבים עם כנפיים, ככל הנראה מייצגים את הקטה וארטמיס - אלים של העולם התחתון, בדומה לאלים המצריים אקאו (Akeu) ואנוביס. התמונה מזכירה איורים של אלות דבורה רוקדות מאלפי שנים לפני כן.

תרשים של אבן אוניקס מקנוסוס, כרתים - 1500 לפנה"ס

כמו המינואים, היוונים החשיבו את הדבורה כקדושה והציגו אותה באופן בולט במיתולוגיה שלהם. לא זו בלבד שהיוונים האמינו כי דבש הוא 'אוכל האלים' וכי הדבורים נולדו משוורים, הם האמינו כי הדבורים שזורות בצורה מורכבת בחיי היומיום של האלים שלהם. קחו לדוגמא את זאוס, 'מלך האלים' היווני שנולד במערה וגודל על ידי דבורים, וזכה בתואר 'מליסיוס' ('Melissaios'), או איש-דבורה. באופן דומה דיוניסוס, אל יווני של טירוף פולחני, אקסטזה ויין נקרא 'אל השור' והוזן בדבש כתינוק על ידי הנימפה מקריס (Makris), בתו של אריסטיוס, מגן העדרים - והדבורים.


בנוסף, אומרים שדיוניסוס קיבל את צורת השור לפני שהוא נקרע לגזרים ונולד מחדש כדבורה. באופן מסקרן, פולחן דיוניסוס כלל קבוצה של מתפללות אחוזות טירוף, שנקראו מאנדס (Maenads) ביוונית או בקצ'נטה (Bacchante) ברומאית, שהיו ידועות בריקוד שלהן והיו ושהאמינו שיש להן כנפיים. האם העלמות סוגדות השוורים הללו היו כוהנות דבורים?

כוהנת מובילה את השור הדיוניסי אל המזבח, מתבליט בוותיקן

לתואר מליסיוס - או איש-דבורה, יש מקבילה נשית בתרבויות ים תיכוניות בשם מליסה (Melissa), עליה מספרת לנו הילדה רנסום: "התואר מליסה, הדבורה, הוא קדום מאוד, הוא מופיע בקביעות במיתוסים היוונים, כלומר לפעמים כוהנת ולפעמים נימפה". זוהי תצפית חשובה, שכן נראה שמסורת ריקודי אלות הדבורים נשמרה בצורה של עלמות דבורים המכונות מליסה - או נימפות, ואלוהויות יווניות כמו ריאה ודמטר היו ידועות בכך שהחזיקו בתואר. בנוסף, היוונים התייחסו לעתים קרובות ל"נשמות-דבורה" והעניקו את התואר "מליסה" לנשמות שטרם נולדו. הפילוסוף והמתמטיקאי היווני פורפיריוס מהמאה ה-3 האמין כי נשמות הגיעו לכדור הארץ בדמות דבורים, לאחר שירדו מאלת הירח ארטמיס, וכי הן פותו לחיים ארציים בהבטחה של תענוגות ארציים, כמו דבש. באופן אירוני, דבש היה גם סמל למוות ושימש לעתים קרובות כמנחה לאלים. המאפיין הדואלי של הדבש אינו מקרי, שכן נראה כי הנקטר ויוצרו - הדבורה מייצגים את עצם מעגל הקיום. אפשר לומר שככל שהדבורה חוזרת לכוורת שלה, כך המליסה חוזרת לאל שלה בחיים שלאחר המוות, ההתחלה היא הסוף והסוף הוא ההתחלה.

ההגדרה של מליסה - דבורת הדבש

דבורים, מליסה ומערות הולכים יד ביד במיתולוגיה הים תיכונית - כפי שראינו אצל זאוס, אולם ייתכן שהמסורת החלה עם התרבות המיקנית מתקופת הברונזה באי איתקה בים היוני. האי, שהוצג בפואמות האפיות של הומרוס, האיליאדה - היצירה היוונית הראשונה שמציגה דבורים - והאודיסיאה, ידוע במערה קדושה עם כניסה מוזרה כפולה: מעבר אחד מכוון לבוריאס (Boreas) - אל הרוח הצפונית, והשני לנוטוס (Notus) - אל הרוח הדרומית. המערה היתה ביתן של נימפות אלת הדבורה - או מליסה שנקראו נגאדן (Nagaden). כאן הדבורים הפקידו דבש במיכלי אבן ועברו דרך הכניסה לבוריאס, במטרה לפייס את אל הרוחות הדרומיות שהיה ידוע בהשמדת יבולים ובזריחת הכוכב סיריוס בסוף הקיץ. האמינו כי הפורטל הוא 'נתיב האלים' האלוהי שאף בן תמותה לא הורשה לעבור בו, וגם כיום המערה נותרה חמקמקה עבור המבקר המזדמן, שוכנת כמעט באנונימיות בסביבת עץ זית עתיק שמאמינים כי הוא בן 1500 שנה לפחות.

עץ הזית העתיק ליד הכניסה למערת הדבורה הקדושה באיתקה

במובנים רבים היוונים היו תלמידי המינואים, ודוגמא אחת לכך היא גידול דבורים. המינואים לימדו את היוונים את החשיבות של גידול דבורים ביחס לרווחתם החקלאית, הרפואית והפולחנית, והיוונים פיתחו במהירות מיתולוגיה משלהם סביב הנוהג. בתהליך הטמעת החרק ותוצרי הלוואי היקרים שלו בתרבותם, היוונים היו מודעים לכך שהמילה המינואית לדבורה הייתה 'ספקס' (‘Sphex’), וכידוע, היוונים קבעו את שם הפסל המוזר ברמת גיזה כ'ספִינקס' (‘Sphinx’). באופן מקרי, או אולי מתוך כבוד לזקנים המינואים, היוונים המשיכו להציג ספינקסים באמנות שלהם, ולא רק שהעיצוב שלהם היה מאד נשי, אלא שהם הוסיפו אלמנט שלא נמצא בעבר בעיצובים קודמים, הם הוסיפו כנפיים.

ספינקסים יוונים קלאסיים - נשיים ומכונפים

אמנם הרמיזה כי הספינקס היווני נוצר בהשראת אלות הדבורה היא מפתה ורומנטית כאחד, אך נדרש ניתוח אטימולוגי נוסף לפני שלתפיסה הזו יהיה תוקף ממשי. עם זאת, אפשר לומר שהספינקס נראה בעיני הרוב כלביאה מסוג מסויים. ובאופן מוזר, המסורת של אריות שומרים המפקחים על מתחם קדוש - אכר (Akeru), שני האלים המצריים שפיקחו על מתחם גיזה, מצויה גם באלף ה-2 לפנה"ס ביוון. כאן, אחד הדימויים המפורסמים ביותר מימי קדם - שער האריות, מרחף באיפוק מעל המרכז העתיק של הציוויליזציה היוונית הקדומה, מעוז צבאי ותרבותי הממוקם 90 ק"מ דרומית-מערבית לאתונה, שהיה ידוע בשם מיקנה.

שער האריות - מיקנה

כמו הדבורה והשור, סמליות הדבורה והאריה הולכות יד ביד במיתולוגיה היוונית, כפי שמתארת ​​בצורה כה רהוטה הילדה רנסום:

"בקבר בצפון מערב פלופונסוס נמצאו שני ראשי עמוד, מהמאה ה-5 לפנה"ס. מהוולוטה נובעים ארבעה אריות, כפותיהם מונחות על החרוט, ובין הכפות הקדמיות של כל אחד מתנוסס עיטור ספירלי, בחללים שבין הספירלות יש ארבע דבורים, המעוצבות בריאליזם מוחלט, אפילו עד לתבנית הכנפיים. ביניהן שלושה אריות, ועל הניצן עצמו יש שלוש דבורים, כל אחת יונקת מניצן קטן, ובין הדבורים שלושה ספינקסים זעירים."

יתר על כן, מוסיפה רנסום: "קשר נוסף בין האריה לדבורה נמצא על תכשיט אטרוסקי". כמו השור והדבורה, האם לסמליות של דבורים, אריות וספינקסים היתה פעם משמעות מיוחדת, שאבדה כעת?


במיקנה מוצג גם סגנון קבר בצורת כוורת שנקרא תלמוס (Thalamus). הבחירה בכוורת הדבורה כמודל לקברים החשובים ביותר שלהם מחזקת את המשמעות של הדבורה בחיים שלאחר המוות בתרבות המיקנית, ומציעה כי המוניטין שלה כסמל לתחייה עשוי להיות ירושה מהמצרים והשומרים שקדמו להם.

קבר תלמוס במיקנה - 1500 לפנה"ס

ארכיאולוגים גם גילו פסלים של אלות מכוסות במצנפות עמוסות דבש, קבורים בין ממצאי קברים מיקניים אחרים. הממצאים זהים כמעט לפסלים בני ה-10,000 שנה שהתגלו בטורקיה ומייצגים את האלה האם 'הזולגת דבש'. הגילוי של ממצא כזה בקברים המיקניים תואם את תרבות האלה של זמנם ואת החברה שהייתה מאד מטריארכלית. הפסל דומה גם למוטיב האלה הרוקדת שמקורו בתרבות השומרית לפני שהתפשט למצרים.

אלת דבורה מינואית - עמוסה בדבש - מיקנה

בדלפי, אתר האורקל החשוב ביותר בעולם העתיק, אגדה טוענת כי המקדש השני נבנה כולו על ידי דבורים. למעשה, האורקל עצמו - אבן האומפלוס, דומה לכוורת ומעוצב עם שורות צולבות של סמלים דמויי דבורים, המזכירים את 'שמלת הרשת' שלבשה נות, אלת השמיים המצרית ונושאת התואר "היא המחזיקה אלף נשמות".

אבן האומפלוס בהשראת הדבורה ככל הנראה - דלפי

דוגמה נוספת שבה הדבורה קשורה באבנים קדושות היא סיפורה של האלה ריאה, שתאריה כללו את אם האלים, מלכת השמים ואלת הפוריות והרביה. ריאה הייתה אשתו של הטיטאן קרונוס, שחשש מנבואה שקבעה כי בקרוב הוא ייהרג על ידי אחד מצאצאיו. מחשש לחייו המשיך קרונוס עם אכילת ילדיו - אחד בכל פעם - לפני שהם יצליחו להרוג אותו. האסטרטגיה של הטיטאן עבדה, למעט זאוס, שריאה הסתירה במערת הדבורה. עד כאן, ריאה הייתה חכמה מהאסטרטגיה של בעלה ונאלצה להיות פיקחת במיוחד אם קיוותה להערים עליו. לפיכך, בניסיון אחרון להציל את בנה היחיד ששרד, עטפה ריאה אבן גדולה בבד, יצרה את האשליה שמדובר למעשה בילד והציגה אותו בפני קרונוס כצאצאו האחרון שנותר, שאותו הוא טרף מיד כשהאמין שזה זאוס. עד היום היוונים מקיימים את טקס חג הפסחא שלהם במערת הדבורה של כרתים, אותה מערה בה ילדה ריאה את זאוס, שבתורו היה אב לארטמיס, ככל הנראה אלת הדבורים המפורסמת ביותר בכל המיתולוגיה היוונית - כפי שנראה בהמשך.

מערת זאוס בכרתים

קשר נוסף בין הדבורה לאבן קדושה היא סייבל (Cybele), האלה האם הקדומה של אנטוליה הניאוליתית שנערצה על ידי היוונים כאלת הדבורים והמערות. באופן מוזר, סייבל נסגדה לעתים קרובות בצורה של אבן מטאוריטית, או אבן משמיים. סייבל היתה ידועה גם בשם סיביל (Sybil) - אורקל של המזרח הקדום שהיתה מוכרת ליוונים כסיבילה (Sibyls). השם נתן השראה לסיביל, תואר הכוהנות הנביאות מזה מאות שנים, כפי שמופיעה בסדרת ציורים של האמן הגרמני הרמן טום רינג (Hermann tom Ring).

סיביל, מתוך סדרה של האמן הרמן טום רינג

באופן דומה, האל אפולו הכתיר את פיתיה, הכוהנת הראשית שלו בדלפי, בתואר 'הדבורה הדלפית'. ביוון העתיקה, כוהנת גדולה נחשבה כמלכת הדבורים, והטקסים שלה הצריכו דבש כדי לעורר מצב של אקסטזה רוחנית. לפיכך, נראה כי המסורת של אלות הדבורה נמשכה עם מליסה, סיביל וכוהנות הדבורה של דלפי. האם הם יכולים להיות תארים שונים לאותו מעמד מרומם?

פיתיה - 'הדבורה הדלפית' היושבת על הקלחת הדלפית

אפולו היה אחד האלים החשובים בפנתיאון היווני ונודע כאל האמת והנבואה. למרבה הפלא, אומרים שהוא העניק מנחת דבורים להרמס, שליח האלים וטרנספורמצית הנשמות. האגדה מוזכרת בהמנון ההומרי להרמס מהמאה ה-8, כאן רומז אפולו למנחה שלו, הכוללת שלוש עלמות דבורים שעסקו בניבוי:

"הֵנָּה שָׁלֹשׁ בְּתוּלוֹת, שֶׁזָּכוּ לְכָנָף מְמַהֶרֶת; עַל רָאשֵׁיהֶן מְזֹרֶה בִּנְקוּדוֹת לְבָנוֹת אֲבָק-קֶמַח, וְּמגוּרֵיהֶן בַּפַּרְנָס, בְּתוֹךְ בַּיִת מִתַּחַת לָרֶכֶס – הֵן הַיְחִידוֹת מִלְּבַדִי מוֹרוֹת הַנְּבוּאוֹת, בָּן עָסַקְתִּי יֶלֶד רוֹעֶה בִּהְיוֹתִי עוֹד.”
הרמס גונב את הבקר של אפולו

האל היווני האגדי פוסידון נשא את התואר אל הים והגיע מרודוס, אתר עם הרבה ממצאי דבורה מהעת העתיקה. למעשה, אחד מבניו של פוסידון היה דבוראי בשם אייריאוס (Eiyrieus). אחר היה תסאוס שכשהיה גבר צעיר נודע בהריגת מינוטאורוס, יצור כלאיים שחציו אדם וחציו שור, שנלכד בתוך הלבירינת (מבוך). זהו אותו תסאוס שלדעת אחדים מתואר כשהוא קופץ מעל קבוצת הכוכבים של שור בציורי קיר המתארים את טקס זינוק-השור המינואי. ייתכן והריגת המינוטאורוס ע"י תסאוס היתה דוגמא להקרבת שוורים פולחנית, ואם כן האם זה עשוי לרמז כי הלבירינת היה למעשה מקום בו תרגלו מיתראיזם וכי טקס זינוק-השור היה המקבילה המינואית לפסטיבל הסד המצרי? רעיון מסקרן למדי.


כהערה צדדית, הסימליות של חצי אדם חצי שור היא מוזרה אך לא ייחודית לחלוטין במיתולוגיה הים תיכונית, למשל לפוסידון סגדו כשור במצודת בואוטיאן (Citadel of Boeotian) בתבאי. פרטים אלה, בשילוב עם הקשר של אפולו והמינוטאורוס, מרמזים על זיקה לאטלנטיס, מכיוון שאומרים שהציוויליזציה האגדית אופינה עם לבירינת ונראה כי היא קשורה לאי כרתים, תרבות שסגדה לשוורים, לדבורים ולאריות.

מינוטאור - חצי אדם, חצי שור - המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי של אתונה

דוגמא נוספת לדבורה כאלמנט חשוב במיתולוגיה היוונית היא פאן, אל כל הדברים הפראיים והמיניים, ואל גידול הדבורים היווני. איקרוס הוא דוגמה נוספת. האל היווני היה בנו של דדלוס - מאסטר האמנות שבנה את הלבירינת עבור המלך מינוס, וזה שידוע לשמצה כי טס קרוב מדי לשמש לפני שנפל ארצה לאחר שנוצותיו העשויות שעוות דבורים החלו להתמוסס. ואז יש לנו את קירין (Cyrene), דבוראית ואחת מ-50 הנימפות שרכבו על דולפינים בים התיכון. כפי שראינו, נימפות הן שם נרדף לאלות דבורה, אך האם המספר 50, שקשור לכוכב סיריוס, יכול להיות קשור גם לדבורה?

כנפי שעוות הדבורים של איקרוס מתחילות להתמוסס כשהוא עף קרוב מדי לשמש

דוגמה נוספת להערצת דבורים במיתולוגיה היוונית היא אפרודיטה, האלה-נימפה של הקיץ, אשר נודעה ברצח המלך ובקריעת איבריו בדיוק כמו שעושה מלכת הדבורים לזכר. אומרים שהכוהנות של אפרודיטה, הידועות בשם מליסה, הציגו חלת דבש מוזהבת במקדש שלה בהר אריקס (Mount Eryx). המיתולוג רוברט גרייבס דיבר על בוטס (Butes) - כהן של אתנה שחי על הר אריקס ולכאורה היה הדבוראי המפורסם ביותר של העת העתיקה. בוטס ייצג את אל האהבה פאנס (Phanes), המתואר לעתים קרובות כאירספאיוס (Eircepaius) - דבורה מזמזמת רעשנית. גרייבס גם קובע בעבודתו המוערכת 'המיתוסים היוונים' (‘The Greek Myths’), כי אפלטון זיהה את אתנה עם האלה המצרית נית' (Neith), שכפי שראינו בחלק הראשון, קשורה לדבורה בדרכים רבות.

מליסה, אלת הדבורה של הר אריקס - 700 לפנה"ס

יתר על כן, ראיות מצביעות על כך שארטמיס היתה למעשה פטרונית הדבורים הנודעת ביותר בכל יוון. כבתו של זאוס ואחותו התאומה של אפולו, ארטמיס הייתה אלת הטבע, במיוחד יערות, גבעות, נקרות סלעים ונהרות, כל בתי הגידול הטבעיים של דבורים. המקבילה הרומית של ארטמיס הייתה האלה דיאנה, ופסלי ארטמיס/דיאנה מהעיר האנטולית אפסוס (Ephesus) מציגים אותה מכוסה בביצים, שחלקן זוהו כביצי דבורה בהתחשב בכך שמלכת דבורים טיפוסית מטילה עשרות אלפי ביצים בחייה הקצרים. לחלופין, אחרים מאמינים ששפע האובייקטים הכדוריים הקטנים מייצגים אשכי שור. בשני המקרים, הקשר בין אפסוס לדבורה אינו ניתן להפרכה, שכן מאמינים כי "אפסוס" ("Ephesos”) נובע מהמילה "אפאסאס" (“Apasas”), שהיה שמה של העיר בתקופת הברונזה ומילה טרום יוונית שפירושה דבורה. דבורים מתוארות לעיתים קרובות על פסלי ארטמיס/דיאנה וכיסוי הראש שלה לעתים קרובות מרמז על עיצוב בסגנון כוורת.

פסלי ארטמיס | דיאנה מאפסוס ('הדבורה')

השפעת התרבות היוונית התפשטה למרחקים ודימויים של ספינקסים מכונפים, שוורים ודבורים הגיעו עד מהרה לחופים רחוקים. למשל, הרומאים הקדומים הסתמכו במידה רבה על דבורים למלחמה והשתמשו בכוורות כקליעי קטפולטה בקרב, אם כי הצלחת הטכניקה כילתה בסופו של דבר את אוכלוסית הדבורים במרכז איטליה. עם זאת, שורשיה של סמליות הדבורה במיתולוגיה הרומית עמוקים הרבה יותר מלוחמה. למעשה, הם מתוארכים לתקופת המיתראיזם, דת מסתורין שהיתה נהוגה ברומא בין המאה הראשונה למאה-4, כמו גם בפרובינציות אחרות, כמו בריטניה.


מעט מאוד ידוע על המיתראיזם, מלבד העובדה שהוא כלל שחיטה פולחנית של שוורים וכי הוא קשור למושג התחדשות. כמו בתי ספר למסתורין אחרים, הטקסים העיקריים שלו נשמרו בעל פה ולא נכתבו מעולם. יש הסבורים שמיתראס (Mithras) קשור בקבוצת הכוכבים של אוריון, בשל קרבתה לשור. אם נכון, הדבר קושר עוד יותר את המיתראיזם עם אוסיריס ואת היבט ההתחדשות של שור האפיס, שמהדהד עם הסרפאום בסקארה, נקרופוליס שאולי שימש כמרכז פולחני להתחדשות נשמות בדמות דבורים.

מיתראס שוחט את השור - המאה ה-2 - המוזיאון הבריטי

אז ברור שאנחנו יכולים לראות כאן דפוס, נראה שחברות שסגדו לשור גם העריצו את הדבורה. ובמיתולוגיה הרומית יש דוגמאות רבות להערצת דבורים. לדוגמא, אלת הדבורה הרומית נקראה מלוניאה (Mellonia) ומרקוס אורליוס, הקיסר הרומי, הפילוסוף ויש הטוענים שהסוציאליסט הראשון בעולם, טבע את הביטוי "מה שלא טוב לנחיל לא טוב לדבורה". כמו כן ליקורגוס, מייסד ספרטה, בנה את המודל שלו לממשלה הספרטנית המושלמת על מעמדות חברתיים שנצפו בכוורת הדבורים. דבורים תוארו על מטבעות ברחבי העולם העתיק, כמו בסיציליה, שם מוצגת דבורה על מטבע מהמאה ה-7 לפנה"ס.

מטבעות דבורה מסיציליה ומאפסוס

סמליות הדבורה הופצה על ידי יצירותיהם של אמנים מפורסמים רבים בזמנם, כולל סופרים כמו אפלטון, שכפי שדנו בחלק הראשון, כתב על ההארה של סולון במקדש נית' במצרים. אפלטון וסופרים אחרים כמו ורגיליוס וסופוקלס כונו 'ציפורי המוזות', בשל האמונה שכשהיו תינוקות דבורים נגעו בשפתיהם. חשבו שהחניכה שלהם על ידי דבורים שינתה את חייהם וקבעה את גורלם ככותבים, משוררים ופילוסופים גדולים. במיוחד סופוקלס, מאשר את חסותו לדבורה עם ביטוי נוקב: "נחיל הזימזומים המתים". עם זאת, הומרוס היה הסופר היווני הראשון שהתייחס לדבורים בעבודתו, האיליאדה:

"כְּאוֹתָם נְחִילִים שֶׁל-דְּבוֹרִים הַיּוֹצְאִים מִנִּקְרַת הַסָּלַע, צְפוּפוֹת וְשׁוֹקְקוֹת מוֹסִיפוֹת וּבָאוֹת הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים; יֵשׁ שֶׁהֵן חָגוֹת עַל-פִּרְחֵי הָאָבִיב כְּתַבְנִית אֶשְׁכֹּלוֹת" פִּתְאֹם אֵלֶּה לְכָאן וְאֵלֶּה לְכָאן תִּתְפַּזֵּרְנָה."

בנוסף, סופרים כמו ורגיליוס, וסופר ביזנטי בשם פלורנטינוס (Florentinus) - מחבר הגיאופוניקה (Geoponica), תיעדו את פולחן המוות המבעית שבוצע בשוורים. פלורנטינוס מספר לנו כי הפולחן בוצע באופן אידיאלי בזמן שהשמש הייתה בשור וכלל הכאת השור למוות בחלל חשוך ומסוגר. החיה המתה הושארה במשך שלושה שבועות לפני שנבחנה ונאטמה מחדש לעשרה ימים נוספים. לאחר הביקור הבא, בשר השור היה מתנדף ברובו ומשאיר רק אשכולות של דבורים במקום בו הבשר חבק את העצם פעם. באופן מעניין, התמונות העולות מתיאורו הצלול של פלורנטינוס מרגישות באופן חשוד כמו מיתראאום - מערה חשוכה וחסרת חלונות או מבנה בו התקיים המיתראיזם.

שרידי מיטראום רומאי שנמצא באוסטיה אנטיקה, איטליה

סמליות הדבורה מעבר לים התיכון

מעבר לים התיכון, סמליות הדבורה התפשטה במהירות והבטיחה שהמסורות העתיקות לא ישכחו. למשל באפריקה, שבטי בנטו התגוררו בבתים בצורת כוורת - כמו אצל שבטי זולו ובקרב רבים אחרים, ודבורים היו סמלים נפוצים על עמודי טוטם. למעשה, במצרים נבנו בקתות בצורת כוורת לזכר התיבה או הסל שהכיל את שרידי האל המצרי אוסיריס/אסאר - כלומר את ראשו, שחשבו ששכן במקדש אבידוס. אחד הסמלים של אוסיריס היה כוורת, וכמו ראשו של אוסיריס, נאמר כי הכוורת מייצגת את החוכמה הקולקטיבית של האנושות. באופן דומה, בתי אבן רבים ברחבי העולם העתיק תוכננו בצורת כוורות, כולל כמה בקתות בולטות מתקופת הברונזה בדרום מערב אירלנד, הנקראות קלושאן (Clochán). באופן לא מפתיע, בקתות איריות בהשראת כוורת מזכירות את קברי התלמוס במיקנה הקדומה.

קלושאן מתקופת הברונזה בדרום מערב אירלנד

במקומות אחרים באפריקה, לאתיופים יש אימרה האומרת כי ישו: "נולד מקול אביו, כמו שהדבורה נולדת מהמלכה", והם מאמינים כי הדבורה הגנה פעם על כס האלוהים. בחלקים מסוימים של אפריקה, הנמלה נחשבת לקדושה, כמו שהזבוב נערץ בחלקים אחרים של העולם העתיק. למעשה, מומחים רבים לנושא רואים בזבוב ובדבורה חלק מאותה 'קטגוריה', ובוודאי, מדי פעם האחד מוחלף בשני בטעות. דוגמה ל"זהוי שגוי" כזה ניתן למצוא באסטרונומיה של המאה ה-17.


בשנת 1603 תייג האסטרונום הגרמני יוהאן באייר את קבוצת הכוכבים שהיתה ידועה בחצי הכדור הדרומי, אך חסרת שם, כ'אפיס' ('Apis'), שפירושו "הדבורה". מבלי משים, באייר זיהה בטעות תמונה של זבוב על מפת השמיים שלו כדבורה. השם של באייר החזיק כמה מאות שנים לפני שהוחלף על ידי 'מוסקה אוסטרליס ואל אינדיקה' ('Musca Australis vel Indica'), או 'הזבוב הדרומי', שהבחין אותו מ'מוסקה בוראליס' ('Musca Borealis') המיושן כיום, או 'הזבוב הצפוני'. שוב, במקומות רבים כמו אפריקה, הדבורה והזבוב מתחלפים וקדושים באותה מידה, ככל הנראה בשל העובדה שלעתים לא ניתן להבחין ביניהם.

מוסקה, הדבורה, כפי שזוהתה בטעות יוהאן באייר

הדבורה נסגדה גם בתרבויות סקנדינביות, כמו פינלנד, שם חשבו כי החרק מעביר את תפילותיהם של אנשים רגילים אל הבורא בשמיים. באזורים מסוימים בסקוטלנד ובאנגליה נאמר כי דבורים משמיעות צליל זמזום בדיוק בחצות בערב חג המולד. ובמסורת הוולשית הקדומה שולמו מיסים במידות של דבש, ובטריאדות המשורר הנודד הוולשיות (Welsh Bardic Triads) נאמר שזרע שהיה שייך לאלת הזרעים האנגלו-קלטית הנוון (Henwen), הוליד דבורה. יתר על כן, הטריאדות מזכירות שאירלנד הייתה מפורסמת בנחילי הדבורים ובמלאי הדבש הרב שלה. הטקסטים קובעים גם כי בריטניה הייתה ידועה כ"אי הדבש" וכי הכוורת נחשבה כדוגמא לחברה הבריטית המסודרת, כפי שתוארה בסאטירות שונות של התקופה, כמו האיור הבא של הקריקטוריסט האנגלי ג'ורג' קרוקשנק.

קריקטורה של ג'ורג' קרושנק משנת 1867 - סאטירה פוליטית

באי מאן - ממש ליד החוף האנגלי, גניבת דבורים נחשבה לעבירה פלילית. אפילו ויליאם שייקספיר התערב ואמר "איפה שהדבורה יונקת שם אני יונק". אחדים אפילו מקשרים את הביטויים "להיות או לא להיות" (“to be or not to be”) ו"זה מוכרח להיות כך" (“so mote it be”) - לדבורה. עם זאת המסורת של הדבורה בבריטניה הולכת לאחור הרבה לפני שייקספיר. מומחית הדבורים אווה קריין (Eva Crane) הבחינה כי חפצים שנמצאו ליד נהר התמזה נוצרו עם שעוות דבורים כבר בשנת 3000 לפנה"ס. ובשנת 488 לספירה, מספרים כי הקדושה בריג'יד מקילדייר האירית ביקרה בגלסטונברי, שלפי האגדה היא ביתו של הגביע הקדוש ושל כנסייה שנבנתה על ידי יוסף הרמתי - ובה ביקר אחיינו ישו. כאן התגוררה הקדושה בריג'יד ב"אי בקרי" (Beckery), שמתורגם כ"אי הדבוראים".


העיר העתיקה וולס (Wells) נמצאת במרחק של כמה קילומטרים מאיי הדבוראים ומתגאה בקתדרלה מהמאה ה-12 עם חזית מערב גותית המרהיבה ביותר בבריטניה כולה. באופן מוזר, באביב 2008 התאסף מחוץ לקתדרלה נחיל דבורים בצורת צלב, והשאיר את הכמורה המקומית כמו את הדבוראים מבולבלים. הסיפור דווח על ידי הדיילי מייל, העיתון הגדול במדינה, שכותרת הייתה: ‘May the Lord bee with you’.

דבורים יוצרות צלב מחוץ לקתדרלת וולס

בדבונשייר הסמוכה מאמינים כי יום שישי הטוב הוא הזמן הבטוח היחיד להוצאת דבורים מכוורת ושכל שאר הימים יתגלו כקטלניים. ואז יש פתגם אנגלי ישן שממליץ: "שאל את הדבורה הפראית מה ידעו הדרואידים". אפילו האמינו שהדרואידים רוקדים כמו דבורים בחגיגת כוח החיים החיוני של השמש. באירלנד, הדרואידים קיימו מצוות קדושות המכונות חוקי ברהון (Brehon Laws) שעליהם הגנו דבורים, וטקסט אירי עתיק מרמז כי תושבים ממחוז מנסטר הושוו לדבורים, כפי שרומזים רבים משלטי האצולה המשפחיים שלהם.

דבורים וכוורות היו דימויים נפוצים על שלטי אצולה משפחתיים

אירלנד הייתה ידועה בצריכת התֶּמֶד (Mead) שלה, משקה העשוי מדבש, מים ושמרים, שהיה ידוע בעולם העתיק ביכולתו לשכר, מעין אב קדמון לגינס. בטארה, ביתם של המלכים הקדומים של אירלנד, היה מבנה שנקרא 'בית הקפת התמד' ('The House of Mead Circling'), שבעצם שמו נרמז כי נעשה שימוש בתמד בטקסים שהיו בו. ויש אפילו סיפורים רומנטיים על תמד, כמו מקור הביטוי 'ירח דבש', שנגזר מהמסורת לספק לבני זוג שנישאו אספקת ירח אחד - או בערך 31 יום - של תמד כדי שהזוג יוכל להירגע ולהצליח להתרבות בזמן ירח הדבש שלהם. כיום, יינות דבש תמד חוו התעוררות בפופולריות שלהם - כמו גם בירות על בסיס דבש. באופן אירוני, שניהם ידועים בהרמוניה ובאיזון שלהם, תכונות אותם נגלה בחלק השלישי, הקשורות לדבורה - ולגביע הקדוש.

יין דבש תמד ובירה דבש

מדינה אחרת בה הבינו את התכונות המשכרות של התמד היא גרמניה, שם התפתחה תעשייה שלמה סביב המנהג הישן של שימוש בדבש להפקת משקאות משכרים. מעניין לציין שהמילה הגרמנית לבירה היא Bier, וכי המילה הלטינית ליין ודבש היא mulsum, ו-mel - שפירושו דבש, תורגם לעיתים קרובות כ-beor. בעוד פסטיבלי הדבש ותעשיית הבירה המבוססת על דבורים צמחו בפופולריות בדרום, ונעזרו לא מעט במענקים למבשלות התמד שהעניק רודולף הבסבורג וצאצאיו רבי העוצמה, צפון גרמניה פיתחה בשקט מורשת דבורים משלה. וכאן הסמליות של הדבורה פתוחה לכמה ספקולציות מושכלות.


בצפון גרמניה בעיקר, המורשת של הדבורה וחשיבותה בחיי היומיום נשמרה בשפע של שמות מקומות, המתחילים ב-Biene ו-Immen, שפירושם דבורה. השני - Immen, נקשר לאל הדבורה הגרמני אמה (Imme), ומתייחס לעצים קדושים ביער שבו הוחזקו פעם דבורים. זה מעניין, שכן צפון גרמניה ידועה באירמינסולים (irminsuls) הקדושים שלה, גילופי עץ או אבן מוזרים, שמאמינים שהם מהמאה ה-8 ואילך, המנציחים את הערצתם של עצים קדושים בעת העתיקה - במיחוד גזעי עצים, שצורתם המיוחדת של האירמינסולים מזכירה.

אירמנסולים בגרמניה

החוקר והסופר הגרמני יורגן ספנוט' (Jürgen Spanuth) כתב בשנות החמישים סדרה של ספרים פרובוקטיביים אך עדיין עם עבודת מחקר טובה, שהציגו אירמינסולים. נושא עבודתו של ספנוט' התרכז ב"אטלנטיס של הצפון" והיא סיפרה שהסקסונים הכירו את האירמינסולים כ"עמוד התווך שמחזיק את היקום", וכן כיצד ניתן לעקוב אחר צורתם אלפי שנים אחורה. ספנוט' מצא הקבלות של אירמינסולים בסיכות בגד, קערות, עמודים ומטות מרחבי העולם, במיוחד בים התיכון. הוא גם זיהה אזכורים ל"עמודי הצפון" בטקסטים מצריים, כולל אחד מתקופת רעמסס השלישי שדיבר על 'שמירה על אלים העומדים בחושך' (הצפון הרחוק), וכי רעמסס השלישי האמין כי העמים הצפוניים הגיעו מ'עמודי השמים'. יתר על כן, ספנוט' זיהה כיצד האירמינסולים הם למעשה עמודי הרקולס האמיתיים והשער לאטלנטיס בצפון. על אף שמרתק, מה זה קשור לדבורים?


אנו יודעים שספנוט' עקב אחר עיצוב האירמינסול אל הים התיכון הקדום ומצא אזכורים ל'עמודי התווך של הצפון' במצרים, אך אולי המסקרנת ביותר לדיוננו היא העובדה שהוא זיהה את הפונקציה של האירמינסול כמכשיר ששימש להנחת ראש על השור לפני השחיטה, ובכך קישר בין האירמינסול, אם כי בעקיפין, לדבורים. וזה מוביל להשערה הבאה. עצים וגדמי עצים בפרט הם יעדים נפוצים לדבורים שמתאספות באופן בלתי צפוי. עם כניסתה של מלכה חדשה לכוורת, המלכה הזקנה לפתע יוצאת ולוקחת איתה כמחצית מהדבורים הפועלות שלה - בדרך כלל עשרות אלפים, בעוד הדבורים שנותרו מתחייבות לנאמנותן למלכה שזה עתה מונתה. הדבורים הנודדות זקוקות נואשות לבית חדש, ודבוראים מהעת העתיקה היו מודעים היטב להזדמנות שדרמה זו הציעה. הנוהג להכין גזע עץ לקראת אירוע כזה מקובל גם כיום בגידול דבורים, כפי שמאששות התמונות הבאות. האם עמודי הרקולס היו עשויים להיות אירמינסולים - והאם אינסמינסולים היו יכולים להיות גזעי עצים שהוכנו כדי לאכלס את היצורים ששירותם הבטיח את חיוניות הארץ ואת בריאותם ורווחתם של אנשיה? האם הסקסונים החשיבו את האירמינסולים כ"עמוד תווך" שהחזיק את היקום מכיוון שהם סיפקו בית לדבורים?

כוורת גזע עץ מודרנית וכוורות גזע עץ בהרי סמוקי בשנות ה-30

אז אנו שואלים את עצמנו, אולי העצים הקדושים שהאירמינסולים מסמלים הכילו פעם כוורות שהניבו דבש? וייתכן שההגעה הבלתי צפויה של הדבורים נתפסה כ"מתנה מהאלים", מה שהוליד את קדושת האירמינסולים מלכתחילה, כמו גם את אל הדבורה אימי (Imme), או כפי שהיה ידוע בימי קדם, I-me? החורבות ההרוסות ביערות ליד אוברמרסברג (Obermarsberg) מסמנות את המקום בו עמד פעם אירמינסול, ונראה כי מעטפת המגדל שלו סיפקה מחסה למתחם קטן בצורת גליל, דבר המצביע על האפשרות כי האתר הקדוש יועד להיות מקלט חירום לדבורים רוחשות. למרבה הצער, אירמינסולים לא קיימים עוד, שכן קרל הגדול השמיד את המבנים הפגאנים למראה במהלך מלחמתו על גרמניה בסוף המאה ה-8. לא משנה מה היה תפקידם האמיתי, אירמינסולים היו מיוחדים ונראה כי הם היו עמודי התווך של הקהילה בדרך זו או אחרת.

מקלט יער במקום בו הוצב פעם אירמינסול - אוברמרסברג - גרמניה / Andrew Gough

מסקרן באותה מידה וללא ספק ספקולטיבי כמו הקשר האפשרי של הדבורה עם אירמינסולים הוא האקסטרנשטיינה (Externsteine), תצורת סלע דרמטית שנמצאת ביער טויטובורג. ההערכה היא שהאתר הציורי היה מרכז פולחן דתי במשך אלפי שנים ומפורסם בזכות מקדש ראש הסלע הבלתי נגיש שלו, אשר המזבח שבו מואר באור השמש של יום היפוך החורף דרך חור עגול בקיר המצוק. שמו המקורי של אקסטרנשטיינה היה אקה (Ecce) - אמא, סטן (Stan) - אבן, והאלוהות שלו נודעה בשם אחאת' (Achath) - אלת הדרגה הבלתי נגישה של האבסולוט והנצח. אחאת', שמתורגמת כ"אחת היא", הייתה האלה שקדמה לאלים האחרים, ומזכירה רבות מהתכונות של אלת הדבורה המצרית, נית'.

אקסטרנשטיינה

בבסיס תצורת הסלעים סדרת תבליטים קדומה שמשמעותם האמיתית נותרה בגדר תעלומה. ההנחה היא כי התבליט העליון נחצב במאה ה-12 והתבליט התחתון זמן מה קודם לכן. וכאן - על התבליט התחתון, בתמונה הבאה, רואים דימוי של ציפור מכונפת או חרק מסוגנן שמעופו מתואר כתנועת לולאה לעבר דמות אנושית, עם אירמינסול ממוטט בתבליט העליון. אף על פי שהדמות המכונפת אינה דומה לדבורה באופן הנראה לעין, מסלול הלולאה של מעופה רומז על מסלול מחול הדבורה הייחודי, או על מקור אסטרטגיית התקשורת הייחודית של החרק. איזה יצור מכונף אחר ידוע בהתנהגות אווירית כזו? עד כמה שידוע, רק הדבורה.

תבליטים באקסטרנשטיינה - מימין התבליט התחתון בהגדלה

יער טייטובורג הוא מקום קסום - גם בימינו. בנוסף לאירמינסולים והאקסטרנשטיינה, השׁוּצְשְׁטָאפֶל (Schutzstaffel) הגרמני - או פלוגות המגן, הידועות יותר בשם "אס אס", הקימו כאן את בסיסן. לאחר בחינה מסוימת, בחר האס אס בטירת וולבסבורג מהמאה ה-17, הבנויה בצורת משולש, כמרכז הפעילות הפולחנית שלו, ובמהלך התהליך העניקו כבוד לדבורה באופן מכוון מאוד, אם כי מקאברי. הטירה הנוכחית נבנתה על פני מבנה קדום בהרבה ושוחזרה תחת ניהולו של היינריך הימלר, שתאריו כללו את 'מנהיג האס-אס של הממלכה', והיה ללא ספק האיש החזק ביותר בגרמניה, אחרי אדולף היטלר.


הימלר היה אובססיבי לכל הדברים האזוטריים ובשיחזורים שלו זה השתקף באותה המידה. לדוגמא, הוא שינה את שמות החדרים בטירה ל'גביע', 'המלך ארתור', 'ארי', 'היינריך הארי' ו'המסדר הטבטוני'. באופן משמעותי יותר, הוא תכנן והזמין בניית חדר מרכז פולחני תת קרקעי מתחת למגדל הצפוני של הטירה. החדר הטחוב והעגול תוכנן עם 12 מושבים לאורך הקיר מתחת לכיפה בצורת כוורת שבה להבות משריפות פולחניות חרכו צלב קרס גדול במרכז התקרה שמעל. בלשונו של מדריך תיירים בטירה, החדר תוכנן על ידי הימלר "לזכר קברי הכוורת של יוון". באופן מוזר, כמו בבית הצפוני בקנוסוס ביוון, המגדל הצפוני של הימלר בוולבסבורג היה האתר של טקסים פולחניים שלא ניתן להעלות על דל השפתיים.

טירת וולבסבורג ומרכז הטקסים של האס.אס מתחת למגדל הצפוני - מעוצב בצורת כוורת / Andrew Gough

נאמר כי הטקסים החשובים ביותר של האס אס התקיימו בנקרופוליס בהשראת הכוורת בוולבסבורג, ומרכז הפולחן התת-קרקעי נועד להיות מרכז האורקל של מתחם שהימלר האמין שהוא ממוקם במרכז היקום, פשוטו כמשמעו. נימוקיו של הימלר היו ללא ספק בהשראת העובדה כי יער טויטובורג נערץ במשך כמעט אלפיים שנה כמקום בו התאחדו השבטים הגרמנים כדי להביס את הלגיונות הרומיים בשנת 9 לספירה. ובקרבת מקום, פסל בגובה 368 מטר בשם אנדרטת הרמן (Hermannsdenkmal) מנציח את קרב יער טויטובורג, ומתאר דמות הירואית לוחמת עם כנפיים דמויי דבורה על קסדתה.

אנדרטת הרמן - לוחמת עם קסדה מכונפת

הערצת דבורים בעת העתיקה הייתה קשורה קשר הדוק לפולחן, כפי שרק ראינו, ובמקרים מסוימים מסורת זו עברה לתקופה המודרנית. קחו לדוגמא את ההערצה הסמלית של הדבורה בספרד ובמדינות אחרות באמריקה הלטינית. כאן, הערצת הדבורה נשמרת, אולי באופן לא מודע, בספורט הפופולרי אם כי שנוי במחלוקת של מלחמת השוורים, מפגן שמזכיר את בית הספר למסתורין העתיק של המיתראיזם ואת המנהג הקדום של שחיטת שוורים פולחנית, במטרה להפיח חיים בנשמות בצורה של דבורים. לאמיתו של דבר, רבות מזירות השוורים הוותיקות ביותר בספרד בנויות על מקדשים מיתראים או בסמוך להם, מה שמאשר את הקשר.


הערצת דבורים היתה נהוגה ברחבי העולם, בכל העידנים ובדרכים רבות ושונות. בהו צ'י מין סיטי בווייטנאם, הדבוראי הנודע, לה קווי קווין (Le Quy Quynh) השיג את תואר 'גיבור המהפכה' על טכניקות הריפוי מבוססות הדבש לטיפול בקורבנות של פגיעות קשות במלחמה. רחוק יותר, ברוסיה, האל המגן של גידול דבורים נקרא זוסים (Zosim), ומאמינים שהוא ייסד את גידול הדבורים. ובסלובניה כוורות מצויירות ביד במוטיבים דתיים והיסטוריים צבעוניים.

כוור