אהבה, סקס ונישואים ברומא העתיקה

אהבה, יחסי מין ונישואים ברומא העתיקה הוגדרו על ידי הפטריארכיה. ראש משק הבית היה האב (Pater familias) שהיה בשליטה מלאה על חיי אשתו, ילדיו ועבדיו. פרדיגמה זו הוצדקה, בין השאר, על ידי אחד הסיפורים הקשורים למיתוס היסודי של רומא בו מתווכחים האלים למחצה רמוס ורומולוס, רומולוס הורג את רמוס, ורומולוס מייסד את העיר רומא בשנת 753 לפנה"ס.


זמן קצר לאחר אירוע זה (או מעט לפני כן), תקפו הרומאים שבטים שכנים ולקחו את נשותיהם בסיפור המפורסם המכונה "חטיפת הנשים הסביניות". השבטים אז ביצעו התקפת נגד כדי להחזיר את נשותיהם אך אחת מאלה שנחטפו - הרסילה (Hersila), שהפכה לאשתו של רומולוס - הגנה על הפעולה הרומית במטרה למנוע מקרי מוות מיותרים ועודדה את הנשים האחרות לעשות כן. בין אם הסיפור משקף אירוע היסטורי ממשי ובין אם לאו, הוא מציג את הפרדיגמה של מערכות היחסים בין גברים לנשים ברומא העתיקה: גברים החזיקו בכוח ונשים היו צריכות להכיר בכך ולהגיב בהתאם. המבנה החברתי, שאופיין על ידי הדת והמסורת, קבע כי גברים קובעים את הכללים ונשים צריכות לפעול על פיהם.

פסיפס של סצנה רומנטית / Villa at Centocelle, Rome, 20 BC–20 AD

זו הייתה פרדיגמת האהבה, המין והנישואים ברומא העתיקה, ולמרות שבהחלט היו יוצאים מן הכלל, הראיות מצביעות על כך שרוב הזוגות הנשואים דבקו במודל זה. אהבה רומנטית, אף שהמשוררים הכירו אותה ושבחו אותה, שיחקה תפקיד קטן בנישואים רבים אם כי יש עדויות לנישואים חזקים המבוססים על אהבה וכבוד הדדיים. יחסי מין, כביטוי לאהבה תשוקתית, קשורים לעיתים קרובות לפרשיות מחוץ לנישואים, אך כנראה שהיו גם מרכיב חשוב בנישואים רבים. נישואים נחשבו לבסיס החברה, במקרים רבים - בקרב המעמד הגבוה - מעין טרנסקציה עסקית שבה מטרת המין היא לייצר ילדים, ואהבה רומנטית בנישואים הייתה סוג של מותרות שחלקם נהנו ממנה אך רבים אחרים, כנראה, היו צריכים להסתדר בלעדיה.



אהבה ברומא העתיקה

למרות שאהבה רומנטית בין בעלים לנשים מאומתת במכתבים, כתובות ואפיטפים, הרבה ממה שידוע על אהבה ברומא העתיקה מגיע מהמשוררים בהללם נשים או נערים שהיו מעורבים איתם מינית, בדרך כלל ברומן מחוץ לנישואים, מצד אחד מהם או שניהם. המשורר המפורסם ביותר בהקשר זה הוא קאטולוס (~ 84-54 לפנה"ס) שעבודתו ששרדה כוללת 25 שירים המופנים לאהובתו לסביה (Lesbia), שם עט של אישה בשם קלודיה, אשתו של המדינאי קווינטוס קיסיליוס מטלוס סלר (Quintus Caecilius Metellus Celer).

לסביה / John Reinhard Weguelin, 1878

למטלוס סלר ולקלודיה היו נישואים לא שמחים למרבה הצער, הם רבו בציבור בתדירות גבוהה ולא הראו שום סימן לתשוקה. שיריו של קאטולוס ללסביה מבטאים את האהבה העזה ביותר ואת התקווה שהיא תעזוב את בעלה ותחיה איתו לנצח. בשיר 5 הוא כותב:

בּוֹאִי, לֶֿסְבִּיָה שֶׁלִּי, נִחְיֶה וְנֹאהַב, וְאֶת הָרְכִילוּת שֶׁל הַזְּקֵנִים הַמְּרֻשָּׁעִים, אֶת כֻּלָּה, נַעֲרִיךְ בִּמְחִיר פְּרוּטָה אַחַת! הַשְּׁמָשׁוֹת יְכוֹלוֹת לִזְרֹחַ וְלִשְׁקֹעַ, אֲבָל אִם אוֹרֵנוּ הַקָּט יִשְׁקַע פַּעַם אַחַת, לָנוּ לַיְלָה אֶחָד, נִצְחִי, לִישֹׁן בּוֹ. נַשְּׁקִינִי אֶלֶף נְשִׁיקוֹת וְאָז עוֹד מֵאָה, אַחַר כךְ מֵאָה, וְאָז עוֹד אֶלֶף, וְאָז, כְשֶׁנִתְנַשֵק עוֹד אַלְפֵי נְשִׁיקוֹת, בוֹאִי נְעַרְבֵב אוֹתן שֶׁלֹּא נֵדַע אֶת מִסְפרן או שֶׁמִישֶׁהוּ לֹא יטִיל בנוּ עַיִן רעה כְשֶׁיֵדַע עַד כַמה הִתְנַשַקְנוּ.

אך תקוותיו של קאטולוס היו לשווא, קלודיה לא הייתה יכולה להתגרש מבעלה עבור גבר אחר. גירושים היו אפשרות חברתית מקובלת וכל אחד מהצדדים יכול היה ליזום אותם, אך עילות הגירושים היו צריכות לעמוד בנורמות חברתיות כגון אי פוריות מצד האישה או התעללות והזנחה מצד הבעל. ניאוף יכול היה להיות עילה לגירושים, אך אישה שנהלה רומן מחוץ לנישואים לא הייתה יכולה להשתמש בה. לאחר עלייתו של אוגוסטוס קיסר (27 לפנה"ס - 14 לספירה), הוא חוקק חוקים הנוגעים לניאוף שהיו מאפשרים למטלוס קלר להרוג את קלודיה ואת אהובה.


משוררים גברים אחרים, כמו אובידיוס (43 לפנה"ס - 17 לספירה) מביעים רגשות דומים כלפי אהובותיהם הנשואות או הבלתי ניתנות להשגה. חלק מהשירים הבודדים הנוגעים לאהבה רומנטית ונבדלים מהפרדיגמה הזו הם מהמשוררת הרומית האישה היחידה שעבודתה שרדה: סולפיקיה (Sulpicia), בתו של הסופר והמשפטן סרוויוס סולפיקיוס רופוס (106-43 לפנה"ס). סולפיקיה מפנה את שירי האהבה שלה לחבר שלה, נער שהיא מכנה קרינטוס (Cerinthus), כמעט בוודאות שם עט שכן היא מצהירה שמשפחתה לא אישרה אותו. למרות זאת, היא חיה בתקווה שהיא וקרינטוס יהיו יחד יום אחד. בשיר 1 היא מבטאת את רגשותיה ביחס לתחילת מערכת היחסים שלהם:

סוֹף סוֹף הָאַהֲבָה לָהּ יִחַלְתִּי הִגִּיעָה זֶה סוּג שֶׁל אַהֲבָה שֶׁאִם שְׁמוּרָה מֻסְתֶּרֶת, זֶה יוֹעִיל לְשֵׁמִי אִם אֶחְשֹׂף אוֹתוֹ לְמִישֶׁהוּ אַחֵר זֶה כַּנִּרְאֶה יִפְגַּע בָּהּ הִתְפַּלַּלְתִּי לְוֵנוּס בְּכִשְׁרוֹנִי הַפּוֹאֵטִי וְהִיא הֵבִיאָה אוֹתָהּ וְהִפִּילָה אוֹתָהּ בְּחֵיקִי. וְנוּס הִגְשִׁימָה אֶת הַצַּד שֶׁלָּהּ בָּעִסְקָה; עַכְשָׁו תְּנוּ לִי לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרֵי כְּדֵי שֶׁכֶּלֶם יוּכְלוּ לָדַעַת. לֹא רָצִיתִי לִכְתַב שׁוּם דָּבָר מִמֶּנּוּ בְּמִסְמָכִים חֲתוּמִים רַק בִּשְׁבִיל שֶׁאֲהוּבי יִקְרְאוּ. זֶה נֶחְמָד לָלֶכֶת נֶגֶד הַזֶּרֶם מִכֵּיוָן שֶׁמיגע לְאִשָּׁה כָּל הַזְּמַן לְשַׁנּוֹת בְּכֹחַ אֶת הוֹפָעָתָהּ כְּדֵי לְהַתְאִימָהּ לְמוֹנִיטִין שֶׁלָּהּ. אֲנִי רַק רוֹצָה שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי רְאוּיָה לְאַהֲבָתִי הָרְאוּיָה.

לרוע המזל, כפי שמבהירים שיריה המאוחרים, היחסים לא החזיקו מעמד מכיוון שקרינטוס לא היה נאמן לה. היא נוזפת בו על כך שגרם לה להרגיש כמו טיפשה כשהוא בבירור "מֻדְאָג יוֹתֵר מֵהַזּוֹנֶה מהַמַּעֲמָד הַנָּמוּךְ בְּתִלְבֹּשֶׁת הַזּוֹנָה שֶׁלָּהּ מֵאֲשֶׁר מסולְפיקְיָה, בִּתּוֹ שֶׁל סֶרְוֵיוּס!" (שיר 4). מה שקרה לאחר מכן לסולפיקיה אינו ידוע, אך, בהתאם לפרדיגמה של הפטריארכיה הרומית, היא ככל הנראה ניתנה לנישואים עם איזה נער אחר שאביה אישר. החוקר בריאן ק' הארווי (Brian K. Harvey) מעיר על מעמד האישה ברומא העתיקה ואופן הגדרת חייה ביחס לגברים:

"בניגוד למעלות הגברים, נשים זכו לשבחים על ביתן ועל חיי הנישואים. מעלותיהן כללו נאמנות מינית (castitas), תודעת הגינות (pudicitia), אהבה לבעלה (caritas), התאמה לזוגיות (concordia), מסירות למשפחה (pietas), פוריות (fecunditas), יופי (pulchritude), עליצות (hilaritas), ואושר (laetitia)... כפי שמודגם בכח של הפאטר-פמיליאס (paterfamilias), רומא הייתה חברה פטריארכלית."

בעלים, או גברים בכלל, לא הוערכו באותם סטנדרטים של סגולה וזה היה נכון גם לגבי יחסי מין כמו לכל היבט אחר של מערכות יחסים בין גברים לנשים.

ונוס עולה מהים, ציור קיר מפומפיי

יחסי מין ברומא העתיקה

מערכות יחסים אלה הוגדרו על ידי צירוף זוגי של שנים עשר אלים, המכונים באופן קולקטיבי 'די קונסנטס' (Dii Consentes), אשר עיצבו התנהגות מינית וזוגית הולמת לבני אדם. ששת הזוגות האלוהיים האלה היו:

הדת הייתה בחסות המדינה - המדינה כיבדה את האלים והאלים בירכו את המדינה - ולכן הקפדה על תבניות האלים נחשבה חיונית לבריאותה ושגשוגה של רומא. הדוגמה הידועה ביותר לכך היא הבתולות הווסטליות, נשים ששירתו את האלה וסטה ונשארו טהורות במשך כל זמן הכהונה בשירות זה. המודל של הסכמי ה'די קונסנטס' העניק קדימות לאלים הגברים שהיו חופשיים לעסוק בפרשיות מחוץ לנישואים ואילו בנות הזוג שלהם לא היו; זה קבע את הפרדיגמה ליחסי המין הרומאים.

וסטה (המפורסמת ביותר מהאלות הטהורות) ושאר האלות הנשיות שמרו על מידותיהן הטובות וכיבדו את בני זוגם, אך זה היה נחשב "לא גברי" לאלים הגבריים לעשות כך. גברים היו חופשיים וכמעט צפויים לעסוק בפרשיות מחוץ לנישואים עם נשים, נערים צעירים וגברים אחרים, כל עוד שותפיהם לא היו אזרחים רומאים בני חורין. יחסי מין נחשבו להיבט טבעי ונורמלי של החיים, ולא הייתה הבחנה בין מין הטרו או הומוסקסואלי - לא הייתה אפילו הכרה לשונית במושג הומוסקסואליות כשונה מהטרוסקסואליות - שניתן היה ליהנות מהם כל עוד שני המעורבים הסכימו להשתתף. פסטיבלים כמו 'לופרקאליה' (Lupercalia), שחגגו פוריות, כללו תצוגות פתוחות של מיניות וזונות קיבלו בהם מקום של כבוד. המדינה התערבה בעניינים מיניים רק כאשר בחירותיו של מישהו איימו על הסטטוס קוו. היו ארבע בחירות / מעשים מרכזיים הנוגעים למיניות, שאם הם היו מופרים או שהיו עוסקים בהם, הם חייבו צעדים משפטיים:

  • קסטיטס (Castitas) - נוגע לנשים שבחרו בחיים של טהרה (כמו בתולה וסטלית) ולא יכלו לבטל את הבחירה הזו ללא עונש חמור, בדרך כלל מוות.

  • אינססטום (Incestum) - חילול של בן משפחה, אזרח רומי שנולד בן חורין, בתולה וסטלית, או כל אדם אחר שבחר להישאר טהור.

  • ראפטוס (Raptus) - חטיפה מתוך כוונה גלויה או סמויה לקיים יחסי מין. ראפטוס התייחס אפילו לאלה שהלכו ברצון עם "שוביהם" - כמו נשים צעירות שבחרו לברוח - משום שעשו זאת ללא הסכמת אביהן.

  • סטופרום (Stuprum) - אונס או התנהגות מינית לא הולמת אשר כללה רומן מחוץ לנישואים עם אזרח רומי בן חורין.

פרט להפרות הנוגעות למוסר וטאבויים חברתיים אלה, אזרחי רומא היו חופשיים לעסוק בכל סוג של פעילות מינית שרצו. את הבעיות בין בני הזוג באחריותם היה לפתור, ואם לזוג נשוי היתה מחלוקת - בנוגע לבעיה מינית או אחרת - הם הביאו את בעייתם לאלה ויריפלקה (Viriplaca), היבט של יונו שפירושה המילולי הוא "מרגיע-גבר", במקדש שלה על גבעת הפאלאטיום, ששם התייחסו אליה. הבעל והאישה היו מסבירים כל אחד את בעייתם בפני יועצת-כוהנת נישואים, והיא פתרה את זה, אם כי לרוב לטובת הבעל.

פרסקו רומי מפומפיי / the House of the Centurion, Pompeii

בעלים ביקרו זונות בבתי בושת לעתים קרובות או פגשו בהן במסיבות או בפסטיבלים. זנות, גברית ונשית, לא הייתה רק חוקית אלא גם נחשבה להיבט טבעי בחברה כמו העסקת אנשים לטיאטוא הרחובות ולנקוי בתי השימוש. זונות נחשבו, באופן טבעי, לאינדווידואלים ממעמד נמוך, אך כך נחשבו גם רקדנים, שחקנים, גלדיאטורים וזמרים. מעמד חברתי מכובד היה שמור לאלה שהשתלבו בצורה מסודרת בפרדיגמה של ההיררכיה החברתית, ואותם אנשים תמיד היו נשואים.

פרסקו רומי / Casa del ristorante in Pompeii

חוק 'לקס סקנטיניה'

גברים היו חופשיים לקיים יחסי מין עם גברים, אך בדרך כלל הם היו מקובלים רק במקרים בהם הגבריות של האזרח הרומי בן החורין לא הייתה כפופה לחוק 'לקס סקנטיניה' (Lex Scantinia), אחרת זה הוביל את שמו ואת המוניטין המשפחתי שלו לשמצה או לאינפמיה (infamia) - אובדן מעמד משפטי או חברתי.


'לקס סקנטיניה' היה חוק רומי שלדעת ההיסטוריונים נוצר כדי להעניש כל אזרח גבר בעל מעמד גבוה שלקח מרצון חלק בהתנהגות מינית פסיבית. מנקודת מבט חברתית, להיות "פסיבי" או "כנוע", איים על מרקם הגבריות, כאשר תכונות נשיות, כניעה וגינונים פסיביים היו מעשים של המעמד הנמוך והעבדים.


יחסי מין חד מיניים עם זונות או עבדים למעשה היו מקובלים, לא פגעו בגבריותו של בן החורין כל עוד האזרח בן החורין לקח את התפקיד הפעיל של החדירה. במקרים נדירים, בני חורין העניקו את הפתח האנאלי או את "הסקולטימה" ("scultima") שלהם, והם נקראו בסלנג מליצי "סקולטמידיונוס" (Scultimidonus), המתורגם כ"מעניק חור הישבן", שהוזכר בטקסט של הסטיריקן הרומי, גאיוס לוקיליוס (~ 160- 103 לפנה"ס).

סאטיר ונימפה, סמלים מיתולוגיים של מיניות בפסיפס מחדר שינה בפומפיי

בלגיונות, פעילות הומוסקסואלית בקרב חיילים נחשבה להפרת המשמעת הצבאית והיתה כפופה לעונשים קשים. פוליביוס (~ 200–118 לפנה"ס), היסטוריון יווני דיווח בכתבי העת שלו שפעילות מינית בקרב חיילים נענשה בפוסטריום (fustuarium) - הכאה למוות.


כמו עם כל בן חורין, חיילים הורשו לנהל יחסים חד מיניים עם עבדים, זונות ושבויים, כאות לסמכותם המינית ולגבריותם (הפעילה). אירוע שסיפר פלוטרכוס בביוגרפיה שלו על מריוס, ממחיש את זכותו של החייל לשמור על הגינותו המינית. במקרה זה, לגיונר בשם טרבוניוס היה מושא לתקיפות מיניות של הקצין העליון שלו, גאיוס לוסיוס. טרבוניוס הובא בפני בית דין באשמת הריגתו של לוסיוס, אך מאוחר יותר זוכה וזכה באות של אומץ על הגנה על גבריותו וטוהר הגבר בן החורין.


במקרה אחר של יחסים חד מיניים בצבא, De Bello Hispaniensi, ספר שמאמינים כי נכתב על ידי יוליוס קיסר (למרות שזהות הכותב נמצאת במחלוקת קשה), מפרט את מסעותיו של הקיסר בחצי האי האיברי ומזכיר קצין רומאי העוסק בקביעות במעשים מיניים עם פילגשו (concubine).


למרות ש'לקס סקנטיניה' ואכיפת החוק מוזכרים בכמה מקורות קדומים, כמו ב-227 לפנה"ס כשגאיוס סקנטיניוס קפיטולינוס הועמד למשפט 'לקס סקנטיניה' בגין התעללות מינית בבנו של מרקוס קלאודיוס מרקלוס; החוקיות המלאה והוראות החוק עדיין לא ברורים. 'לקס סקנטיניה' מעולם לא הוכחה כתקיפה ישירה של הומוסקסואליות, וגם לא מחשיבה את המעשה הכללי ברומא העתיקה כפשע. במקום זאת, זה היה למעשה כלל למשטור אופיו הגברי של אזרח רומאי על ידי אכיפה, כך שבן חורין יקח את התפקיד "הפעיל" במין.


אונס ועבדות חד מיניים

'לקס סקנטיניה' פטר גברים בני חורין מהשמצה והעמדה לדין במקרה של אונס או יחסי מין פסיביים כפויים. לטענת המשפטן פומפוניוס (Pomponius), "כל גבר שנאנס בכוח שודדים או אויב בזמן המלחמה לא צריך לשאת שום סטיגמה". עם זאת, בן חורין שאונס אחר נחשב לפשע חמור, מעשה כזה נשא גזר דין מוות. כדי למנוע אונס של קטינים, נערים היו לובשים בגד טוגה, סימן של "מעמד שלא ניתן לחלל" ובולה (Bulla) כדי להסיר את מבטם הבוחן של גברים.

ילד רומי עונד בולה

אזרח רומאי הורשה לנצל את העבדים שלו למין, לא משנה הגיל או נסיבות הלידה. רומאי שנולד בן חורין יכול היה לאנוס, לענות ולהתעלל ברכושו ללא האשמה או העמדה לדין. לעבד לא הייתה שום הגנה אזרחית או סמכות הנוגעת לגופו; למעשה, גופו של עבד היה אמור לשמש לשיכוך תיאבונו המיני של הדומינוס (Dominus) שלו.


הקיסר אדריאנוס (117 עד 138 לספירה), הבונה של חומת אדריאנוס בצפון נומברלנד באנגליה, תועד כמי שקיים מערכת יחסים עם נער ביתיני-יווני בשם אנטינואוס, מערכת יחסים שלפי השמועות היתה גם בעלת אופי מיני. במהלך מסע גורלי במורד הנילוס טבע אנטינואוס (130 לספירה) בנסיבות שחלק מההיסטוריונים מאמינים כי היו בעלות אופי פולחני (שנוי במחלוקת). לזכרו ייסד אדריאנוס את העיר אנטינופוליס (Antinopolis) במצרים והקדיש את שמה לאנטינואוס, כבוד שלא נקשר בדרך כלל לחברים מחוץ למשפחה השלטת.


בניגוד לאנטינואוס, נערים שנולדו או נמכרו לעבדות, שנתפסו כשלל מלחמה, או חופשיים (עבדים משוחררים) נוצלו לרוב וניצודו מינית. למעשה זה נחשב למקובל מבחינה חברתית להתעלל בעבדים גברים צעירים, במעשים שפלים של פֶּדֶרַסְטְיָה (Pederasty) על ידי מעמד העילית של גברים רומאים מבוגרים.


המושג 'פור דליקאטוס' ('puer delicatus' או 'deliciae'), שפירושו מתוק, עדין, הוחל לעיתים קרובות על ילדים עבדים ששימשו באופן ספציפי לסיפוק מיני ולליווי. נוהג זה מתואר על "גביע וורן", גביע כסף רומי מתקופת השושלת היוליו-קלאודית, המאה ה-1 לספירה (אף כי אותנטיות הגביע שנויה במחלוקת). הגביע מעוטר בתבליטים של פעילויות חד מיניות, שאחד מהצדדים מתאר בוגר צעיר שחודר נער עבד צעיר או 'פור דליקאטוס'.

גביע וורן - גבר מזוקן המקיים יחסי מין אנאליים עם נער צעיר / המוזיאון הבריטי, לונדון.

הצד השני מתאר בוגר צעיר יותר שמחזיק ילד לשם קיום יחסי מין. התסרוקת של הילד אופיינית ל'פור דליקאטוס', נער עבד שנבחר בזכות מראהו הטוב כדי לשמש כמועדף על אדונו. המבוגר חובש זר, אולי מציין את תפקידו כ"כובש ארוטי". הנוהג החד מיני הרומי נבדל מזה של היוונים, שביניהם פדרסטיקה הייתה מערכת יחסים מוכרת חברתית בין גברים שנולדו בני חורין בעלי מעמד חברתי שווה. גברים רומאים, לעומת זאת, היו חופשיים לנהל יחסים חד מיניים ללא תפיסה של אובדן גבריותם רק אם הם לקחו את התפקיד של החדירה ובן זוגם היה נחות חברתית, כמו עבד או זונה גברית: הפרדיגמה של מיניות גברית "נכונה" הייתה כיבוש ושליטה.