מאת: אפי פק
סבא שלי, דויד חייאביץ' (בן חי) קלונטרוב, נולד בשנת 1923 בעיר סמרקנד, ברפובליקת אוזבקיסטן בבריה"מ למשפחה אמידה. עם פרוץ המלחמה, הוא מגויס בגיל 18 לצבא האדום ולאחר קורס קצונה מזורז נשלח לחזית להגנת מוסקבה.
במהלך חורף 1941, בזמן הרעשה ארטילרית גרמנית כחלק ממבצע "טייפון" לכיבוש מוסקבה הוא מעורב בלחימה עזה שבמהלכה חטפה פלוגתו הפגזה קרובה וקטלנית מהשריון הגרמני המסתער, הוא מאבד את שמיעתו באחת מאוזניו וכתוצאה מכך, ובזמן שהוא לוקה בהלם, מספיקים חייליו להוריד את הדרגות מכתפיו על מנת שלא ייחקר או גרוע מכך, יוצא להורג על ידי הגרמנים.
כך סבא נופל בשבי יחד עם קומץ חייליו הפצועים ונלקח לצ'כסלובקיה למחנה שבויים בקרבת העיירה חמוטוב (Chomutov). כאשר אלה מגיעים ליעדם, הגרמנים מתחילים במיון עקב מידע שהתקבל כי בקרב אסירי המלחמה ישנם יהודים!
כאשר מגיע תורו של סבי הוא מוצף מיידית על ידי הנאצים כיהודי, הרי שמו דויד (David) אחרי הכל וישנן בנוסף גם "הוכחות" אחרות שהם מגלים לאחר שהם מפשיטים את כל האסירים.
סבי מספר שהוא מצליח לשמור על קור רוח, ומשקר במצח נחושה: "אני לא יהודי! אני בכלל אוזבקי מוסלמי! וקוראים לי DAUD ולא DAVID"... "תוכיח!" נובח עליו הקצין הגרמני. "אין שום בעיה" טוען סבא "בכל מקרה זה הזמן הנכון ביום..", בזריזות מוצא את הכיוון למכה קד קידה, ופוצח ב"פאתיחה":
"ביסמאללה איל רחמן איל רחים.."
(بسم الله الرحمٰن الرحيم..)
וכך מתפלל תפילה מוסלמית מלאה שלמד בכלל כחלק ממחזה בית ספר בילדותו. הגרמנים מביאים אפילו אימאם שמאמת את נוסח התפילה וכך משתכנעים הגרמנים להניח לו. המשת"פ הטאטרי (הידועים בשנאתם ליהודים), שהפיץ את הידיעה וקיווה לקבל הטבות מהגרמנים, נתפס על ידי שאר האסירים ומוצא להורג בשירותים על ניסיונו לבגוד בהם.
מיותר לציין את הזוועות הנוספות שעברו עליהם במחנות אלו, מידי יום בו התקבלה ידיעה נוספת על נצחונות בחזית המזרחית שמחתם דוכאה ותנאיהם הורעו לסירוגין.
עם התקרבות הצבא האדום לגרמניה ברלין משוחררת ב-8 במאי יום למחרת מוכרז יום הנצחון באירופה אבל קרבות עדיין מתחוללים, גם המחנה שלהם משוחרר והוא לוקח חלק בשחרור העיר פראג, וחוזר בדרך תלאות לביתו ואפילו מואשם בבגידה במולדת. בדרכו הוא מגלה כי משפחתו הייתה בטוחה שהוא נפל חלל, למעט אמו שלמרות שקיבלה את הבשורה המרה על "נפילתו" ועל מקום קבורתו בקבר אחים איפשהו בין מוסקבה למינסק, החזיקה תקווה לחזרתו הביתה. הוא פוגש את סבתי ומתחתן ונשבע להקדיש את חייו להכל חוץ ממלחמה.
שם מוליד את אמי ועולה לארץ ב-91' יחד עם מרבית יהדות בוכרה. לאחר שפוגש בכור ההיתוך הישראלי - אשכנזים, מזרחים, ערבים, נוצרים ומוסלמים הוא מזכיר לנו "לא לשכוח שיש לנו תמיד מה ללמוד מכל בני האדם, אפילו אם לא תמיד נוכל לסמוך עליהם".
סבי ז"ל נפטר ב98' ונקבר בארץ בקבר נוסף שגם עליו חרוט שמו בקרבת אבותיו שעלו לארץ עוד בימי האימפריה העותמאנית.
תודה שקראתם 🙏
Comentários