אהבה, סקס ונישואים ברומא העתיקה

אהבה, יחסי מין ונישואים ברומא העתיקה הוגדרו על ידי הפטריארכיה. ראש משק הבית היה האב (Pater familias) שהיה בשליטה מלאה על חיי אשתו, ילדיו ועבדיו. פרדיגמה זו הוצדקה, בין השאר, על ידי אחד הסיפורים הקשורים למיתוס היסודי של רומא בו מתווכחים האלים למחצה רמוס ורומולוס, רומולוס הורג את רמוס, ורומולוס מייסד את העיר רומא בשנת 753 לפנה"ס.


זמן קצר לאחר אירוע זה (או מעט לפני כן), תקפו הרומאים שבטים שכנים ולקחו את נשותיהם בסיפור המפורסם המכונה "חטיפת הנשים הסביניות". השבטים אז ביצעו התקפת נגד כדי להחזיר את נשותיהם אך אחת מאלה שנחטפו - הרסילה (Hersila), שהפכה לאשתו של רומולוס - הגנה על הפעולה הרומית במטרה למנוע מקרי מוות מיותרים ועודדה את הנשים האחרות לעשות כן. בין אם הסיפור משקף אירוע היסטורי ממשי ובין אם לאו, הוא מציג את הפרדיגמה של מערכות היחסים בין גברים לנשים ברומא העתיקה: גברים החזיקו בכוח ונשים היו צריכות להכיר בכך ולהגיב בהתאם. המבנה החברתי, שאופיין על ידי הדת והמסורת, קבע כי גברים קובעים את הכללים ונשים צריכות לפעול על פיהם.

פסיפס של סצנה רומנטית / Villa at Centocelle, Rome, 20 BC–20 AD

זו הייתה פרדיגמת האהבה, המין והנישואים ברומא העתיקה, ולמרות שבהחלט היו יוצאים מן הכלל, הראיות מצביעות על כך שרוב הזוגות הנשואים דבקו במודל זה. אהבה רומנטית, אף שהמשוררים הכירו אותה ושבחו אותה, שיחקה תפקיד קטן בנישואים רבים אם כי יש עדויות לנישואים חזקים המבוססים על אהבה וכבוד הדדיים. יחסי מין, כביטוי לאהבה תשוקתית, קשורים לעיתים קרובות לפרשיות מחוץ לנישואים, אך כנראה שהיו גם מרכיב חשוב בנישואים רבים. נישואים נחשבו לבסיס החברה, במקרים רבים - בקרב המעמד הגבוה - מעין טרנסקציה עסקית שבה מטרת המין היא לייצר ילדים, ואהבה רומנטית בנישואים הייתה סוג של מותרות שחלקם נהנו ממנה אך רבים אחרים, כנראה, היו צריכים להסתדר בלעדיה.



אהבה ברומא העתיקה

למרות שאהבה רומנטית בין בעלים לנשים מאומתת במכתבים, כתובות ואפיטפים, הרבה ממה שידוע על אהבה ברומא העתיקה מגיע מהמשוררים בהללם נשים או נערים שהיו מעורבים איתם מינית, בדרך כלל ברומן מחוץ לנישואים, מצד אחד מהם או שניהם. המשורר המפורסם ביותר בהקשר זה הוא קאטולוס (~ 84-54 לפנה"ס) שעבודתו ששרדה כוללת 25 שירים המופנים לאהובתו לסביה (Lesbia), שם עט של אישה בשם קלודיה, אשתו של המדינאי קווינטוס קיסיליוס מטלוס סלר (Quintus Caecilius Metellus Celer).

לסביה / John Reinhard Weguelin, 1878

למטלוס סלר ולקלודיה היו נישואים לא שמחים למרבה הצער, הם רבו בציבור בתדירות גבוהה ולא הראו שום סימן לתשוקה. שיריו של קאטולוס ללסביה מבטאים את האהבה העזה ביותר ואת התקווה שהיא תעזוב את בעלה ותחיה איתו לנצח. בשיר 5 הוא כותב:

בּוֹאִי, לֶֿסְבִּיָה שֶׁלִּי, נִחְיֶה וְנֹאהַב, וְאֶת הָרְכִילוּת שֶׁל הַזְּקֵנִים הַמְּרֻשָּׁעִים, אֶת כֻּלָּה, נַעֲרִיךְ בִּמְחִיר פְּרוּטָה אַחַת! הַשְּׁמָשׁוֹת יְכוֹלוֹת לִזְרֹחַ וְלִשְׁקֹעַ, אֲבָל אִם אוֹרֵנוּ הַקָּט יִשְׁקַע פַּעַם אַחַת, לָנוּ לַיְלָה אֶחָד, נִצְחִי, לִישֹׁן בּוֹ. נַשְּׁקִינִי אֶלֶף נְשִׁיקוֹת וְאָז עוֹד מֵאָה, אַחַר כךְ מֵאָה, וְאָז עוֹד אֶלֶף, וְאָז, כְשֶׁנִתְנַשֵק עוֹד אַלְפֵי נְשִׁיקוֹת, בוֹאִי נְעַרְבֵב אוֹתן שֶׁלֹּא נֵדַע אֶת מִסְפרן או שֶׁמִישֶׁהוּ לֹא יטִיל בנוּ עַיִן רעה כְשֶׁיֵדַע עַד כַמה הִתְנַשַקְנוּ.

אך תקוותיו של קאטולוס היו לשווא, קלודיה לא הייתה יכולה להתגרש מבעלה עבור גבר אחר. גירושים היו אפשרות חברתית מקובלת וכל אחד מהצדדים יכול היה ליזום אותם, אך עילות הגירושים היו צריכות לעמוד בנורמות חברתיות כגון אי פוריות מצד האישה או התעללות והזנחה מצד הבעל. ניאוף יכול היה להיות עילה לגירושים, אך אישה שנהלה רומן מחוץ לנישואים לא הייתה יכולה להשתמש בה. לאחר עלייתו של אוגוסטוס קיסר (27 לפנה"ס - 14 לספירה), הוא חוקק חוקים הנוגעים לניאוף שהיו מאפשרים למטלוס קלר להרוג את קלודיה ואת אהובה.


משוררים גברים אחרים, כמו אובידיוס (43 לפנה"ס - 17 לספירה) מביעים רגשות דומים כלפי אהובותיהם הנשואות או הבלתי ניתנות להשגה. חלק מהשירים הבודדים הנוגעים לאהבה רומנטית ונבדלים מהפרדיגמה הזו הם מהמשוררת הרומית האישה היחידה שעבודתה שרדה: סולפיקיה (Sulpicia), בתו של הסופר והמשפטן סרוויוס סולפיקיוס רופוס (106-43 לפנה"ס). סולפיקיה מפנה את שירי האהבה שלה לחבר שלה, נער שהיא מכנה קרינטוס (Cerinthus), כמעט בוודאות שם עט שכן היא מצהירה שמשפחתה לא אישרה אותו. למרות זאת, היא חיה בתקווה שהיא וקרינטוס יהיו יחד יום אחד. בשיר 1 היא מבטאת את רגשותיה ביחס לתחילת מערכת היחסים שלהם:

סוֹף סוֹף הָאַהֲבָה לָהּ יִחַלְתִּי הִגִּיעָה זֶה סוּג שֶׁל אַהֲבָה שֶׁאִם שְׁמוּרָה מֻסְתֶּרֶת, זֶה יוֹעִיל לְשֵׁמִי אִם אֶחְשֹׂף אוֹתוֹ לְמִישֶׁהוּ אַחֵר זֶה כַּנִּרְאֶה יִפְגַּע בָּהּ הִתְפַּלַּלְתִּי לְוֵנוּס בְּכִשְׁרוֹנִי הַפּוֹאֵטִי וְהִיא הֵבִיאָה אוֹתָהּ וְהִפִּילָה אוֹתָהּ בְּחֵיקִי. וְנוּס הִגְשִׁימָה אֶת הַצַּד שֶׁלָּהּ בָּעִסְקָה; עַכְשָׁו תְּנוּ לִי לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרֵי כְּדֵי שֶׁכֶּלֶם יוּכְלוּ לָדַעַת. לֹא רָצִיתִי לִכְתַב שׁוּם דָּבָר מִמֶּנּוּ בְּמִסְמָכִים חֲתוּמִים רַק בִּשְׁבִיל שֶׁאֲהוּבי יִקְרְאוּ. זֶה נֶחְמָד לָלֶכֶת נֶגֶד הַזֶּרֶם מִכֵּיוָן שֶׁמיגע לְאִשָּׁה כָּל הַזְּמַן לְשַׁנּוֹת בְּכֹחַ אֶת הוֹפָעָתָהּ כְּדֵי לְהַתְאִימָהּ לְמוֹנִיטִין שֶׁלָּהּ. אֲנִי רַק רוֹצָה שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי רְאוּיָה לְאַהֲבָתִי הָרְאוּיָה.

לרוע המזל, כפי שמבהירים שיריה המאוחרים, היחסים לא החזיקו מעמד מכיוון שקרינטוס לא היה נאמן לה. היא נוזפת בו על כך שגרם לה להרגיש כמו טיפשה כשהוא בבירור "מֻדְאָג יוֹתֵר מֵהַזּוֹנֶה מהַמַּעֲמָד הַנָּמוּךְ בְּתִלְבֹּשֶׁת הַזּוֹנָה שֶׁלָּהּ מֵאֲשֶׁר מסולְפיקְיָה, בִּתּוֹ שֶׁל סֶרְוֵיוּס!" (שיר 4). מה שקרה לאחר מכן לסולפיקיה אינו ידוע, אך, בהתאם לפרדיגמה של הפטריארכיה הרומית, היא ככל הנראה ניתנה לנישואים עם איזה נער אחר שאביה אישר. החוקר בריאן ק' הארווי (Brian K. Harvey) מעיר על מעמד האישה ברומא העתיקה ואופן הגדרת חייה ביחס לגברים:

"בניגוד למעלות הגברים, נשים זכו לשבחים על ביתן ועל חיי הנישואים. מעלותיהן כללו נאמנות מינית (castitas), תודעת הגינות (pudicitia), אהבה לבעלה (caritas), התאמה לזוגיות (concordia), מסירות למשפחה (pietas), פוריות (fecunditas), יופי (pulchritude), עליצות (hilaritas), ואושר (laetitia)... כפי שמודגם בכח של הפאטר-פמיליאס (paterfamilias), רומא הייתה חברה פטריארכלית."

בעלים, או גברים בכלל, לא הוערכו באותם סטנדרטים של סגולה וזה היה נכון גם לגבי יחסי מין כמו לכל היבט אחר של מערכות יחסים בין גברים לנשים.

ונוס עולה מהים, ציור קיר מפומפיי

יחסי מין ברומא העתיקה

מערכות יחסים אלה הוגדרו על ידי צירוף זוגי של שנים עשר אלים, המכונים באופן קולקטיבי 'די קונסנטס' (Dii Consentes), אשר עיצבו התנהגות מינית וזוגית הולמת לבני אדם. ששת הזוגות האלוהיים האלה היו:

הדת הייתה בחסות המדינה - המדינה כיבדה את האלים והאלים בירכו את המדינה - ולכן הקפדה על תבניות האלים נחשבה חיונית לבריאותה ושגשוגה של רומא. הדוגמה הידועה ביותר לכך היא הבתולות הווסטליות, נשים ששירתו את האלה וסטה ונשארו טהורות במשך כל זמן הכהונה בשירות זה. המודל של הסכמי ה'די קונסנטס' העניק קדימות לאלים הגברים שהיו חופשיים לעסוק בפרשיות מחוץ לנישואים ואילו בנות הזוג שלהם לא היו; זה קבע את הפרדיגמה ליחסי המין הרומאים.

וסטה (המפורסמת ביותר מהאלות הטהורות) ושאר האלות הנשיות שמרו על מידותיהן הטובות וכיבדו את בני זוגם, אך זה היה נחשב "לא גברי" לאלים הגבריים לעשות כך. גברים היו חופשיים וכמעט צפויים לעסוק בפרשיות מחוץ לנישואים עם נשים, נערים צעירים וגברים אחרים, כל עוד שותפיהם לא היו אזרחים רומאים בני חורין. יחסי מין נחשבו להיבט טבעי ונורמלי של החיים, ולא הייתה הבחנה בין מין הטרו או הומוסקסואלי - לא הייתה אפילו הכרה לשונית במושג הומוסקסואליות כשונה מהטרוסקסואליות - שניתן היה ליהנות מהם כל עוד שני המעורבים הסכימו להשתתף. פסטיבלים כמו 'לופרקאליה' (Lupercalia), שחגגו פוריות, כללו תצוגות פתוחות של מיניות וזונות קיבלו בהם מקום של כבוד. המדינה התערבה בעניינים מיניים רק כאשר בחירותיו של מישהו איימו על הסטטוס קוו. היו ארבע בחירות / מעשים מרכזיים הנוגעים למיניות, שאם הם היו מופרים או שהיו עוסקים בהם, הם חייבו צעדים משפטיים:

  • קסטיטס (Castitas) - נוגע לנשים שבחרו בחיים של טהרה (כמו בתולה וסטלית) ולא יכלו לבטל את הבחירה הזו ללא עונש חמור, בדרך כלל מוות.

  • אינססטום (Incestum) - חילול של בן משפחה, אזרח רומי שנולד בן חורין, בתולה וסטלית, או כל אדם אחר שבחר להישאר טהור.

  • ראפטוס (Raptus) - חטיפה מתוך כוונה גלויה או סמויה לקיים יחסי מין. ראפטוס התייחס אפילו לאלה שהלכו ברצון עם "שוביהם" - כמו נשים צעירות שבחרו לברוח - משום שעשו זאת ללא הסכמת אביהן.

  • סטופרום (Stuprum) - אונס או התנהגות מינית לא הולמת אשר כללה רומן מחוץ לנישואים עם אזרח רומי בן חורין.

פרט להפרות הנוגעות למוסר וטאבויים חברתיים אלה, אזרחי רומא היו חופשיים לעסוק בכל סוג של פעילות מינית שרצו. את הבעיות בין בני הזוג באחריותם היה לפתור, ואם לזוג נשוי היתה מחלוקת - בנוגע לבעיה מינית או אחרת - הם הביאו את בעייתם לאלה ויריפלקה (Viriplaca), היבט של יונו שפירושה המילולי הוא "מרגיע-גבר", במקדש שלה על גבעת הפאלאטיום, ששם התייחסו אליה. הבעל והאישה היו מסבירים כל אחד את בעייתם בפני יועצת-כוהנת נישואים, והיא פתרה את זה, אם כי לרוב לטובת הבעל.

פרסקו רומי מפומפיי / the House of the Centurion, Pompeii

בעלים ביקרו זונות בבתי בושת לעתים קרובות או פגשו בהן במסיבות או בפסטיבלים. זנות, גברית ונשית, לא הייתה רק חוקית אלא גם נחשבה להיבט טבעי בחברה כמו העסקת אנשים לטיאטוא הרחובות ולנקוי בתי השימוש. זונות נחשבו, באופן טבעי, לאינדווידואלים ממעמד נמוך, אך כך נחשבו גם רקדנים, שחקנים, גלדיאטורים וזמרים. מעמד חברתי מכובד היה שמור לאלה שהשתלבו בצורה מסודרת בפרדיגמה של ההיררכיה החברתית, ואותם אנשים תמיד היו נשואים.

פרסקו רומי / Casa del ristorante in Pompeii

חוק 'לקס סקנטיניה'

גברים היו חופשיים לקיים יחסי מין עם גברים, אך בדרך כלל הם היו מקובלים רק במקרים בהם הגבריות של האזרח הרומי בן החורין לא הייתה כפופה לחוק 'לקס סקנטיניה' (Lex Scantinia), אחרת זה הוביל את שמו ואת המוניטין המשפחתי שלו לשמצה או לאינפמיה (infamia) - אובדן מעמד משפטי או חברתי.


'לקס סקנטיניה' היה חוק רומי שלדעת ההיסטוריונים נוצר כדי להעניש כל אזרח גבר בעל מעמד גבוה שלקח מרצון חלק בהתנהגות מינית פסיבית. מנקודת מבט חברתית, להיות "פסיבי" או "כנוע", איים על מרקם הגבריות, כאשר תכונות נשיות, כניעה וגינונים פסיביים היו מעשים של המעמד הנמוך והעבדים.


יחסי מין חד מיניים עם זונות או עבדים למעשה היו מקובלים, לא פגעו בגבריותו של בן החורין כל עוד האזרח בן החורין לקח את התפקיד הפעיל של החדירה. במקרים נדירים, בני חורין העניקו את הפתח האנאלי או את "הסקולטימה" ("scultima") שלהם, והם נקראו בסלנג מליצי "סקולטמידיונוס" (Scultimidonus), המתורגם כ"מעניק חור הישבן", שהוזכר בטקסט של הסטיריקן הרומי, גאיוס לוקיליוס (~ 160- 103 לפנה"ס).

סאטיר ונימפה, סמלים מיתולוגיים של מיניות בפסיפס מחדר שינה בפומפיי

בלגיונות, פעילות הומוסקסואלית בקרב חיילים נחשבה להפרת המשמעת הצבאית והיתה כפופה לעונשים קשים. פוליביוס (~ 200–118 לפנה"ס), היסטוריון יווני דיווח בכתבי העת שלו שפעילות מינית בקרב חיילים נענשה בפוסטריום (fustuarium) - הכאה למוות.


כמו עם כל בן חורין, חיילים הורשו לנהל יחסים חד מיניים עם עבדים, זונות ושבויים, כאות לסמכותם המינית ולגבריותם (הפעילה). אירוע שסיפר פלוטרכוס בביוגרפיה שלו על מריוס, ממחיש את זכותו של החייל לשמור על הגינותו המינית. במקרה זה, לגיונר בשם טרבוניוס היה מושא לתקיפות מיניות של הקצין העליון שלו, גאיוס לוסיוס. טרבוניוס הובא בפני בית דין באשמת הריגתו של לוסיוס, אך מאוחר יותר זוכה וזכה באות של אומץ על הגנה על גבריותו וטוהר הגבר בן החורין.


במקרה אחר של יחסים חד מיניים בצבא, De Bello Hispaniensi, ספר שמאמינים כי נכתב על ידי יוליוס קיסר (למרות שזהות הכותב נמצאת במחלוקת קשה), מפרט את מסעותיו של הקיסר בחצי האי האיברי ומזכיר קצין רומאי העוסק בקביעות במעשים מיניים עם פילגשו (concubine).


למרות ש'לקס סקנטיניה' ואכיפת החוק מוזכרים בכמה מקורות קדומים, כמו ב-227 לפנה"ס כשגאיוס סקנטיניוס קפיטולינוס הועמד למשפט 'לקס סקנטיניה' בגין התעללות מינית בבנו של מרקוס קלאודיוס מרקלוס; החוקיות המלאה והוראות החוק עדיין לא ברורים. 'לקס סקנטיניה' מעולם לא הוכחה כתקיפה ישירה של הומוסקסואליות, וגם לא מחשיבה את המעשה הכללי ברומא העתיקה כפשע. במקום זאת, זה היה למעשה כלל למשטור אופיו הגברי של אזרח רומאי על ידי אכיפה, כך שבן חורין יקח את התפקיד "הפעיל" במין.


אונס ועבדות חד מיניים

'לקס סקנטיניה' פטר גברים בני חורין מהשמצה והעמדה לדין במקרה של אונס או יחסי מין פסיביים כפויים. לטענת המשפטן פומפוניוס (Pomponius), "כל גבר שנאנס בכוח שודדים או אויב בזמן המלחמה לא צריך לשאת שום סטיגמה". עם זאת, בן חורין שאונס אחר נחשב לפשע חמור, מעשה כזה נשא גזר דין מוות. כדי למנוע אונס של קטינים, נערים היו לובשים בגד טוגה, סימן של "מעמד שלא ניתן לחלל" ובולה (Bulla) כדי להסיר את מבטם הבוחן של גברים.

ילד רומי עונד בולה

אזרח רומאי הורשה לנצל את העבדים שלו למין, לא משנה הגיל או נסיבות הלידה. רומאי שנולד בן חורין יכול היה לאנוס, לענות ולהתעלל ברכושו ללא האשמה או העמדה לדין. לעבד לא הייתה שום הגנה אזרחית או סמכות הנוגעת לגופו; למעשה, גופו של עבד היה אמור לשמש לשיכוך תיאבונו המיני של הדומינוס (Dominus) שלו.


הקיסר אדריאנוס (117 עד 138 לספירה), הבונה של חומת אדריאנוס בצפון נומברלנד באנגליה, תועד כמי שקיים מערכת יחסים עם נער ביתיני-יווני בשם אנטינואוס, מערכת יחסים שלפי השמועות היתה גם בעלת אופי מיני. במהלך מסע גורלי במורד הנילוס טבע אנטינואוס (130 לספירה) בנסיבות שחלק מההיסטוריונים מאמינים כי היו בעלות אופי פולחני (שנוי במחלוקת). לזכרו ייסד אדריאנוס את העיר אנטינופוליס (Antinopolis) במצרים והקדיש את שמה לאנטינואוס, כבוד שלא נקשר בדרך כלל לחברים מחוץ למשפחה השלטת.


בניגוד לאנטינואוס, נערים שנולדו או נמכרו לעבדות, שנתפסו כשלל מלחמה, או חופשיים (עבדים משוחררים) נוצלו לרוב וניצודו מינית. למעשה זה נחשב למקובל מבחינה חברתית להתעלל בעבדים גברים צעירים, במעשים שפלים של פֶּדֶרַסְטְיָה (Pederasty) על ידי מעמד העילית של גברים רומאים מבוגרים.


המושג 'פור דליקאטוס' ('puer delicatus' או 'deliciae'), שפירושו מתוק, עדין, הוחל לעיתים קרובות על ילדים עבדים ששימשו באופן ספציפי לסיפוק מיני ולליווי. נוהג זה מתואר על "גביע וורן", גביע כסף רומי מתקופת השושלת היוליו-קלאודית, המאה ה-1 לספירה (אף כי אותנטיות הגביע שנויה במחלוקת). הגביע מעוטר בתבליטים של פעילויות חד מיניות, שאחד מהצדדים מתאר בוגר צעיר שחודר נער עבד צעיר או 'פור דליקאטוס'.

גביע וורן - גבר מזוקן המקיים יחסי מין אנאליים עם נער צעיר / המוזיאון הבריטי, לונדון.

הצד השני מתאר בוגר צעיר יותר שמחזיק ילד לשם קיום יחסי מין. התסרוקת של הילד אופיינית ל'פור דליקאטוס', נער עבד שנבחר בזכות מראהו הטוב כדי לשמש כמועדף על אדונו. המבוגר חובש זר, אולי מציין את תפקידו כ"כובש ארוטי". הנוהג החד מיני הרומי נבדל מזה של היוונים, שביניהם פדרסטיקה הייתה מערכת יחסים מוכרת חברתית בין גברים שנולדו בני חורין בעלי מעמד חברתי שווה. גברים רומאים, לעומת זאת, היו חופשיים לנהל יחסים חד מיניים ללא תפיסה של אובדן גבריותם רק אם הם לקחו את התפקיד של החדירה ובן זוגם היה נחות חברתית, כמו עבד או זונה גברית: הפרדיגמה של מיניות גברית "נכונה" הייתה כיבוש ושליטה.

גביע וורן - "הכובש האירוטי" עטור הזר וה'פור דליקאטוס' שלו / המוזיאון הבריטי, לונדון.

במקרים קיצוניים יותר, 'פור דליקאטוס' היה מסורס ומולבש בלבוש נשי. זה היה ניסיון מוזר ושפל לשמור על תכונות נערות ולהאריך את האטרקטיביות הנשית והפסיבית אצל ילדים וגברים צעירים. הסחר ההולך וגדל בעבדים לצורך סיפוק מיני, ובמיוחד הסחר בסריסים וב'פור דליקאטוס' בתקופת האימפריה המוקדמת הביא את הסנאט לאשר הצעת חקיקה שבסופו של דבר אסרה על סירוס עבד בניגוד לרצונו "לתאוות בשרים".


המגמה הייתה כזו, שאפילו לנירון קיסר המפורסם (54 עד 68 לספירה) היה 'פור דליקאטוס' בשם ספורוס (Sporus). צעיר בעל קסם נשי ראוי לציון, אותו הוא סירס וכנראה הלביש אותו ברגאליה (Regalia), בגד שהיה שמור רק לקיסריות רומיות. מקורות מאמינים כי מאוחר יותר הוא התחתן עם ספורוס, לאחר מות אשתו פופאה סבינה (Poppaea Sabina).

פרסקו רומי מפומפיי / Museo Archeologico Nazionale Naples

בתי בושת

בואו נפנה כעת למסלינה, אשתו השלישית של הקיסר הרומי קלאודיוס: מלכת הזונות האימפריאליות, מסופר שהיא התגנבה באופן קבוע מהמיטה בזמן שקלאודיוס ישן כדי לבקר בבית בושת מצחין, תוך שימוש בשם עבודה 'ליסיסקה' ('Lycisca') - 'כלבת זאב'. הסופר הרומי פליניוס הזקן מספר את הסיפור המביך על האורגיה האפית של מסלינה, בו היא קראה תיגר על זונה ותיקה למרתון מין בן 24 שעות. הקיסרית ניצחה עם 25 שותפים - לקוח אחד לשעה.

אמנות ארוטית על קיר בפומפיי / House of the Centenary, Pompeii

באופן שגרתי יותר, המשורר אובידיוס התעקש שחלק מנשות העילית היו 'קצת מחוספסות' - רגש שהדהד פטרוניוס בסטיריקון שלו [רומן על החברה הרומית], המתאר כיצד כמה נשים מהמעמד הגבוה בערו מתשוקה לגברים מהמעמד הנמוך - רקדנים, פועלים וגלדיאטורים.


יחסי מין מוצגים באופן בולט לאורך כל "חייו המחליאים" של הקיסר אלאגבאלוס (~ 203-222 לספירה), מפר חוק וסוטה ידוע לשמצה, המוכה מבלבול מגדרי ושחיתות. עם זאת, לא ניתן היה להאשים אותו בחוסר הומור; על פי ההיסטוריה אוגוסטה [אוסף ביוגרפיות של קיסרים רומאים מאדריאנוס ועד נומריאנוס וקארינוס]:

"הוא הוכה תאווה בכל פתח בגופו, ושלח סוכנים בחיפוש אחר גברים עם פין גדול כדי לספק את תשוקותיו... גודל האיבר של האדם קבע לעיתים קרובות את התפקיד שקיבל. הוא נהג לנעול את חבריו כשהם שיכורים ופתאום, בלילה, הכניס לחדר אריות, נמרים ודובים - בחשאי באופן בלתי מזיק - כך שכאשר החברים האלה יתעוררו הם ימצאו עם שחר, או גרוע מכך במהלך הלילה, [חיות בר] איתם בחדר השינה. כמה מהם מתו [מהלם] כתוצאה מכך."

הדברים הלכו רחוק יותר כאשר אלאגבאלוס הציע הון עתק לכל רופא שיוכל לתת לו איבר מין נשי קבוע או, כלשונו של ההיסטוריון הרומאי דיו קסיוס, "לתחבל נרתיק אישה בגופו באמצעות חתך".


קפיצה מהירה ל-525 לספירה ומין היה עדיין היבט מרכזי בחיים הרומיים. תאודורה, שהייתה קיסרית עם בעלה יוסטיניאנוס הראשון, עבדה בבית בושת בקונסטנטינופול, שם הופיעה בפנטומימה ובבורלסקה שטופי זימה, בהם נהגה להרים את שמלתה ולחשוף את אבריה ולהציג מחזות זואופילים כגון המיתולוגיה על לדה והברבור בהן החביאה גרגירים בין רגליה בעוד ברבור מאומן שולף אותם משם. הזמנת שחקנים עמיתים לקיים איתה יחסי מין על הבמה היה עוד קטע במסיבות של תיאודורה.


אולם תאודורה הפכה מאוחר יותר לקדושה מדומה עם הרפורמות החברתיות שלה המגנות על נשים מפני התעללות פיזית ומינית ומאפליה, שנחקקה כשנכנסה לתפקיד הקיסרית.

פרסקו רומי מפומפיי

נישואים ברומא העתיקה

ברומא לא היה טקסי נישואים כפי שהם מוכרים בימינו. הנישואים היו חוקיים רק בין שני אזרחים רומאים שהגיעו להסכמה, אך כנראה ש"הסכמה" לא תמיד ניתנה באופן חופשי. אם אב היה מסדיר נישואים לבנו או לבתו, אלא אם היה רחמן להפליא, ציפה מהילד לעשות זאת גם אם הוא העדיף שלא. ברומא היו שלושה סוגים של נישואים שהוכרו כמחייבים מבחינה משפטית:

  • קונפראריטיו (Confarreatio) - "עם כוסמין" - הנישואים האציליים האופייניים שאופיינו בטקס בו חולקו עוגות ולחם כוסמין. ידועים גם כנישואי מאנוס (יד - manus), מכיוון שהכלה ניתנה מיד אביה לזה של החתן.

  • קואמפטיו (Coemptio) - "ברכישה" - נישואים פּלֶבֶּאים שבהם אחד רכש את כלתו, בדרך זו או אחרת, ממשפחתה.

  • אוסוס (Usus) - "ניסיון" או "שימוש" - נישואים פלבאים שהוכרו על ידי חיים משותפים ארוכי טווח של שני בני הזוג.

התיאור הבא של חתונה רומית עוקב אחר המסורת של קונפראריטיו.

לפני החתונה הוקראו בשורות ובית אבי הכלה קושט בפרחים וטפטינים. אם הבשורות היו טובות, הטקס יכול היה להתקיים והחתן והכלה הובאו יחד לחדר הציבורי של הבית בו התכנסו האורחים. טקסי נישואים בדרך כלל התקיימו מיד לאחר הזריחה, שסימלה את החיים החדשים שהזוג התחיל.


לטקס נדרשו עשרה עדים כדי שיהיה חוקי ולמרות שהיה במקום כהן, הוא לא ערך את הטקס. מטרונית (matron) הייתה צועדת קדימה ומחברת את ידיהם של בני הזוג ואז הכלה הייתה מקריאה נדר קבוע: "היכן ומתי שאתה, גאיוס, אז ושם אני, גאיה". הנדר, שהיה תמיד זהה ולא משנה מה שמות בני הזוג, סימל את הכלה שנכנסת כעת לבית החתן. לאחר מכן היו בני הזוג מתיישבים ביחד כאשר המנחות הועלו ע"י הכהן ליופיטר (או מאוחר יותר ליונו) ואז הם חלקו באכילה של עוגת כוסמין, לסיום הטקס.


לאחר מכן, ברכו את הזוג החדש ונוהלו טקסים אחרים למזל ולנישואים מאושרים. אז הצטרפה מסיבת החתונה כמשתה גדול שהסתיים כשכל אורח קיבל חתיכה מעוגת החתונה לקחת הביתה. לאחר מכן המסיבה ליוותה את החתן והכלה לביתם החדש (או לבית אבי החתן). התהלוכה מתוארת על ידי החוקר הרולד וו. ג'ונסטון (Harold W. Johnston):

"[התהלוכה] הייתה פונקציה ציבורית, כלומר, כל אחד יכול היה להצטרף לתהלוכה ולקחת חלק בצהלה שייחדה אותה; מספרים לנו שאנשים בדרגה גבוהה לא היססו לחכות ברחוב כדי לראות כלה. כשהתקרב הערב, התהלוכה התארגנה לפני בית הכלה כשבראשה נושאי לפידים ונגני חליל. כשהכל היה מוכן, הושר המנון הנישואים והחתן לקח את הכלה במפגן כוח מזרועות אמה. הרומאים ראו במנהג זה זכרון לאונס הסביניות, אך ככל הנראה הוא התחיל הרבה לפני כינונה של רומא, כמנהג הנישואים על ידי חטיפה שרווח בקרב עמים רבים. הכלה תפסה אז את מקומה בתהלוכה."

הכלה, בזמן שהלכה, הייתה משליכה מטבע אחד שהוקדש לרוחות הדרכים (מנחה למזל בדרכה העתידית בנישואים) ונתנה שני מטבעות לבעלה הטרי, האחד לכבד אותו אישית והשני לכבד את הרוחות של ביתו. בזמן שהם הלכו יחד, החתן השליך אגוזים וממתקים לקהל והאנשים שהלכו אחריהם השליכו אותו הדבר בחזרה עד שהגיעו לבית החתן (מזכיר את הטקס בימינו בו מושלך אורז בחתונות).


כשהגיעו לשם, החתן היה מרים את כלתו מעל סף הדלת כדי להוביל אותה פנימה. ג'ונסטון מציע שייתכן שגם זה היה "שריד נוסף של נישואים על ידי חטיפה", אך יכול היה גם למנוע מהכלה למעוד וליפול או, סביר יותר, היה מחווה סימבולית של לקיחתה מחייה הקודמים והכנסתה בקלות לחייה החדשים. לאחר מכן הוזמנו חברים קרובים ומשפחה אל תוך הבית בו הבעל הציע לאשתו הטרייה אש ומים כאלמנטים חיוניים של הבית והיא הדליקה את האש הראשונה שבאח. לאחר מכן נערך משתה נוסף עד שהזוג החדש פרש למשך הלילה.


הגיל החוקי המינימלי לילדה להינשא היה 12, ולילד 15, אך רוב הגברים התחתנו מאוחר יותר, בסביבות גיל 26. הסיבה לכך היא שגברים נחשבו לא מאוזנים נפשית בין הגילאים 15-25. הם חשבו שהם נשלטים לחלוטין על ידי תשוקותיהם ואינם מסוגלים לשפוט בצורה נבונה. נערות נחשבו לבוגרות יותר בגיל מוקדם יותר (עובדה מקובלת בימינו) ולכן היו מוכנות לאחריות הנישואים כשהן היו צעירות, לרוב במידה ניכרת, מהחתן.

טקס נישואים רומי

נישואים חד מיניים

החוק הרומי מעולם לא הכיר רשמית בנישואים חד מיניים, אך בשנות הקיסרות הראשונות, חתונות של בני אותו מין היו למעשה נפוצות. מרקוס ולריוס מרטיאליס מתייחס לנישואין בין גברים כ"משהו שמתרחש לא לעיתים רחוקות, למרות שהסתייגו מכך", למרות שאין קשר חוקי בנישואים חד מיניים, זה לא הרתיע את הרומאים בני החורין או את הקיסרים מלנדור נדרים.


דוגמה כזו הייתה בתחילת המאה ה-3 לספירה, הקיסר אלאגבאלוס (כן, אותו אדם מבחיל שכבר הוזכר), שליט אקסצנטרי ודקדנטי תואר ב'היסטוריה אוגוסטה' כמי שהתחתן עם גבר ספורטאי, שנקרא אאוריליוס זוטיקוס (Aurelius Zoticus) בטקס חתונה ציבורי ברומא.


עם הזמן, עמדות כלפי מעשים חד מיניים החלו להשתנות, וכך גם זהותה הדתית של האימפריה. האלים הפאגנים הפוליתאיסטיים, כמו יופיטר ומרס, הוחלפו בדת המונותאיסטית החדשה של הנצרות והשפעתה התפשטה ברחבי העולם הקלאסי.


במאה ה-4 לספירה, איסורים חוקיים נגד נוהגים של נישואי הומוסקסואלים הוחלו על ידי הקיסרים הנוצרים כחלק מקודקס תאודוסיאנוס (ליקוט החוקים הרומיים). בשנת 390 הכריזו שלושת הקיסרים הנוצרים, ולנטיניאנוס השני, תאודוסיוס הראשון וארקדיוס על הומוסקסואליות כלא חוקית בכל רחבי האימפריה לכל הרומאים שנולדו בני חורין, תחת איום של ענישה בשריפה.


תחת הקיסר הביזנטי, יוסטיניאנוס הראשון, (527 עד 565 לספירה), נקבע כי כל סוג של התנהגות הומוסקסואלית הוא "מנוגד לטבע" ואסור ברחבי האימפריה המזרחית... בשלב זה, השפעת הנצרות הייתה האמונה הדומיננטית של האימפריה הביזנטית והאידיאלים שלה, החוק המקובל בהשקפות התרבותיות של החברה.


לסיכום

הנישואים היו, לפחות מבחינה טכנית, מונוגמיים אך גירושים היו מקובלים, לא נקשרה לכך שום סטיגמה, ונישואים חוזרים לא רק שהיו מקובלים באותה מידה אלא שגם היו צפויים. בתקופת הרפובליקה הרומית (509-27 לפנה"ס) גירושים היו פחות שכיחים ממה שהיו בתקופת האימפריה (27 לפנה"ס - 476 לספירה). מוסד הנישואים הפך לא פופולרי בזמן האימפריה, שיעור הילודה ירד, ואוגוסטוס נאלץ לחוקק חוקים שמעניקים הרשאות מיוחדות לזוגות נשואים שהביאו לפחות שלושה ילדים.


אף שהנישואים הובנו יותר כחוזה חברתי מאשר ביטוי של אהבה וכבוד הדדי, ללא ספק היו נישואי אהבה רבים. למותה של אישה באיחוד כזה מתייחס פליניוס הצעיר (~ 61-113 לספירה) במכתב לחבר:

"ידידנו מקרינוס ספג מכה קשה. הוא איבד את אשתו, אישה בעלת אופי מופתי... הוא היה נשוי לאישה זו במשך שלושים ותשע שנה ללא מריבה או פגיעה. אישה זו התייחסה לבעלה בכבוד הגדול ביותר ואכן היא היתה ראויה לאותו הדבר בתמורה. כל כך רבות וכל כך גדולות היו הסגולות שהיא הדגימה בכל שלב בחייה! ואכן, למקרינוס יש נחמה אחת גדולה בכך שהיה לו דבר כל כך טוב זמן כה רב. עם זאת, אני בטוח שמאותה סיבה הוא כואב עוד יותר בגלל הידיעה על מה שאיבד."

אף שהפטריארכיה הרומית שלטה על אופן הגדרת ותפיסת הנישואים, וציפו מגברים לנהל פרשיות מחוץ לנישואים, עדיין היה מקום לקשרים כנים ואוהבים בין בעלים ונשים המבוססים על אמון וחיבה הדדית. לנשים אולי לא היה סוג השוויון שהיו זכאיות לו, אך עדיין רבות הצליחו לחיות חיים מספקים ומלאים ולעתים קרובות בנוחות של האהבה, הכבוד וההערצה של בעליהן.

מקורות:

Ancient.eu

Heritage Daily

History Extra