הדבורה הקדושה - חלק ב'

מאת: Andrew Gough

מקור: Andrewgough.co.uk


הדבורה הקדושה - חלק א'


השירות המופלא שמספקות הדבורים כמאביקות צמחים ועצים וכמפיקות נקטר מעורר חיים, ברובו נלקח כמובן מובן מאליו. רק כאשר הדבורים החלו להיעלם ולמעשה למות בכמויות מדאיגות אז הבחינה בזה התרבות הפופולרית, וגם זה מתוך סוג של סקרנות מורבידית. אך לא תמיד זה היה כך. למעשה, דבורים נערצו בפרהיסטוריה ונערצו בתרבויות עתיקות ברחבי העולם, בעיקר במצרים. אז איך ההערצה של הדבורה התפתחה משם? בספר 'מיתוס האלה: התפתחות דימוי' ('Myth of the Goddess: Evolution of an Image'), אן בארינג (Anne Baring) וז'ול קאשפורד (Jules Cashford) משקפים את חשיבותה של הדבורה באזור אחד במיוחד - הים התיכון: "לדבורים מוניטין קדום כמביאות סדר, וכוורותיהן שימשו מודל לסידור מקדשים בתרבויות ים תיכוניות רבות". כפי שנראה, אותן תרבויות סגדו גם לשוורים, ובכך הרחיבו מסורת קדומה וקדושה אל עידן חדש.

פסלי ראשי שוורים מינואים

הים התיכון הקדום ידוע בתרבויות המתוחכמות והעשירות שלו מבחינה אמנותית, והמינואים - חברת סוחרים מתקופת הברונזה עם טווח יוצא דופן בסחר מעבר לים היו ללא ספק השליח הראשון שלה. מעטים הסמלים שהיו נפוצים בחיים המינואים כמו השור. היצור הקדוש עיטר את ציורי הקיר המינואיים בארמונות ובמקדשים, וטקס זינוק-השור (Bull-leaping) היה תופעה פופולרית במיוחד. לטענת החוקרים, הטקס היה מורכב מאדם שזינק מעל שור תוך שהוא תופס בקרניו על מנת לעודד את החיה להקפיץ אותו כלפי מעלה, ובעודו באוויר הוא היה מבצע מגוון פעלולים אירוביים לפני שהוא קרס על השור. ההסבר נעדר ריאליזם, וגרם לאחדים לשער כי זינוק-השור אולי ייצג באופן סמלי את תסאוס, המלך הגיבור המיתולוגי של אתונה, מזנק מעל קבוצת הכוכבים של שור. האם תרחיש זה יכול לייצג את התחדשות שלטונו ועוצמתו של המלך כשליט - מעין פסטיבל סד (Sed festival) מינואי? ללא קשר למשמעות האמיתית של הטקס, דבר אחד הוא בטוח, המשיכה של המינואים לשור היתה אמיתית, מוחשית ובאה לידי ביטוי באמנותם.

זינוק-שור, גילוף שנהב מארמון קנוסוס, כרתים - 1500 לפנה"ס

הארכיאולוג הבריטי סר ארתור אוונס היה הראשון שטבע את השם "מינואי", על שם המלך מינוס: דמות מיסטית שהזמינה את דדלוס - "האמן הפיקח" לעצב את הלבירינת האגדי (מבוך). אוונס האמין שהלבירינת היה אמיתי, לא מיתי, וכי הוא קיים בקנוסוס בירת כרתים, המרכז הטקסי והפוליטי של הציוויליזציה המינואית. תיאורי הלבירינת מזכירים דימוי של כוורת עם מעברים מתפתלים המכווינים נשמות למסע בחיים שלאחר המוות. ובל נשכח את הציורים השמאנים בהשראת הדבורה באוסטרליה האבוריג'ינית, המציגים את מה שנראה כאב טיפוס לעיצוב המבוך המוכר כיום. בנוסף, 'הבית הצפוני' בקנוסוס זוהה על ידי ארכיאולוגים כאתר בו בוצעו טקסים של הקרבת אדם, כולל מנחות ילדים צעירים לאלים. הייתכן שהמינואים הקריבו גם שוורים לאלים, ואם כן יתכן שזה היה תפקידו האמיתי של המבוך? האם המבוך יכול היה להיות נקרופוליס שוורים קדום להתחדשות נשמות, כמו הסרפאום בסקארה?

מטבע מקנוסוס המתאר את מבוך המינוטאור - 300-270 לפנה"ס

בקנוסוס שימשו צנצנות המכונות פיתוי (Pithoi) לאחסון דבש לקראת חגיגת השנה החדשה של אמצע הקיץ. כמו חברות רבות לפניהם, המינואים ראו את הדבש כנקטר האלים וכשיתוי משכר חשוב בטקסים שכיבדו את האלים בימי החג שלהם. מריה גימבוטס, מחברת העבודה המכובדת, 'האלים והאלות של אירופה העתיקה' ('The Gods and Goddesses of Old Europe'), מעירה על המסורת:

"שני ג'ינים עם ראש אריה, עטויים בעור דבורה, מחזיקים כדים מעל קרניים שמהם נובעים חיים חדשים בצורת צמח. מה מכילים הכדים האלה? - כנראה את אוכל האלים המופק על ידי הדבורה."
צנצנות דבש - קנוסוס

דבש נחשב כסם החיים גם בחברות ים תיכוניות, שיקוי קסם שמבטיח חיים ארוכים ובריאים. הקיסר הרומי אוגוסטוס שאל פעם איש זקן כיצד הצליח לחיות עד גיל 100, רק כדי שהאיש ישיב: "ללא שמן ועם דבש". המתמטיקאי היווני האגדי פיתגורס, שחייו התפרשו על חלקה הגדול של המאה ה-6 לפנה"ס, ייחס את אריכות חייו לתזונה קבועה של דבש. בנוסף להיותו שיקוי, דבש היה חומר מרפא עם מגוון שימושים רפואיים. אגדה קובעת כי אל הים היווני גלאוקוס (Glaucus), בנם של מינוס ופסיפאה, הוחזר לחיים כשנקבר בקערת דבש. הסיפור מזכיר לנו את אלכסנדר הגדול, שביקש מאותה סיבה להיות עטוף בדבש כחלק מההכנה לקבורה שלו. כל דוגמה מחזקת את האמונה כי דבש משמר את שרידי המתים, ולמעשה דבש שהתגלה בקברים עתיקים נותר אכיל אלפי שנים לאחר שעובד לראשונה.


חשיבותה של הדבוראות בחברה המינואית התבטאה בדרכים רבות ושונות, כפי שמספרת גימבוטה: "גידול הדבורים של המינואים מתועד בהירוגליפים, המייצגים כוורות אמיתיות, דימויים חרוטים ומיתוסים". יתר על כן, מומחית הדבורים הילדה רנסום (Hilda Ransome) מציעה כי ההירוגליפים המינואיים לארמון ולדבורה: "מקובצים בצורה כזו שהם כנראה מציינים תואר מלכותי". כל ציטוט מזכיר את תפקידה של הדבורה בחברות קדומות ומאשר שהמסורות הישנות נשמרו לעידן החדש.

תליון דבורה מינואי מזהב - כרתים, בסביבות שנת 2000 לפנה"ס

המינואים היו דבוראים מומחים שלימדו את היוונים את מלאכת גידול הדבורים. שוב אנו פונים לגימבוטה לקבלת תובנה: "טבעות זהב רבות של אמנות מינואית מכרתים ויוון מציגות את האלה עם ראש הדבורה או אותה אלה המחזיקה קרני שור מעל לראשה". בתמונה למטה, אבן אוניקס מקנוסוס משנת 1500 לערך לפנה"ס, מציגה אלת דבורה עם קרני שור מעל ראשה, בדיוק כפי שמתארת גימבוטה. במקרה זה, הדמות מוקפת בכלבים עם כנפיים, ככל הנראה מייצגים את הקטה וארטמיס - אלים של העולם התחתון, בדומה לאלים המצריים אקאו (Akeu) ואנוביס. התמונה מזכירה איורים של אלות דבורה רוקדות מאלפי שנים לפני כן.

תרשים של אבן אוניקס מקנוסוס, כרתים - 1500 לפנה"ס

כמו המינואים, היוונים החשיבו את הדבורה כקדושה והציגו אותה באופן בולט במיתולוגיה שלהם. לא זו בלבד שהיוונים האמינו כי דבש הוא 'אוכל האלים' וכי הדבורים נולדו משוורים, הם האמינו כי הדבורים שזורות בצורה מורכבת בחיי היומיום של האלים שלהם. קחו לדוגמא את זאוס, 'מלך האלים' היווני שנולד במערה וגודל על ידי דבורים, וזכה בתואר 'מליסיוס' ('Melissaios'), או איש-דבורה. באופן דומה דיוניסוס, אל יווני של טירוף פולחני, אקסטזה ויין נקרא 'אל השור' והוזן בדבש כתינוק על ידי הנימפה מקריס (Makris), בתו של אריסטיוס, מגן העדרים - והדבורים.


בנוסף, אומרים שדיוניסוס קיבל את צורת השור לפני שהוא נקרע לגזרים ונולד מחדש כדבורה. באופן מסקרן, פולחן דיוניסוס כלל קבוצה של מתפללות אחוזות טירוף, שנקראו מאנדס (Maenads) ביוונית או בקצ'נטה (Bacchante) ברומאית, שהיו ידועות בריקוד שלהן והיו ושהאמינו שיש להן כנפיים. האם העלמות סוגדות השוורים הללו היו כוהנות דבורים?

כוהנת מובילה את השור הדיוניסי אל המזבח, מתבליט בוותיקן

לתואר מליסיוס - או איש-דבורה, יש מקבילה נשית בתרבויות ים תיכוניות בשם מליסה (Melissa), עליה מספרת לנו הילדה רנסום: "התואר מליסה, הדבורה, הוא קדום מאוד, הוא מופיע בקביעות במיתוסים היוונים, כלומר לפעמים כוהנת ולפעמים נימפה". זוהי תצפית חשובה, שכן נראה שמסורת ריקודי אלות הדבורים נשמרה בצורה של עלמות דבורים המכונות מליסה - או נימפות, ואלוהויות יווניות כמו ריאה ודמטר היו ידועות בכך שהחזיקו בתואר. בנוסף, היוונים התייחסו לעתים קרובות ל"נשמות-דבורה" והעניקו את התואר "מליסה" לנשמות שטרם נולדו. הפילוסוף והמתמטיקאי היווני פורפיריוס מהמאה ה-3 האמין כי נשמות הגיעו לכדור הארץ בדמות דבורים, לאחר שירדו מאלת הירח ארטמיס, וכי הן פותו לחיים ארציים בהבטחה של תענוגות ארציים, כמו דבש. באופן אירוני, דבש היה גם סמל למוות ושימש לעתים קרובות כמנחה לאלים. המאפיין הדואלי של הדבש אינו מקרי, שכן נראה כי הנקטר ויוצרו - הדבורה מייצגים את עצם מעגל הקיום. אפשר לומר שככל שהדבורה חוזרת לכוורת שלה, כך המליסה חוזרת לאל שלה בחיים שלאחר המוות, ההתחלה היא הסוף והסוף הוא ההתחלה.

ההגדרה של מליסה - דבורת הדבש

דבורים, מליסה ומערות הולכים יד ביד במיתולוגיה הים תיכונית - כפי שראינו אצל זאוס, אולם ייתכן שהמסורת החלה עם התרבות המיקנית מתקופת הברונזה באי איתקה בים היוני. האי, שהוצג בפואמות האפיות של הומרוס, האיליאדה - היצירה היוונית הראשונה שמציגה דבורים - והאודיסיאה, ידוע במערה קדושה עם כניסה מוזרה כפולה: מעבר אחד מכוון לבוריאס (Boreas) - אל הרוח הצפונית, והשני לנוטוס (Notus) - אל הרוח הדרומית. המערה היתה ביתן של נימפות אלת הדבורה - או מליסה שנקראו נגאדן (Nagaden). כאן הדבורים הפקידו דבש במיכלי אבן ועברו דרך הכניסה לבוריאס, במטרה לפייס את אל הרוחות הדרומיות שהיה ידוע בהשמדת יבולים ובזריחת הכוכב