הביקור המלכותי של ארבעת מלכי המוהוק בלונדון

בשנת 1710, ארבעה "מלכים אינדיאניים", שייצגו את קונפדרציית חמשת האומות של האירוקוי (סנקה, קאיוגה, אונידה, אונונדאגה ומוהוק), הפליגו אל מעבר למים הגדולים לביקור בחצר של הוד מלכותה המלכה אן בלונדון. את הביקור ארגן פיטר שוילר (Pieter Schuyler), ראש עיריית אולבני, ניו יורק.


מנהיגי האירוקוי, או הצ'יפים, קיוו להבטיח תמיכה צבאית בריטית נגד הצרפתים ובעלי בריתם האינדיאנים בקנדה (אלגונקווין, מונטג'נאי והורון), ולבקש מיסיונרים למדינת ניו יורק כדי שידריכו את אנשיהם. למרות שאינדיאנים ביקרו באנגליה בעבר (למשל, פוקהונטס בשנת 1616), איש מעולם לא התייחס אליהם כמלכים בביקור ממלכתי.


בתחילת דרכה כללה המשלחת חמישה צ'יפים, אולם אחד מהם נפטר במהלך המסע. "ארבעת המלכים האינדיאנים", כפי שהיו ידועים באנגליה, גרמו להתרגשות אמיתית בעיר הישנה של לונדון. הם תוארו בפמפלטים יומיים כבעלי כושר, שריריים ובגובה שסביב מטר ושמונים. גווניהם תוארו כחומים ושערם ארוך ושחור. "המראה שלהם נשגב ומלכותי, ותווי הפנים שלהם רגילים, אם כי משהו בהם מחמיר וזועף", כך נכתב, "פניהם מכוסים באמנות, כנראה שנועדה לעורר פחד במהלך הקרב". הם תוארו כמנומסים, הם לא יסרבו לשתיה או לאוכל שיוצע להם, הם אהבו בשר בקר אנגלי יותר מכל סוג אחר של אוכל שהוצע להם. אנשי לונדון תיארו אותם גם כבריאים, "בריאותם טובה, כמו שמתאים לפרימיטיבים; הם אינם מכירים שום שיגדון, בצקת, גרייבס או חום".

פמפלט שהודפס בלונדון בשנת 1710 ומתאר את ארבעת המלכים

במהלך ביקורם בלונדון הם התאכסנו ב-Crown and Cushion, ברחוב קינג, בקובנט גארדן. תומאס ארן ( Thomas Arne) היה המארח שלהם, הוא היה בעלי הפונדק ורפד, הוא היה מאוד מתחשב ואדיב לאורחיו. בגלל זה, האינדיאנים שינו את שמו לקאטארקי (Cataraqui) בטקס טבילה מוהוקני. קאטארקי היה המבצר שהפך לעיר קינגסטון, באונטריו. כאן הם ישנו על מיטות בפעם הראשונה ולמדו להתרגל אליהן.


ארבעת הצ'יפים זכו בסיורים בכל רחבי לונדון על מנת לכבד את ביקורם. הם הוסעו בכרכרות המלכותיות, ביקרו במצודת לונדון ובקתדרלת סנט פול, צפו בשומרים בהייד פארק, ביקרו בבית הסעודות ובקפלה בוייטהול, נלקחו על ידי דוברה של המלכה לבית החולים גריניץ' ולווליץ' ארסנל, שם שמעו ירי הצדעה של תותח. הם האזינו לדרשות בכנסיות העיר, היו אורחי כבוד בארוחת ערב של מועצת הסחר ואורחו באופן פרטי על ידי ויליאם פן ב-Taverne du Diable בצ'רינג קרוס. הם השתתפו בהופעה של 'המריונטות של פאוול' בתיאטרון פונץ', והם גם צפו במקבת' של שייקספיר, שם הם ישבו על הבמה.


כשנפגשו עם המלכה אן בחצר המלוכה היא התאבלה על מותו של נסיך דנמרק, אז ארבעת המלכים האינדיאנים הגיעו לבושים בשחור. בפנייה אליה הם ביקשו סיוע צבאי ומיסיונרים שיובילו אותם ל"דת אמיתית". לאחר הפנייה העניקו הצ'יפים למלכה כמה חגורות וומפום (Wampum) כדי לחתום את פגישתם. המלכה אן התרגשה מהפנייה והפנתה אותה למשרד שלה. המלכה גם השתלבה בשיחה עם ארבעת המלכים באמצעות המתורגמן שלהם, ג'ון, אחיו של פיטר שוילר. הצ'יפים הציעו להראות למלכה את יכולותיהם בציד איילים ולכידתם ללא נשק, אם כי אין הוכחה שהם הועמדו למבחן. בתמורה למתנות הוומפום, המלכה העניקה להם סט של צלחות לחם הקודש (Communion plates), עם הסמל המלכותי ושלט האצולה, עבור כנסייה עתידית של המוהוק. (אלה מחולקים כעת בין שמורות המוהוק בברנטפורד, אונטריו ובטינדינגה, ליד קינגסטון). הארכיבישוף מקנטרברי העניק לכל אחד מהצ'יפים תנ"ך כרוך בעור אדום.

הנאום של ארבעת המלכים אל הוד מלכותה, פורסם בלונדון על ידי ג'ון בייקר (1710)

אוסף גדול של תיעודים היסטורים המספרים על ביקורם הבלתי נשכח שרד, כולל גרסאות רבות לנאומם בפני המלכה אן, דיווחים שונים על ביקורם, כ-30 דיוקנאות של המלכים בצורת תחריטים ומיניאטורות וארבעה דיוקנאות בצבעי שמן. לציון הביקור של מלכי המוהוק בלונדון נשכר הצייר יאן ורלסט (Jan Verelst) על מנת לצייר את הדיוקנאות, שהיו תלויים בארמון קנזינגטון עד שנת 1977, עת שאליזבת השנייה מלכת קנדה העבירה את הדיוקנאות לספרייה ולארכיב הלאומי של קנדה שנמצא באוטווה. מבחינתה של אומנות הקעקועים, ציורי שמן אלה חשובים מאד, מכיוון שהם מתארים במדויק, אולי לראשונה בהיסטוריה המערבית, את קעקועי הפנים והגוף של האירוקוים והמוהוק.

מבין ארבעת המלכים האינדיאנים רק שלושה קועקעו בפועל. שני מנהיגי המוהוק המקועקעים היו 'הו ני יית' טאו נו ראו' (Ho Nee Yeath Taw No Row) משבט הזאב, המכונה גם "מלך הקנוג'אהארי" ואשר השתמש גם בשם ג'ון מקאנוג'הארי, ו'סא גא יית' קווה פיית' טאו' (Sa Ga Yeath Qua Pieth Tow) משבט הדוב, המכונה גם "מלך המאגואס", ואשר השתמש גם בשם פיטר בראנט, המנהיג 'אטוו או קואם' (Etow Oh Koam) משבט הצב, אשר כונה גם "קיסר שש האומות", היה משבט המהיקאן, שבט שהיה קשור באופן רופף לקונפדרציה של חמשת האומות.


בכל דיוקן מיוצג טוטם השבט של כל מלך (זאב, דוב, צב) העומד בתחתית הציור. יתר על כן, כל שלושת המלכים מוצגים עם כלי הנשק שלהם, סמלים אלה מעידים על הצלחתם ועוצמתם בשדה הקרב. דיוקנו של 'אטוו או קואם' הוא משמעותי מכיוון שהוא הדיוקן היחיד הידוע של צ'יף מהיקאן מהמאה ה-18. 'סא גא יית' קווה פיית' טאו', הידוע גם בשם בראנט, היה סבו של ג'וזף בראנט (Joseph Brant), צ'יף המלחמה הבולט של המוהוק, שהשתקע מאוחר יותר בשמורת שש האומות (Six Nations Reserve) ליד ברנטפורד, אונטריו. כיום שמורה זו היא המאוכלסת ביותר בקנדה ושמורת האירוקוי הגדולה ביותר בקנדה ובארה"ב.



קעקועי האירוקוי והמהיקאן

על פי מסמכים של אגודת ישוע, העיצובים של קעקועי האירוקוי והמהיקאן צוירו תחילה על העור ואז ננעצו אל תוך הבשר עם מחטים או עצמות קטנות עד שזרם דם. אז, פחם כתוש או לפעמים צינובר אדום שופשף במרץ אל תוך הפצעים הפתוחים.

הצ'יף 'אטוו או קואם' (Etow Oh Koam) משבט הצב, ותקריב על קעקועי הפנים שלו / Credit: Lars Krutak

נשים אירקויות היו מקועקעות לעיתים נדירות בלבד, אך כאשר הן עשו זאת, המטרה הייתה לרוב מדיסינלית, כמדיסין לריפוי כאבי שיניים או שיגרון. לדברי הכומר הישועי לאפיטאו (Joseph-François Lafitau), נשים אלה "מסתפקות בענף עלווה קטן שמקועקע לאורך הלסת. הם טוענים שהעצב שבאמצעותו זורמים נוזלי הגוף אל השיניים כך נצרב, כך שהוא כבר לא יכול להכשל שם וכי הם מרפאים את הכאב בכך שהם הולכים למקור החולי".

הצ'יף 'סא גא יית' קווה פיית' טאו' (Sa Ga Yeath Qua Pieth Tow) משבט הדוב, ושחזור קעקועי הפנים שלו / Credit: Lars Krutak

אנשי אירוקוי מקועקעים בכדי לציין הישגים בשדה הקרב, כולל קווקוו שתי וערב על הפנים כדי לתעד משלחות צבאיות מוצלחות, או סימונים קטנים אחרים על הירכיים כדי לציין את מספר האויבים שהרגו. על פי עלון ישועי (Jesuit relation) משנת 1663, צ'יף מלחמה אירוקי אחד נשא 60 קעקועים על ירך אחת בלבד! סימנים רבים אחרים שמשמעותם ותפקידם אבדו, עיטרו את הפנים ואת הגוף, אם כי חלקם היו ככל הנראה טוטמיים.

הצ'יף 'הו ני יית' טאו נו ראו' (Ho Nee Yeath Taw No Row) משבט הזאב, ושחזור קעקועי הפנים שלו / Credit: Lars Krutak

ולמרות כל זאת, כמעט כל קעקועי הגברים האירוקוים היו יחודיים להם. על פי פנקס החשבונות של הסוחר ההולנדי אוורט וונדל (Evert Wendell), מיום ה-13 באוגוסט 1706, צעיר בשם 'טן נה אדסיס' משבט הסנקה (Seneca), שהתגורר בקנוסדקן, ביקר בוונדל שבאולבני, ניו יורק, וסגר את העסקה שלו כשצייר פיקטוגרף ליד ההזמנה שלו. הציור הזה זיהה את 'טן נה אדסיס', והדוגמאות המקועקעות על פניו, צווארו וחזהו היו כמו חתימתו האישית.

חתימתו של 'טן נה אדסיס' משבט הסנקה בפנקס החשבונות של אוורט וונדל, המזוהה עם הקעקועים על פניו, צווארו וחזהו

גורלם של המלכים האנידיאנים וחמשת האומות

המלכים האינדיאנים של אמריקה חזרו לבוסטון ב-15 ביולי 1710. למרות שהמנהיגים היו עדים ל"גדולתה, תענוגותיה ושפעה" של האומה הבריטית, בראנט נפטר במהרה לאחר שובו מלונדון. וכפי שההיסטוריה רצתה, גם ניקולאס וגם ג'ון התפוגגו בערפל. דבר לא ידוע עליהם יותר.


בקיץ 1711 משלחת צבאית בריטית מאסיבית בהשתתפות 12,000 קולוניליסטים אמריקאים ו-800 אינדיאנים יוצאי חמשת האומות אכן הפליגו מבוסטון ב-60 ספינות תובלה ו-9 ספינות מלחמה (man-of-war). היעד שלהם היה המעוז הצרפתי של קוויבק; העיר שהייתה נקודת מפתח לנתיבי סחר חשובים בנהר סנט לורנס ובאגמים הגדולים. למרבה הצער, בחשכה ובזרמים החזקים של סנט לורנס, כמה מהספינות הבריטיות עלו על שרטון באי Îsle-aux-Oeufs והמשלחת ננטשה.


למרות שזכרון הביקור שלהם מתועד עד למאה ה-19, לטיול המלכים בלונדון הייתה משמעות קטנה בהסתכלות הרחבה יותר של ההיסטוריה האמריקאית. השליטה הצרפתית נמשכה בקנדה עד נפילת מונטריאול בשנת 1760. ועם חוזה פריז ,בשנת 1763, נפתחו נהר סנט לורנס ואזור האגמים הגדולים להתיישבות אנגלית. באופן אירוני, התנועה מערבה של המתיישבים אל עבר אדמות האירוקוי הובילה בסופו של דבר לקריסה של חמשת האומות. ואחרי 1763, סדרה של אסונות צבאיים, פוליטיים וכלכליים יצרו בעיות מסוגים שונים.


במהלך המהפכה האמריקאית, הקונפדרציה האירוקוית ניסתה בתחילה להישאר ניטרלית. אך ככל שהזמן עבר, היה ברור שצריך לנקוט דרך פעולה ועל השבטים החברים לבחור בעלות ברית. רבים מהמוהוקים בחרו להתייצב עם הבריטים, וכך גם האונודגאס (Onondagas), הקאיוגאס (Cayugas) והסנקה (Senecas). אבל האונידאס (Oneidas) אהדו את האמריקנים. מכיוון שהם לא היו מסוגלים להגיע לקונצנזוס, התפרקה קונפדרצית האירוקוי בשנת 1777 וכל אומה נותרה לגורלה היא.


כמובן שהאמריקאים זכו בעצמאותם מבריטניה ומשנת 1783 עד 1797 מרבית שבטי האירוקוי נודו מאדמתם ומכוחם הדיפלומטי והצבאי תחת הריבונות היעילה של ארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן האירוקוי נתחמו בכמה שמורות קטנות בארצות הברית ובקנדה, שרבות מהן קיימות עד היום.


מקורות:

American Heritage

Lars Krutak - North Americas tattooed Indian kings

Back Story Radio