לדברי היסטוריון אחד, "הירייה הדהדה דרך אנגליה, ובהחלט דרך מדינות אחרות". במילותיו של אחר, יותר ממאה שנה לאחר האירוע, "שום קרב של המאה ה-19, מלבד ווטרלו, אינו מוכר יותר".
ישנם רגעים ספורים בהיסטוריה של המדע שמשכו יותר תשומת לב, או שהם יותר סמליים לקונפליקט האבולוציה בין המדע לדת. עם זאת, היסטוריונים יודעים במשך עשרות שנים שאין תיאור מקיף ואובייקטיבי של מה שהתרחש באותו יום שבת אחר הצהריים ביוני 1860 באסיפה השנתית של האגודה הבריטית לקידום המדע. אז מה באמת קרה כשתומאס האקסלי התווכח עם סמואל וילברפורס (Samuel Wilberforce)? האם הסיפור רק נופח ככל שסופר?
למרבה הצער, אין תימלול מדויק, למרות שדוחות סיכום פורסמו בכתבי עת כגון The Guardian, The Athenaeum ו- Jackson's Oxford Journal. ארבעה מכתבים מאותה תקופה שנכתבו תוך חודשים נותנים לנו רמזים: ג'וזף הוקר לדרווין ב-2 ביולי, ג'ון ריצ'רד גרין (John Richard Green) לסר וויליאם בויד דוקינס (William Boyd Dawkins) ב-3 ביולי, בלפור סטיוארט (Balfour Stewart) לדייוויד פורבס (David Forbes) ב-4 ביולי והאקסלי להנרי דיסטר (Henry Dyster) ב-9 בספטמבר 1860. איך המפגש המרכזי הזה של האגודה הבריטית לקידום המדע היה במונחים של העברת משקל הדעות הפופולריות והמדעיות לנקודת מבט אבולוציונית לא ברור כמו מה שנאמר בפועל. לא ברור גם הנזק שגרם לעניין הממסדי נגד הדרוויניזם. אבל ההימור היה גבוה עבור שני הצדדים - באוקספורד יותר מכל.
במשך רוב המחצית הראשונה של המאה ה-19, המדע באוקספורד היה במצב בעייתי, למרות נוכחותו של הכומר פרופסור ויליאם בקלנד, הגיאולוג הדגול, ואנשי נאורות אחרים, כמו צ'ארלס דאובני (Charles Daubeny). בשנות ה-40 של המאה ה-19 החלה קבוצת עוטי גלימות להפעיל שתדלנות באוניברסיטה להקמת בית ספר חדש למדעי הטבע ובניין חדש שיכיל את האוספים המדעיים של אוקספורד, המבוססים על האוספים של טריידסקנט (Tradescants), האב והבן, והוגדלו במרץ עם השנים.
למרבה הצער, הדיקן בקלנד סירב לתמוך במשהו כל כך "זר ממה שנחשב לעניין הראוי של האוניברסיטה כמדעי הטבע בכל אחד מהענפים שלה". עם קידומו לדיקן של ווסטמינסטר, ד"ר הנרי אקלנד הצעיר (Henry Acland) לקח על עצמו את הנושא ושכנע את אסיפת האוניברסיטה, בשנת 1849, לאשר תוכנית מתאר למוזיאון חדש שיכיל את כל המדעים באוקספורד, מרפואה ועד כימיה. (למעט בוטניקה; בשלב זה דאובני יצר לעצמו מעבדה בגן הבוטני של האוניברסיטה). העובדה שהכספים לפרויקט הגיעו מהעודפים בחשבון התנ"ך של הוצאת האוניברסיטה, התאימה רק לבניין המוקדש למדע כעל האדרת מעשיו של אלוהים.
העיצוב המנצח של המוזיאון החדש היה לבניין ריני-גותי של הארכיטקטים מדבלין דין ו-וודוורד (Dean and Woodward), המשלב את כל הרעיונות בני זמנם של ג'ון ראסקין. בניין גותי חילוני מודרני היה כמעט בלתי נמנע בהתחשב בהשפעתו הגוברת של ראסקין כאמן וכמבקר. ראסקין היה סטודנט עם אקלנד בקרייסט צ'רץ' (Christ Church) ולמד עם בקלנד. התוצאה, המשלבת אלמנטים של ארמון ונציאני וקלוס הול (Cloth hall) באיפר, נחשבת כיום לאחת הפנינים של הארכיטקטורה האנגלית. ראסקין האמין ש"המוזיאון של האוניברסיטה הזו נוסד כדי להביא את האור והיופי והחיים של יצירות האל לעיניהם..."
הפגישה של האגודה הבריטית הייתה חגיגה ניידת מאז חנוכתה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19, ובהתאם למשימתה לבשר ברחבי האי הבריטי, "פרלמנט המדע" הזה לא הגביל את עצמו לדרום מזרח אנגליה. היו פגישות באברדין, קורק, סוונסי, האל וניוקאסל. אולם בשנת 1860, האגודה חזרה לאוקספורד, שם קבע המדור לזואולוגיה ובוטניקה הרצאה של ג'ון וויליאם דרייפר, כימאי יליד אנגליה שהיה אז פרופסור באוניברסיטת ניו יורק.
ישיבת האגודה הבריטית לקידום המדע ב-1860 ציינה את חנוכתה הפומבית של קתדרלת המדע החדשה של אוקספורד. זה שספרו של דארווין "מוצא המינים" פורסם רק שבעה חודשים לפני כן נתן דגש מיוחד לדיונים, בעוד שנוכחותו של הבישוף מאוקספורד כסגן נשיא כבוד של המפגש סיפקה ריגוש נוסף. וילברפורס כבר היה אויב לא מתפשר של הרעיונות האבולוציוניים, בין אם הוסברו על ידי רוברט צ'יימברס (Robert Chambers) או צ'ארלס דרווין, והיה לו היועץ המדעי שלו לא אחר מאשר ריצ'רד אוון, האנטומאי והפלאונטולוג הגדול, עוד אויב נחוש של תורת ה"התפתחות". עם "מתקן רב-תכליתי ויכולת שכנוע" ניתן היה לסמוך על סם וילברפורס שימשוך קהל ואכן "ינפץ" את ההטרודוקסיה החדשה והמסוכנת הזו.
אירועי ה-30 ביוני החלו למעשה ביום חמישי, ה-28 ביוני, כאשר פרופסור דאובני קרא מאמר: "על הסיבות האולטמטיביות למיניות בצמחים, תוך התייחסות מיוחדת לעבודתו של מר דרווין..." עם האקסלי בקהל, אוון התעמת עם הטענה המופרזת שמוח של גורילה שונה מזה של אדם יותר מזה של הפרימאט הנחות ביותר. מכיוון שהאקסלי נודע בשימוש בדמיון המוחות של קופים ובני אדם כראיה לאבולוציה, זה היה אתגר בוטה. האקסלי, לאחר שהצהיר בעבר כי הוא "לא חשב שקהל כללי, שרגשות בו יפריעו לאינטלקט בצורה בלתי הולמת, הוא מקום מתאים לדיון כזה", קם וסתר את אוון באופן מוחלט אך בנימוס. עם זאת, אפשר היה להרגיש שהסכינים באמת נשלפו. עד יום שישי בערב, האקסלי, מותש מכל הוויכוחים, התכוון לעזוב. זו הייתה רק פגישה מקרית עם רוברט צ'יימברס שהתחנן בפני האקסלי "לא לנטוש אותם", מה שהעניק לו רגע לשקול מחדש, והאקסלי אכן היסס. בשנה הקודמת, הוא נשבע להימנע "ממחלוקות אישיות עלובות", אבל הוא גם החליט "להלום בכל הנוכלים, גדולים ככל שיהיו".
בשבת בבוקר התאספו גדולי וכמעט גדולי המדע הבריטי בחדר הקריאה של ספריית המוזיאון. למרות שתוכנן לעמוד בראש הישיבה, אוון לא השתתף אך ביקש מהכומר ג'ון סטיבנס הנסלו (המנטור הזקן של דרווין מקיימברידג') לתפוס את מקומו, אולי בתקווה מפוקחת להפוך את התבוסה הצפויה של דרווין לשלמה יותר. עין ההוריקן המסוים הזה, דרווין עצמו, נעדר בדרך כלל. המעיים שלו נקרעו על ידי הלחצים של הגנאי הציבורי ואי הודאות פרטית, הוא היה עסוק בקבלת טיפול במרפאה ההידרופתית של ד"ר ליין.
כשאלף אנשים מצטופפים על ספסלים שנגרים הכינו במיוחד לאירוע, גולת הכותרת של המפגש בשבת היה ד"ר ג'ון ויליאם דרייפר מאוניברסיטת ניו יורק, שקרא מאמר ארוך ומשעמם שכותרתו "על ההתפתחות האינטלקטואלית של אירופה, תוך התייחסות לדעותיהם של מר דרווין ואחרים, שההתפתחות של אורגניזמים נקבעת ע"י חוק". דרייפר תמיד מוקטן לנוכח הזיקוקים שבאו לאחר מכן, אבל המאמר שלו מראה באיזו מהירות נכנסה מטפורה דרוויניסטית של הסתגלות וסביבה למה שהיינו מכנים מדעי החברה והפוליטיקה. אחרי דרייפר, הנסלו קרא לכומר ריצ'רד קרסוול, לסר בנג'מין ברודי (Benjamin Collins Brodie - נשיא החברה המלכותית) ולמר דינגל שהורד ע"י צעקות הסטודנטים. לאחר מכן הוא התיר את רשות הדיבור רק לבעלי טיעונים לא "למען דקלום גרידא".
הוא פנה לסמואל וילברפורס, הבישוף מאוקספורד, שנאומיו החזקים בבית הלורדים הקנו לו שם של אחד הנואמים המובילים במדינה; במונחים פחות מחמיאים, הוא היה ידוע גם בתור "סם סבון" (“Soapy Sam”), כינוי שהיה חייב לעקיצה של דיזראלי, על שהוא היה "חלקלק, שמנוני, [ו]סבוני" (“unctuous, oleaginous, [and] saponaceous”).
בשבועות שלפני מפגש אוקספורד, וילברפורס סקר את 'מוצא המינים' עבור הרבעון של ג'ון מורי (John Murray’s Quarterly), ובעמודים האלה הבישוף מצא "פגם גדול וחמור". אף על פי שהוא שיבח את מוצא המינים כ"קריא ביותר" ונוצץ "עם צבעים של יוקרה ואורות של דמיון", וילברפורס גינה את "השקפתו המבזה על הטבע" והביע צער על שדרווין "היה צריך לסטות מהכביש המהיר של יצירותיו של הטבע לתוך הג'ונגל של השערה דמיונית". עכשיו, באוקספורד, הקהל שלו ממתין להתפרצות של "התנגשות גלויה בין המדע לכנסייה". מה יאמר הבישוף?
בדו"ח המפורט ביותר, וילברפורס ביקש לפגוע בדרווין על ידי התעקשות, כמו קיווייה, על קביעות המינים. "קביעותן של צורות ספציפיות", אמר, "היתה עובדה שאושרה על ידי כל התבוננות. שרידי בעלי החיים, הצמחים והאדם שנמצאו ב... קטקומבות המצריות, כולם דיברו על זהוים עם צורות קיימות בעלות אופי בלתי ניתן לשינוי". לאור עדויות אלה, וילברפורס יכול היה להסיק רק שלא הייתה טרנסמוטציה לאמארקית, ולא הסתגלות באמצעות ברירה טבעית: "הקו בין האדם לבעלי חיים נחותים היה ברור. לא הייתה נטייה מצד בעלי החיים הנחותים להפוך להיות ישות תבונית המודעת לעצמה, האדם; או באדם להתנוון ולאבד את המאפיינים הנעלים של המוח והאינטליגנציה שלו".
וילברפורס, כנראה בחוסר רצון, נענה להזמנה לדבר. וילברפורס השתמש באותם טיעונים שנקבעו בביקורת האנונימית שלו על מוצא המינים עבור הסקירה הרבעונית של יולי. הרטוריקה שלו, עכשיו לוגית למהדרין, מזלזלת בביטול, תמיד ראוותנית, סחפה את הקהל - הרוב היה איתו בכל מקרה, הנשים בחלון מנופפות בממחטות הלבנות שלהן, הסטודנטים מאחור מריעים וצועקים, אנשי הדת מוחאים כפיים בזחיחות. בסוף ההתקפה הכוללת הזו וילברפורס הוסיף את הנפנוף הרטורי האחד שנכנס להיסטוריה. הוא פנה ליתר היושבים על הבמה ואל תומס האקסלי, שממנו התחנן לדעת: "האם דרך סבו או סבתו הוא טען שמוצאו מקוף?" הקהל שאג בצחוק, אנשי הדת הריעו לגיבורם, וגבירות הניפו את הממחטות שלהן בצהלה.
האקסלי שלא רצה להשתתף בהרצאה של דרייפר, וגם לא להתעסק עם הבישוף. הוא דיבר יום קודם לכן על פירוסומים, הפלנקטון הזוהר שראה "בוהק כמו גלילים לבנים-לוהטים במים" סביב ספינת הראטלסנייק (HMS Rattlesnake). ובציפייה שוילברפורס רק "יפנה לדעות קדומות" בתקיפת דרווין, הוא תכנן לעזוב את אוקספורד בשבת בבוקר ונשאר בזכות צ'יימברס וכך הוא היה במוזיאון, והאזין לשאלתו של וילברפורס על הקופים, כשהחליט שעזות המצח של הבישוף ראויה ל"תשובה החמורה ביותר שהוא יכול להמציא". בפנותו אל הכימאי בנג'מין ברודי (Benjamin Brodie), שישב לידו, הוא לחש: "אלוהים מסר אותו בידי".
הקהל חיכה כעת, המוזיאון שקט, כשהאקסלי קם לדבר. "אם השאלה מופנית אליי", הכריז, "האם אני מעדיף קוף אומלל כסבא או אדם הניחן באצילות ע"י הטבע ובעל אמצעים והשפעה גדולים, ובכל זאת משתמש ביכולות הללו רק במטרה להכניס לעג לדיון מדעי רציני - אני מאשר ללא היסוס את העדפתי לקוף". כך ע"פ הגרסה המוסמכת.
מכתבו של גרין שונה מהגרסה המוסמכת: "קם וילברפורס והמשיך לפעול כמנפץ. הצ'וקרים הלבנים (אנשי הדת) שהיו נוכחים הריעו בתאווה... בעוד סמואל קשקש - 'נאמר לו שפרופסור האקסלי אמר שהוא לא רואה שזה משנה לאדם אם סבו הוא קוף או לא! תנו לפרופסור המלומד לדבר בשם עצמו' וכדומה". מגזין האתנאום קבע, "הבישוף מאוקספורד יצא בחריפות נגד תיאוריה שגורסת כי ייתכן שהאדם הוא צאצא של קוף. אבל אחרים - הבולטים ביניהם, פרופ' האקסלי - הביעו את נכונותם לקבל, בעצמם, כמו גם עבור חבריהם ואוייביהם, את כל האמיתות הממשיות, אפילו את האמת המשפילה האחרונה של אילן יוחסין שלא רשום במכללת הראלדס". לאיזכורים אלה יש טבעת אותנטיות גדולה יותר מהאיזכור המיתולוגי, שנוצר 30 שנה מאוחר יותר. באופן משמעותי, שניהם מרמזים שהמטאפורה של קוף-סבא הייתה במקור מטבע לשון של האקסלי עצמו - אם לא בדיון ביום חמישי, אז בהזדמנות קודמת. זה מאושר על ידי בלפור סטיוארט, "הבישוף אמר שהודיעו לו שפרופ' האקסלי אמר שלא אכפת לו אם סבא שלו הוא קוף..."
אין כאן אזכור לסבתות. להזכיר את סבתו של האקסלי (אם הוא אכן הזכיר) היה, כמובן, עלבון גס עוד יותר. וילברפורס התיישב לקול מחיאות כפיים סוערות. כשהאקסלי קם להשיב, החדר השתתק. ראשית הוא הגן במיומנות על מבנה הטיעון של דרווין. אחר כך הוציא את דבריו המפורסמים, כשהחל, כך דיווח לדיסטר, "הקשבתי בתשומת לב רבה לנאומו של הלורד בישוף, אך לא הצלחתי לגלות בו עובדה חדשה או טיעון חדש - מלבד השאלה שהועלתה להעדפתי האישית בעניין אבות קדומים - שלא היה עולה בדעתי להעלות נושא כזה לדיון בעצמי, אלא שהייתי די מוכן לפגוש את ההגמוניה גם בטענה זו - אם אז, אמרתי, השאלה נשאלת... האם אני מעדיף קוף אומלל..." וכו'.
האזכור של גרין מסכים, "האקסלי - צעיר, מגניב, שקט, סרקסטי, מדעי ובטיפול נתן ללורד כזה ריסוק... זו היתה הפתיחה 'אמרתי, ואני חוזר, שלאדם אין סיבה להתבייש שיש לו קוף כסבא אם היה אב קדמון שבגינו אני צריך לחוש בושה להיזכר בו, זה היה אדם, איש בעל אינטלקט חסר מנוח ורב-תכליתי, שלא מסתפק בהצלחה מפוקפקת בתחום הפעילות שלו, צולל לשאלות מדעיות שלא הייתה לו היכרות אמיתית איתן, רק כדי לטשטש אותן ברטוריקה חסרת מטרה, ולהסיט את תשומת הלב של שומעיו מהנקודה האמיתית הנדונה על ידי סטיות רהוטות ופניות מיומנות לדעות קדומות דתיות". (האקסלי התנער מאוחר יותר מהמילה "מפוקפקת").
למרות שהאפקט היה סנסציוני כמו קודם - ליידי ברוסטר אפילו התעלפה - האקסלי לא היה נואם גדול. רבים מעולם לא שמעו את סופה של ההערה המפורסמת של האקסלי. עבור ג'וזף הוקר (חברו הוותיק והמנטור הבוטני של דארווין), לפחות, זו לא הייתה מכת החסד (coup de grace). הוא כתב לדרווין, בלי לצאת מגדרו, "ובכן, סם אוקסון קם ודיקלם במשך חצי שעה ברוח שאין דומה לה, כיעור וריקנות וחוסר הוגנות... האקסלי ענה בצורה מעוררת הערצה והפך את השולחן, אבל הוא לא יכול היה להשליך את קולו על אסיפה כל כך גדולה ולא לפקוד על הקהל... הוא לא רמז לנקודות התורפה של סם ולא שם את העניין בצורה או דרך שסחפה את הקהל".
המפגש לא הסתיים כאן; לאחר מכן זיהה הנסלאו את האדמירל פיצרוי ש"הצטער על פרסום ספרו של מר דרווין, ודחה את הצהרתו של פרופ' האקסלי, כי מדובר בסדר הגיוני של עובדות". פרופסור ביל "הצביע על כמה מהקשיים איתם נאלצה להתמודד התיאוריה הדרווינית", ומר לובוק "הביע את נכונותו לקבל את ההשערה הדרווינית בהיעדר טובה יותר". (כל הציטוטים ממגזין האתנאום מה-14 ביולי.)
כל הזמן הזה, זעמו של הוקר הלך וגדל בשקט. "עכשיו ראיתי את היתרון שלי; נשבעתי לעצמי שאכה את העמלקי הזה, את סם, שוק על ירך... והגשתי את שמי לנשיא כמוכן להוריד את הכפפות... ואז ריסקתי אותו בתוך מחיאות כפיים פגעתי בו ברוח בירייה הראשונה בעשר מילים שנלקחו מהפה המכוער שלו... ואז המשכתי להדגים בעוד כמה: (1) שלא יכול להיות שהוא קרא את הספר שלך, ו (2) שהוא בור מוחלט ביסודות מדע הבוטניקה. אמרתי עוד כמה בנושא הנסיון וההמרה שלי וסיימתי עם מעט מאד השקפות על העמדות היחסיות של ההשערות הישנות והחדשות.. סם שתק - לא היתה לו מילה אחת לומר בתשובה, והמפגש פוזר לאלתר".
אחד נפגע מהגסות והארס של שפתו של הוקר, והוא לא מחמיץ הזדמנות לנגיחה בהאקסלי. "האקסלי, שספג את כל הפגיעה הקודמת של הקרב, ומעולם לא שיבח אותי לפני כן (תודה לאל) בפניי, אמר לי שזה נהדר ושהוא לא ידע קודם מאיזה חומר אני עשוי". הוקר גם לא מזכיר את חילופי הקוף-סבא שהיו, אחרי הכל, הנקודה שבה האקסלי זכה להצלחתו. אפשר לזהות יריבות מסוימת לגבי איזה תלמיד דרווין צריך לאהוב הכי הרבה.
כל הצדדים טענו שניצחו את היום - וילברפורס (לסר צ'ארלס אנדרסון, 3 ביולי 1860): "בשבת פרופסור הנסלו... קרא לי בשמי להתייחס לחלק על התיאוריה של דרווין. אז לא יכולתי לברוח והיה לי קרב די ארוך עם האקסלי, אני חושב שניצחתי אותו ביסודיות". האקסלי: "[הייתי] האיש הפופולרי ביותר באוקספורד במשך עשרים וארבע שעות מלאות לאחר מכן". הוקר: "זכיתי לברכה והודיה מהמעילים השחורים והמניות הלבנות ביותר באוקספורד". אבל הבישוף בהחלט חשב שיריבו העיקרי היה האקסלי, לא הוקר. בכל מקרה, האקסלי עזב את המפגש עם כבוד חדש לכוח הנאום ובהמשך שיכלל את האמנות והשתמש בה היטב בשמו של דרווין.
ההתייחסות התנ"כית של האקסלי היא קצת חשודה, עם זאת, גם של הוקר. זה לא רק שהאקסלי זכר רק את עליצותו על כך ש"האל מסר אותו בידי" כ-30 שנה לאחר האירוע (הוא לא הזכיר זאת במכתבו לדיסטר). במקום זאת, יש צירוף מקרים מוזר בדרכים שבהן האקסלי והוקר טעו בהתייחסויות התנ"כיות שלהם. הוקר טען כי היכה את "העמלקי, סם, שוק על ירך", אך הכאה מקראית שוק על ירך בוצעה על ידי שמשון בפלשתים (שופטים ט"ו, ח), לא בעמלקים. לעומת זאת, כשבשופטים ז, ט"ו נאמר לגדעון "נתן ה' בידכם את צבא מדיין", אותו "צבא" הוא העמלקים והמדיינים. סם הסבון לא היה טועה, כמובן. אך האם זכרונו של האקסלי משנת 1891 בוויכוח נצבע על ידי קריאה מאוחרת יותר של מכתבו של הוקר לדרווין?
עם הרמיזות התנ"כיות הללו, הושלמה האירוניה של מוזיאון אוקספורד שנבנה בכספי התנ"ך. ראסקין, שמת לפני יותר מ-100 שנה, הפך לאדם אומלל מאד. הוא דחה את הבניין שיותר מכל מבנה אחר כלל את התיאוריות שלו. המדע המודרני, במיוחד האבולוציה והויויסקציה, הגעילו אותו, וכך גם הרדוקציוניזם, דקארט, פרוטסטנטיות ומסילות ברזל. הבניין שנבנה כדי לפאר את מעשיו של אלוהים הפך עבורו לתצוגה של: "...עבודת השטן... בעזרת מחלות, וניצחונו על [מעשי האלוהים] במוות".
למחרת האסיפה, איש הכנסייה פרדריק טמפל (Frederick Temple), שירש את תומאס ארנולד כמנהל בית ספר רוגבי (Rugby School), נשא דרשה בפני האוניברסיטה על "היחסים הנוכחיים של מדע ודת". בעקבות הזיקוקים של שבת, זו הייתה במובנים מסוימים הכרזת ניצחון.
"היתה תקופה", אמר, "ש... אם הופיעה אי פעם התנגשות [בין מדע לדת], המדע נדרש לפנות מקום. הזמן הזה פסק עם גלילאו, ולא יכול לחזור לעולם". יתרה מכך, לאדם הדתי לא הייתה עוד כל זכות "לסרב לקבל את מה שהוא מוצא באחד יותר מאשר את מה שהוא מוצא באחר" ולכן, "בכל פעם שיש התנגשות ביניהם, המחלוקת הופכת פשוט לשאלה של ראיות".
בהתייחסות לדוגמאות ספציפיות, טמפל לקח את הגיאולוגיה, ש"כבר שינתה את התפיסה שלנו לגבי חלק גדול של ספר בראשית". ולמרות שהוא הכחיש שדת ומדע הם אויבים, בטענה ל"הרמוניה בין [התנ"ך והטבע] באופיים", טמפל הציע שאנשים כמו האקסלי, לא וילברפורס, הם שעשויים לקחת את העתיד איתם: "הסטודנט למדעים", הכריז, "יודע שהאיכר הכי חסר השכלה יכול לחדור אל המציאות האמיתית של כל הדברים בוודאות כמו הפילוסוף החכם ביותר".
בנו של מורה חסר פרוטה, שנולד מעל קצבייה, ניצח בישוף, בנו של גיבור לאומי; משקל הסמכות השתנה.
הכניסה למוזיאון אוניברסיטת אוקספורד עדיין מגולפת עם אדם וחוה, מהם עץ חיים שזור מוביל למלאך מרכזי. בבחינה מדוקדקת מסתבר שהמלאך מחזיק את ספר הטבע (Book of Nature) ביד אחת, ובשניה שלושה תאים חיים, סמל למדע החדש שבו הברירה הטבעית הפכה לתיאוריה מרכזית, כאשר הדיון באוקספורד היא אחת מהצלחותיו התקשורתיות הטובות ביותר.
מקורות:
Comments