צליל ואקוסטיקה בעולם הקדום

עודכן ב: 7 אוק 2020

ברחבי העולם כולו קיימים שרידים, תיאורים וממצאים המעידים על חשיבות הצליל במבנים ובטקסים קדומים, אך רק כעת אנו מתוודעים לעומק ההבנה של השימוש בצליל. ממחקרים אחרונים של אמנות המערות הפלאוליתית נחשף קשר בין אזורים המייצרים תהודה חזקה לבין מיקום האמנות. ממצא זה מדגים כי מאפייני ותכונות הצליל הוכרו, נחקרו, הוערכו ותועדו כבר לפני למעלה מ-30,000 שנה.


נושא השימוש בקול ע"י תרבויות קדומות למטרות שונות הוא נושא רחב, מאמר זה הוא ראשון בסדרה והוא סוקר מעט מהמחקרים והגילויים הבולטים בתחום.


את כוחו של הצליל ניתן לראות כשזמר אופרה מצליח לנפץ זכוכית ע"י הפקת הצליל הנכון. כח זה כבר הובן, ככל הנראה, בסיפור נפילת חומות יריחו כפי שמופיע במקרא:

וְסַבֹּתֶם אֶת-הָעִיר, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה--הַקֵּיף אֶת-הָעִיר, פַּעַם אֶחָת; כֹּה תַעֲשֶׂה, שֵׁשֶׁת יָמִים. וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים, לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, תָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר, תַּחְתֶּיהָ, וְעָלוּ הָעָם, אִישׁ נֶגְדּוֹ.

(יהושע ו', ג-ה)



תהודה תנודתית (sympathetic resonance) במבנים פרהיסטוריים

מגרש משחק הכדור בצ'יצ'ן איצה (Chich'en Itza) במכסיקו הוא באורך 166 מטר וברוחב 68 מטר, אין בו קימור אחד, אין המשכיות בין הקירות והוא פתוח לחלוטין לשמיים. בכל קצה יש אזור "מקדש" מוגבה. ניתן לשמוע בבירור לחישה שנלחשת בקצה אחד של המגרש, ממרחק של 150 מטרים, לקצהו השני של המגרש. גלי הקול אינם מושפעים מכיוון הרוח או מהשעה ביום או בלילה. ארכיאולוגים שעסקו בשחזור האתר ציינו כי העברת הקול התחזקה והפכה ברורה יותר ככל שעבודות השחזור התקדמו. בשנת 1931 לאופולד סטוקובסקי (Leopold Stokowski) שהה במקום ארבעה ימים בכדי לקבוע את המאפיינים האקוסטיים שיוכלו להיות מיושמים בתיאטרון קונצרטים תחת כיפת השמיים שהוא עיצב.

מגרש משחק הכדור בצ'יצ'ן איצה

פירמידת אל קסטיליו (El Castillo) הוא מקדש בצורת פירמידה והוא המונומנט המצולם הנפוץ ביותר המופיע בפירסומים של מדינת יוקטן (Yucatán) במכסיקו. כשעומדים למרגלות המקדש וצועקים, ההד חוזר כצווחה אימתנית. כמו כן, אדם העומד על המדרגה העליונה של הפירמידה יכול לדבר בקול רגיל ולהישמע על ידי אנשים על הקרקע לאורך מרחק לא קצר. תכונה זו משותפת גם לפירמידה אחרת של המאיה הנמצאת בטיקאל (Tikal).

פירמידת אל קסטיליו

אקוסטיקה פליאוליתית

המחקר של האקוסטיקה הפליאוליתית גילה כי כמה מבנים קדומים נבנו תוך שילוב של תופעות אקוסטיות בעיצובם. דוגמאות כמו ההיפוגאום של חל-ספליני (Ħal Saflieni Hypogeum) שבמלטה, ומקדשי המאיה בצ'יצ'ן איצה, מדגימות כי מדע זה היה מובן ומוכר היטב. למרבה הפלא, כיום גם ידוע כי נעשה שימוש בתופעות אלה גם בכמה מערות באירופה הפליאוליתית.


אנו יודעים כעת כי לצליל היתה חשיבות רבה וככל הנראה הוא נחשב קסום ומסתורי על ידי האדם לפחות מהתקופה הפליאוליתית (תקופת האבן) בה צויירו ציורי המערות של צרפת וספרד, המתוארכות עשרות אלפי שנים לאחור. נמצא שחלק מהזקיפים והנטיפים במערות הם מוסיקליים, כך שהם מפיקים טונים טהורים של פעמון, תוף או גונג כשמכים בהם. חלק מהארכיאולוגים מתייחסים לתצורות קלציט מוסיקליות אלה כ"ליתופונים" (Lithophones). על רוב אם לא על כל תצורות האבן הנדירות הללו צויירו בתקופת האבן סימנים גיאומטריים ודמויות בעלי חיים וגם סימנים קדומים להקשה - כה קדומים שהם נראים רק דרך אנליזה של מרבצי הקלציט.


בימים אלה חוקרים רוסים ופינים בוחנים אתרים פלאואקוסטים (palaeoacoustic) על חופי ימת אונגה (Lake Onega) שברוסיה. הם גילו שהצליל שכלי ההקשה הטבעיים האלה משמיעים מוגבר על פני האגם, מה שגורם לו להישמע ממרחק של קילומטרים. הסלעים המוזיקליים האלה מוקפים בגילופי אבן. באופן דומה, ארכיאולוגים בארה"ב זיהו סלעים המשמיעים צלילים דמויי פעמון או גונג בעת שמכים בהם. גם רבים מסלעים אלו מסומנים בגילופי אבן.

עמים פרהיסטוריים בחרו במקומות בהם קיים צליל תהודה טבעי כדי לצייר את ציורי המערות המפורסמים שלהם, על פי ניתוחים חדשים של המערות הפאוליתיות בצרפת. לפחות בעשרה מוקדים נראה שציורים של סוסים, ביזונים וממותות תואמים מיקומים שמרכזים, מגבירים ומשנים את צליל הקול האנושי וכלי נגינה. הוצע גם רעיון האומר שהתכונות האקוסטיות של מערה השפיעו על סוג החיות שצוירו על קירותיה.

(July, 2008 - National Geographic)


חליל מעצם ציפור שהתגלה במערת הולה פלס (Hohle Fels cave) בגרמניה, נוצר לפני כ-35,000 שנה והוא כלי הנגינה, מעשה ידי אדם, הקדום ביותר שהתגלה עד כה, אומרים ארכיאולוגים. חליל הולה פלס שלם יותר ונראה מעט קדום יותר משברי העצמות והשנהב של שבעה חלילים אחרים שהתגלו ותועדו במערות בדרום גרמניה בשנים האחרונות.

חליל נוסף שנחשף באוסטריה הוא בן 19,000 שנה, מקבץ של 22 חלילים שנמצאו בהרי הפירנאים הצרפתיים תוארכו 30,000 שנה לאחור ובנוסף נמצאו כמה חלילי עצם פרהיסטוריים בסין.

חליל הולה פלס
".. ס. וולר ביקר באתרים של אמנות אבן באירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. כשהוא ניצב מול הקירות המצוירים, הוא מחא כפיים או היכה בכלי הקשה ותיעד את ההד החוזר. נראה שציורי הסלע מוצבים בכוונה במקומות שלא רק שההד חזק בהם באופן יוצא דופן, אלא שהוא גם קשור לנושא המצוייר. במקומות בהם מצויירים בעלי פרסה, קל ליצור הד של עדר דוהר. אם אדם מתרכז בציורים הוא מרגיש כאילו הדי הקולות נובעים מהציורים עצמם!
באתרים תחת כיפת השמיים עם ציורים, וולר מצא שההד מהדהד בממוצע ברמה של 8 דציבלים מעל רמת רעש הרקע. באתרים ללא ציורים הממוצע היה 3 דציבלים. במערות עמוקות כמו מערת לאסקו (Lascaux) ופונט דה-גאום (Font-de-Gaume) שבצרפת, ההד בחללים שמצויר בהם מפיק רמות צליל של בין 23 ל-31 דציבלים. קירות המערות עם ציורי חתולים מפיקים רמת צליל של בערך עד 7 דציבלים. לעומת זאת, משטחים ללא ציורים הם 'שטוחים לחלוטין'."

(New Scientist November 1992)


האם המערות עם ציורי הקיר במערב אירופה הדהדו פעם צלילים מוזיקלים של זמירות פליאוליתיות? זו התזה שהועלתה על ידי איגור רזניקוף (Iegor Reznikoff) ומישל דובויס (Michel Dauvois) במהדורה של "Bulletin de Ia Societe Prehistonque Francaise". המחברים חקרו שלוש מערות בארייז' (Ariège), למרגלות הפירנאים הצרפתים. התוצאות מראות כי האקוסטיקה של המערות מילאה תפקיד משמעותי בקביעת מיקום הציורים, והבנה הזו מובילה ישירות אל ההנחה שמוזיקה ו/או זמירות היו מרכיבים חשובים בטקסי המערות לפני כ-20,000 שנה.


רזניקוף ודובויס מסתמכים על כך שבמקומות מסוימים ("נקודות תהודה") המערות מהדהדות בתגובה לטונים מסוימים. החוקרים נעו באטיות דרך המערה ויצרו בעזרת קולם סדרה של טונים שנמתחה על כמעט שלוש אוקטבות, מ-C ל-G3. הם הרחיבו את טווח הטונים בעוד שתי אוקטבות על ידי הרמוניות ושריקות. כאשר הייתה תגובה של תהודה, הם רשמו את המיקום ואת הטון המסוים שגרם להדהוד. בתצפיות אלה הם השתמשו כדי לשרטט את מפת התהודה של המערה.


התהודה של המערות איננה מפתיעה כשלעצמה. אך משמעות המחקר מתבררת כאשר החוקרים משווים את נקודות התהודה עם מיקום ציורי המערות. הם מסיקים שלוש מסקנות עיקריות. ראשית, מרבית ציורי המערות נמצאים במרחק של מטר אחד מנקודות התהודה. בגרנדה סאלה את ל'פורטל (Grande Salle at Le Portel) לדוגמא, שלא היתה בה שום תגובת תהודה, יש גם יחסית מעט ציורים. שנית, רוב נקודות התהודה תואמות למיקומים עם ציורי מערות. נקודות התהודה הטובות ביותר מסומנות תמיד בדרך הזו. לבסוף, טוענים החוקרים שאפשר להסביר את מיקומם של חלק מהציורים רק על ידי התהודה של אותו מיקום מסוים. דוגמא טובה היא נקודה מספר 23 בפורטל, שם נקודת תהודה יעילה במיוחד מסומנת בנקודות מצוירות באדום, זאת מכיוון שאין מספיק מקום לדמות מצוירת מלאה.


רזניקוף ודוביס מעידים מניסיונם האישי על ההשפעה המרשימה של התהודה במערה, מה שהיה בטח מרשים הרבה יותר עם אורם המרצד של המנורות או הנרות הפשוטים ששימשו את הציירים המקוריים. תופים, חלילים ושריקות עשויים היו לשמש את טקסי המערות - חלילי עצמות נמצאו במספר אתרים פליאוליתיים באירופה בערך באותו גיל כמו הציורים. עם זאת, פוטנציאל התהודה הרחב ביותר במערה נוצר רק על ידי הטווח הרחב בהרבה של הקול האנושי. דימוי של צייר מערות המצייר לאור נר ומהמהם בשירה הוא לא כל כך דמיוני. שחזור צלילים פרהיסטוריים הוא מיזם מאתגר ושאפתני, אך למחקר כזה יש ערך מיוחד בהפניית תשומת לב לחשיבות של מוזיקה ושירה בטקסים של אבותינו הקדומים.

אקוסטיקה ניאוליתית

אותו אפקט תהודה כמו זה שנמצא במערות הפלאוליתיות שצויינו, נמצא גם בחלל התת-קרקעי של ההיפוגאום של חל-ספליני שבמלטה.


בהיפוגאום שבמלטה נמצא 'תא דיבור' (speaking chamber) שהוא חלל חצוב באבן שמשטחו הפנימי קעור. התוצאה היא שכל דבר שנאמר בתוך התא מייצר הדהוד בכל ההיפוגאום. משערים כי החלל הזה היה חלק מתהליך טקסי. משערים גם שתאים קטנים נוספים בהיפוגאום שמשו למטרות טקסיות אלו כי בתוך התאים האלה ההד מ'תא הדיבור' מהדהד בקצב הדומה לדופק הלב האנושי.

בבחירה אקראית של חללי אתרים מגליתיים באנגליה ובאירלנד נבדקו תדרי התהודה הטבעיים שלהם (הראשוניים). הממצאים הפתיעו את החוקרים, כל החללים שנחקרו נמצאו בעלי תדירות תהודה ראשונית טבעית בתדרים של 95-120 הרץ, כאשר ברובם נמצאו תדרים של 110-112 הרץ וזה למרות ההבדלים בגדלים ובצורות החללים. היו אפילו עדויות על שיפורים והתאמות, נעשו שינויים והתאמות פנימיים בתאים בכדי לכוון את תדר התהודה הטבעית לתדר הנדרש. החדר הגדול של ניו-גראנג' (Newgrange) שבאירלנד מהדהד בתדר 110 הרץ, והמעבר בגודל 19 מטר מתנהג כמו כלי נשיפה, גלי קול הנוצרים בתוך החדר ממלאים אותו והאמפליטודה שלהם יורדת ככל שמתקרבים לכניסה.

תדר 110 הרץ הוא בתחום הבריטון - הרמה השנייה הנמוכה ביותר של קול השירה הגברי. ניתן אפוא לשער כי ניתן היה להשתמש בקולות שירה גבריים בקברים הללו שהיו מיועדים למתים הדוממים. ניסויים מראים כי טווח התדרים הספציפי, סביב 110 הרץ, נוטה לעורר קצב חשמלי במוח הקשור למצבים דמויי טראנס.

ניו-גראנג' - באירלנד

מחקרים חדשים מראים כי מעגלי האבן הקדומים ותאי הקבורה של צפון מערב אירופה, יתכן ונועדו לשמש כרמקולים ענקיים להעצמת קולות התופים במהלך טקסים.


מונומנטים פרהיסטוריים מהתקופה הניאוליתית פזורים על פני הנוף של צפון מערב אירופה. מעגלי אבן כמו סטונהנג' (Stonehenge) כמו גם תאי קבורה מכוסים שיכולים להיות בני יותר מ-5,000 שנה. האבנים דוממות, אולם מחקר חדש של מבנים קדומים אלה מצא כי יש להם כמה תכונות אקוסטיות ראויות לציון.


כאשר א'רון ווטסון (Aaron Watson) מאוניברסיטת רידינג (Reading University) ביקר במעגל אבן ניאוליטי בסקוטלנד, הוא הבחין בהד מוזר שהשתנה כאשר הסתובב בתוך המעגל. בדיקות עם ציוד הקלטה הראו שהאבנים הגדולות והצדדיות היו ממוקמות בצורה כזו שתחזיר את הצליל אל עבר מרכז מעגל האבן. אך תאי הקבורה הניאוליתיים הם בעלי התכונות המוזרות ביותר. בדרך כלל הם מורכבים מחדר ארוך שאליו מגיעים בזחילה דרך מנהרה קטנה.


דהמתי מהמערות האלה", אמר הפיזיקאי ד"ר דיוויד קיטינג (Dr David Keating) מאוניברסיטת רידינג. "המערות שונות בגודלן, אך תדרי התהודה שלהן דומים מאוד. הם מגבירות קצב תופים מהיר ויוצרות צלילים והדים משופרים", הוסיף.


ד"ר קיטינג מציע כי המערות נועדו ליצור תופעה אקוסטית בשם מהוד הלמהולץ (Helmholtz resonance) - סוג הצליל החלול שנוצר על ידי נשיפת זרם אוויר על ראש בקבוק ריק.


החישובים מראים שתיפוף בשתי פעימות בשניה גורם לתהודה. בתוך החדר האפל עם האוויר המעופש ונוכחות המתים, הצליל המשופר יצר חוויה בלתי נשכחת עבור האדם הניאוליטי.


ריפוי בעזרת צלילים

ניסויים מודרניים הראו כי צליל יכול להיות בעל השפעה על החלמתם של חולים. הוכח שמוזיקה מועילה לנו עוד לפני שנולדנו ואולטרסאונד נפוץ כיום כטיפול המסייע בהחלמה ממצבים רפואיים שונים, כולל איחוי עצמות שבורות. ההתנגדות המסורתית לשיטות ריפוי 'אלטרנטיביות' מאותגרת על ידי תוצאות הניסויים הקשורים בקול, ומעניין יותר, נראה שמחקרים בכמה אתרים פרהיסטוריים בולטים מראים כי הקשר בין צליל לריפוי כבר היה ידוע בתקופה הפרהיסטורית.


בעקבות החפירות הארכיאולוגיות בשנת 2008 בסטונהנג', פרופ' דארוויל ופרופ' ווינרייט (Prof's. Darville and Wainright) הציעו שהאתר נחשב בעבר כ'מרפאה ניאוליתית'. אחד ההיבטים המסקרנים ביותר של סטונהנג' קשור בזה, וזו שאלת החשיבות של הבלוסטון (Preseli Bluestones) המפורסמות, שהובלו לאתר ממרחק של 225 ק"מ, מאתר הסמוך לגורס פאואר (Gors Fawr) בוויילס. יתכן כי התשובה לוויכוח ארוך השנים סביב הסיבה שבגינה בחרו באבן המצויה במרחק כזה, כאשר אבן סארסן (sarsen stone) הייתה זמינה במקום, טמונה בנושא זה, שכן לאבן הספציפית הזו יש קשר ארוך שנים גם לריפוי וגם לקול. לבלוסטון - או לחלקן הגדול יחסית (אולי עד עשרה אחוזים) יש מאפיין נדיר, הן מוזיקליות. כלומר, הן יכולות לצלצל כמו פעמון או גונג, או להדהד כמו תוף, כשמכים בהן בעזרת פטיש קטן, במקום הצליל העמום שסלע משמיע בדרך כלל. פרט זה מצויין כבר לאורך דורות רבים, כי שם הכפר באזור פרסלי (Preseli) הוא "מאנקלוצ'וג" (Maenclochog) שפרושו "האבנים המצלצלות". כשאנחנו מוסיפים מידע זה למידע שסיפק ג'פרי ממונמות' (Geoffrey of Monmouth), שכתב בשנת 1215, בספרו על תולדות בריטניה, כי "עוררו את כוחם המרפא של האבנים על ידי שפיכת מים עליהם". אנו יכולים להיות בטוחים כי לאבנים האלה הייתה מסורת רבת שנים של שימוש למטרות מרפא. יצוין כי השרידים האנושיים הקדומים ביותר שנמצאו על ידי צוותו של פרקר פירסון (Parker Pearson), מתוארכים לסביבות 3,030 לפנה"ס בערך עם הגעתן של הבלוסטון הראשונות (סטונהנג' II - השלב השני של האתר).

סטונהנג'

הזזת חפצים בעזרת קול

שימוש בקול במסורות שונות נקשר פעמים רבות להזזת אבנים כבדות. סיפור שסיפרו האינדיאנים המקומיים של האימארה (Aymara Indians) לנוסע ספרדי שביקר בטיוואנאקו (Tiahuanaco) זמן קצר לאחר הכיבוש דיבר על ייסוד העיר בעידן הצ'אמק פצ'ה (Chamac Pacha), או הבריאה הראשונה, הרבה לפני בוא האינקה. תושביה המוקדמים ביותר, כך אמרו, היו בעלי כוחות על טבעיים, שבעזרתם הם הצליחו באורח פלא להרים אבנים מהאדמה, ש" ... הובלו [ממחצבות ההרים] באוויר לצליל חצוצרה".


אגדות המאיה מספרות כי מקדש אושמאל (Uxmal) במקסיקו, נבנה על ידי גזע של גמדים, שכל שהיה צריך הוא לשרוק ו"סלעים כבדים ינועו למקום". נאמר גם שאם אדם עומד בבסיס מקדש הקוסם (Temple of the magician) דמוי הפירמידה ומוחא כף, מבנה האבן בחלקו העליון של המבנה יפיק 'צליל שריקה'.


על פי הסופרים היוונים הקלאסיים, תבאי (Thebes), בירת בויאוטיה (Boeotia) הוקמה על ידי קדמוס (Cadmus), הפיניקי המהולל. ההקמה הסתיימה, כך מספר הסיפור, על ידי בן של יופיטר (Jupiter) בשם אמפיון (Amphion), שהצליח לשנע אבנים גדולות לצלילי לִירָה (כלי מיתר דמוי נבל), ובאופן זה הצליח לבנות את החומות של תבאי. אפולוניוס מרודוס (Appollonius Rhodius), שחי במאה השלישית לפנה"ס, נזכר באופן פואטי בארגונאוטיקה כיצד אמפיון שר בקול רם וצלול עם הלִירָה הזהובה שלו כש"סלע גדול ממנו כפליים נע בעקבותיו". המסורת סביב קדמוס מעידה בבירור כי תבאי הוקמה על ידי מהגרים פיניקים שבוודאי התיישבו שם באלף השלישי או השני לפנה"ס.


ההיסטוריון הידוע של פיניקיה, סנכוניאתון (Sanchuniathon), דיבר על האל אוראנוס (Ouranos) או קואלוס (Caelus) שהקים את העיר הראשונה במקום שנקרא גְבַל (Byblos). הוא גם אמר שהאל טאוטוס (Taautus) (תות' המצרי) ייסד את התרבות המצרית. הוא גם קובע כי אוראנוס "יצר אבנים שנעו כבעלות חיים"


ניסויים מודרנים עם תהודה אקוסטית

לזכוכית יש תהודה טבעית - תדר בו היא תרטוט בקלות וגוף הזכוכית ירטוט תחת התהודה. אם הכוח שגורם לזכוכית לרטוט גדול מספיק, גודל הרטט יגרום לזכוכית להתנפץ.


ניתן לתמרן קערות שירה טיבטיות, כלים עתיקים המשמשים למדיטציה, כדי ליצור טיפות שמרחפות, מקפצות ומדלגות על פני המים. המחקר החל כאשר "מרפא בצלילים" מפלורידה הצביע על תופעת הטיפות ושלח קערה למתמטיקאי ג'ון בוש (John Bush), מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (Massachusetts Institute of Technology). "היינו מונעים מסקרנות", אומר החוקר דניס טרווגנה (Denis Terwagne) מאוניברסיטת לייג' בבלגיה (University of Liège) שעבד איתו על המחקר.


טרווגנה ובוש לא הרטיטו את הקערות עם מוט מסורתי על מנת להפיק צלילים עשירים בתדרים שונים, במקום זאת הם השתמשו ברמקול כדי לגרום לקערה לרטוט בתדרים מסוימים. בעזרת מצלמה במהירות גבוהה, החוקרים תיעדו את הטיפות וההתנהגות שלהן. הם השתמשו בסרטים בהילוך איטי כדי למדוד את המיקומים והתנועות. בסרטון נראות הטיפות כשהן מרחפות על פני המים ועל השפה. ככל שהתדר גבוה יותר , כך יורדות הטיפות. מחקר הקערות מציע דרכים חדשות ליצור ולתמרן טיפות שמרחפות באוויר מעל משטח.

חוקרים מאוניברסיטת הפוליטכניקה הצפון-מערבית בסיאן, סין (Northwestern Polytechnical University in Xi'an, China), השתמשו בשדות אולטרסאונד בכדי להרחיף בהצלחה גושים של אירידיום וכספית שהם המוצק והנוזל מהכבדים ביותר. מטרת עבודתם היתה ללמוד כיצד לייצר מוצרים, מתרופות ועד לסגסוגות ללא שימוש במיכלים. לעיתים התרכובות מְאַכֵּלות מדי בכדי שיוכלו להיות מוחזקות במיכלים, או שהן מגיבות למיכלים בדרכים לא רצויות אחרות.


אלה מעניינת היתה 'מה יקרה אם נכניס יצור חי לתחום האקוסטי?' האם הוא גם ירחף באופן יציב?" אמר החוקר וונג'ון זי ( Wenjun Xie), פיזיקאי חומרים באוניברסיטה הפוליטכנית.


זי ועמיתיו השתמשו במכשיר פולט אולטרסאונד ורפלקטור שיצרו שדה לחץ קולי ביניהם. הפולט הפיק צלילים באורך גל של בערך 20 מילימטר, כלומר, המכשיר יכול להרים עצמים בגודל של מחצית מאורך הגל או פחות.


לאחר שהחוקרים הפעילו את שדה האולטרסאונד הם השתמשו בפינצטה על מנת למקם בזהירות בעלי חיים בין הפולט לרפלקטור. המדענים גילו שהם יכולים להרחיף באוויר נמלים, חיפושיות, עכבישים, דבורים, ראשנים ודגים, באורך של קצת יותר מ-0.7 סנטימטר. כאשר הדג והראשן ריחפו הוסיפו החוקרים מים לשדה האולטראסאונד, בכל דקה, באמצעות מזרק.


הנמלה המרחפת ניסתה לזחול באוויר ונאבקה על מנת לברוח על ידי כיפוף רגליה במהירות, אם כי בדרך כלל נכשלה מכיוון שרגליה לא מצאו אחיזה באוויר. פרת משה רבנו ניסתה לעוף משם אך נכשלה כי השדה היה חזק מדי מכדי שתתנתק ממנו.


אז נראה שהאדם היה מודע לחשיבות הצליל ולאפשרויות להשתמש בו למטרות שונות, ניתן אפילו להניח שלאדם הקדום היה ידע שיתכן ואנחנו עדיין לא הגענו אליו, ע"י חקר ההסטוריה האנושית בשילוב הניסויים המדעיים הנובעים ממנו צפויים לנו גילויים מרתקים בתחום, במקרה זה יתכן שהעבר מחזיק את המפתח לעתיד.