בוהה ללא ניע מהדף, עיניו כבויות, נטולות הבעה, וגופו חרוט בפצעים גרפיים מזעזעים כאילו היה בד קנבס מצולק ממכות הגורל. עורו מחורר בחתכים פעורים ומדממים, פצעיו עמוקים ומטילי אימה, כאילו סכינים, חניתות וחרבות בגדלים שונים נטמעו בבשרו בעוצמה אכזרית – חלקן עוד נעוצות בגופו, בולטות החוצה כקוצים על גופו של דורבן פצוע. פגיון נוסף חודר עמוק לצדו, ובליבו, הנראה באופן על-טבעי מבעד לחזהו השקוף, משתקף להבו הנועץ את עצמו אל תוך תוכו, מקבע את גזר דינו. ירכיו מחוררות מחיצים שננעצו בכל עבר - חלקם שלמים, ניצבים כעדות אילמת לקרב אכזרי, ואחרים שבורים, מוטות חשופים או ראשי חצים שנותרו כזכר לחדירתם האכזרית. אלה פוגעת בכתפו, בעוד אחרת מצאה את דרכו אל פניו, נוחתת בעוצמה חסרת רחמים, מטביע חותם של חורבן על קלסתרו הדומם.
בצווארו, בתי השחי ומפשעתו מתנפחות בלוטות כחולות עגולות, בועות נפוחות המרמזות על הידבקות במגפה השחורה. שוקיו וכפות רגליו מכוסות בשריטות עמוקות, קוצים וחתכים משוננים, בשעה שמכל עבר מתנפלות עליו חיות נגועות בכלבת. כלב אימתני, נחש ועקרב נושכים בקרסוליו, משספים את עורו בקדחתנות. דבורה עוקצת את מרפקו בעוקץ חד וחדור רעל, בעוד שבתוך קרביו עצמם, עמוק בתוך חלל בטנו, משתוללת קרפדה פראית, מרסקת ומחריפה את ייסוריו הבלתי נתפסים.
למרות הצבר האיום של הפציעות, האיש הפצוע עדיין חי לחלוטין. מטרתה של התמונה הזו אינה להפחיד או להטיל אימה, אלא דווקא לבשר על דרכי הריפוי האפשריות לכל אחת מהפציעות והמחלות המתוארות. בניגוד למראהו המרוסק, הוא מסמל תקווה – תזכורת עוצמתית לידע הרפואי שניתן לרתום ולהפיץ ברפואה של שלהי ימי הביניים.
הגרסאות המוקדמות ביותר של האיש הפצוע הופיעו בראשית המאה ה-15, בספרים שעסקו באמנות הכירורגיה, במיוחד בכתבים מדרום גרמניה הקשורים למנתח הנודע אורטולף פון באיירלנד (Ortolf von Baierland) מווירצבורג. תמונות אלו ליוו את הטקסט הידוע בשם "וונדרצנאי" (Wundarznei – "הכירורגיה"), ושימשו למעשה כתוכן עניינים ויזואלי של הטיפולים המופיעים בכתב היד. אם מתבוננים מקרוב בדמותו יוצאת הדופן של האיש הפצוע מתוך כתב היד Wellcome Library’s MS. 49 – אסופת חיבורים רפואיים שנכתבה בגרמניה סביב שנת 1420 – ניתן לראות כי לא רק כלי נשק חודרים לגופו, אלא גם טקסטים, המספקים רמזים לידע הרפואי שהוצג באותה תקופה.
מסביבו פוזרים מספרים וביטויים קצרים, המפנים את הקורא למקום בטקסט שבו ניתן למצוא את הטיפול המתאים לכל פציעה או מחלה. לצד העכביש המטפס על ירכו של האיש הפצוע, מופיעה ההפניה: "Wo eine spynne gesticht, 20" – "כאשר עכביש נושך, סעיף 20". ליד ידו הימנית של האיש מופיע הכיתוב: "10, Boss negeli" – "ציפורניים פגועות, סעיף 20". ובתוך ירכו השמאלית, כתוב: "Ein phil do der schaft notch ynne stecket, 38" – "חץ שהמוט שלו עדיין במקומו, סעיף 38".
תמונתו של האיש הפצוע שימשה ככלי נוח עבור מנתחים מימי הביניים לנווט בכתבי הרפואה שלהם, אך מעבר לכך, היא הייתה תזכורת עוצמתית – הן לרופאים והן למטופלים – לחשיבותו של הידע הרפואי שנשמר בכתבי היד הללו. זו היתה עדות חיה ליעילותה של הכירורגיה, ולצד תמונות רפואיות נוספות, הפכה לדימוי נפוץ בכתבי רפואה. תמונות מסוג זה כללו מפת מחלות, סמלים אסטרולוגיים, נקודות להקזת דם וסכמות אנטומיות, כולן משורטטות על גוף אנושי מסודר באופן דומה.
חיה היום בכתבי יד השמורים בספריות מקופנהגן ועד מינכן, דמותו המוזרה של האיש הפצוע מעניקה לצופים בני זמננו הצצה לפציעות הקשות שאדם מימי הביניים עלול היה לספוג – כתוצאה ממלחמה, תאונה או מגפה. אך באותה נשימה, היא גם ממחישה שאנשי ימי הביניים לא ראו בעצמם קורבנות חסרי אונים מול פגיעות אלו. הרבה מעבר לדימוי הרווח של ימי הביניים כתקופה אפלה ואלימה, האיש הפצוע מזכיר לנו כי זו הייתה למעשה תקופה של חדשנות רפואית, חוליה חשובה בשרשרת הידע – בין רפואת העולם הקלאסי לבין ההתפתחויות הגדולות של הרנסנס המוקדם.
ואכן, דמותו יוצאת הדופן של האיש הפצוע לא נעלמה יחד עם עולם הרפואה של ימי הביניים, אלא זכתה להמשכיות עשירה בתקופת הרנסנס ואף מעבר לכך. עם הופעתן של טכנולוגיות הדפוס החדשות במחצית השנייה של המאה ה-15, חוותה הפקת הספרים באירופה שינוי מהותי – ממסמכים בכתב יד לדפים מודפסים. אחד הספרים הבולטים בתקופה זו, חיבור רפואי בלטינית שפורסם לראשונה בוונציה בשנת 1491 בשם Fasciculus medicinae ("צרור קטן של רפואות"), היה הראשון שתירגם את דמותו של האיש הפצוע לצורה מודפסת, והבטיח את מקומו בעולם הרפואה המתחדש.
הדמות עדיין ניצבת, חושפת את פציעותיה האכזריות, אך אלמנטים מסוימים עובדו מחדש כדי להתאים לקוראי הרנסנס האיטלקי, תוך התרחקות מהמקור הגרמני מימי הביניים. כך למשל, האלה הפוגעת בפניו אינה עוד כלי פשוט, אלא הפכה למקבת מעוטרת ומרשימה. בנוסף, במקום גוף שטוח המרחף בחלל, מוצגת הדמות ניצבת ביציבות על הקרקע, בתנוחה אלגנטית בצורת "S", המזכירה את הציור והפיסול האיטלקיים של התקופה.
הטקסט הכירורגי שליווה תמיד את האיש הפצוע בגרסאותיו הראשונות בכתבי היד עבר גם הוא את המעבר לעולם הדפוס. הוא נכלל בכל עשרים וחמש המהדורות (בערך) של ה-Fasciculus medicinae, לצד תיבות טקסט מרחפות סביב הדמות, המכוונות את הקורא למחלות ולתרופות ספציפיות. הספר כולו הפך ללהיט רפואי של התקופה, הודפס מחדש בערים רבות, מאנטוורפן ועד סרגוסה, ותורגם לאיטלקית, ספרדית והולנדית. אפילו במהדורות המודפסות היוקרתיות ביותר, נוספו גרסאות מאוירות בעבודת יד של תחריטי העץ, מה שמוכיח עד כמה דמותו של האיש הפצוע נותרה איקונית ומשפיעה גם בעולם הרפואה המודפסת.
אחד מאותם האנשים הפצועים היוקרתיים, שהועתקו מדפוס אל כתב יד, עשוי להיות זה שנמצא ב-Wellcome Library, MS. 290. קבוצת איורים שנכרכו יחד בחלקו האחורי של כתב יד אנטומי מאוחר מימי הביניים. דמותו האמנותית במיוחד של האיש הפצוע בכתב יד זה נראית כהעתק ישיר מהמודל של ה-Fasciculus medicinae, או לחלופין, עשויה לשמש כדוגמה מעניינת למקרה שבו הקדמה הטכנולוגית התהפכה: ציורי הקווים שנוצרו בטכניקת הדפוס החדשה "חזרו אחורה" – והועברו חזרה אל האסתטיקה של איורי כתב היד המסורתיים, עם תוספות של צבעים והצללות שהעשירו את הדמות. אך נראה שהתהליך לא היה חף מטעויות: הכיתובים והסברי הטיפול הרפואי נעלמו כמעט לחלוטין, פרטים חזותיים השתבשו – למשל, אבן שבעותק המודפס נראתה מכה בראשו של האיש, אך בגרסה המשורטטת היא הפכה באופן מוזר לקסדה זעירה.
בערך באותה תקופה, האיש הפצוע הופיע גם בספרים מודפסים בגרמניה, וצורתו עברה שינוי נוסף. בשנת 1497 בשטרסבורג, הוא הופיע בעמוד השער של ספרו של המנתח הירונימוס ברונשווייג (Hieronymus Brunschwig), Das buch der cirurgia ("ספר הכירורגיה"). למרות שהוא עדיין מציג את פציעותיו הגרפיות, כעת הוא נראה רזה יותר, בעל שיער ארוך, אך השינוי המשמעותי ביותר הוא היעדר מוחלט של טקסט מלווה. בעוד שבכתבי היד של ימי הביניים הוא שימש כאינדקס טיפולים רפואיים, כאן הוא הפך לסמל מקצועי רחב הרבה יותר: הוא כבר אינו רק מפה של פציעות וריפוין, אלא מייצג את אומנות הכירורגיה עצמה. במקום לכוון את הקורא לפרקים רפואיים ספציפיים, הוא מציג בגאווה את הפציעות החמורות שהבעלים של ספר כזה היה מוסמך לטפל בהן.
אסטרטגיה ויזואלית זו נמשכה גם במאה ה-16, כאשר כותבים בתחום הכירורגיה התאימו את דמותו של האיש הפצוע לצרכים המשתנים של המקצוע. כך למשל, בשנת 1517, המנתח הצבאי הגרמני האנס פון גרסדורף (Hans von Gersdorff) שילב את האיש הפצוע בספרו Feldbuch der Wundarznei ("ספר שדה לכירורגיה"). בגרסה זו, לראשונה, נוסף אלמנט חדש המותאם ללחימה המודרנית - זוג פגזי תותח פוגעים בפרק ידו ובשוק של האיש, עדות להשפעתם ההולכת וגוברת של כלי נשק חמים בשדה הקרב של התקופה. באופן זה, האיש הפצוע המשיך להתפתח, משקף לא רק את טיפולי הרפואה הכירורגית אלא גם את השינויים בטכנולוגיית הלחימה והאתגרים הרפואיים החדשים של זמנו.
אפילו בשנת 1678, יותר ממאתיים שנה לאחר הופעתו הראשונה, האיש הפצוע המשיך להופיע, הפעם בעיצוב חדש ומרשים. המנתח הלונדוני ג'ון בראון (John Browne) כלל דמות מחודשת של האיש הפצוע בספרו Compleat Discourse of Wounds ("דיון מקיף על פצעים"), אך בניגוד לגרסאות הקודמות, הפעם הוא הופיע כדמות עירומה ניאו-קלאסית, מתוחה בתנוחה דרמטית, המשקפת את האידיאלים האמנותיים של התקופה.
אזכורו המתמשך של האיש הפצוע בכתבי רפואה כירורגיים במשך יותר משלוש מאות שנה מעיד על עוצמתו של הדימוי – לא רק כתרשים רפואי, אלא ככלי רב-השפעה שמכניס את הקורא לתוך עולמה הקשה אך המדויק של הכירורגיה. אך מעבר לכך, האיש הפצוע הוא דמות שמצליחה לרתק כל מי שנתקל בה, גם אם אינו חלק מהעולם הרפואי. אפילו בימינו, דמותו עדיין מעוררת תחושת פליאה מצמררת – כפי שמעידה הופעתו המחודשת בסדרת הטלוויזיה של NBC, "חניבעל". כך, תמונה מימי הביניים חוצה מאות שנים, ומשמרת את כוחה לרתק, לזעזע ולסקרן גם את הצופים של המאה ה-21.
מקורות:
קטעים מ- The Many Lives of the Medieval Wound Man מאת PublicDomainReview שנכתב ע"י: Jack Hartnell.
קטעים מ-Wound-man’: Feldtbuch der Wundartzney - Hans von Gersdorff מאת Royal College of Surgeons of England מאת: Susan Isaac.
קטעים מ- History of Medicine: The Story of Wound Man - From Textbook to Emblem and Hollywood מאת mcdreeamie.medium שנכתב ע"י: James Thomas.
Comentários