סר תומס סטמפורד ראפלס (Sir Thomas Stamford Raffles), המנהל הקולוניאלי הבריטי, נחשב בדרך כלל כמייסד סינגפור של ימינו. עם זאת, ההיסטוריה של מדינת האי הזו נמשכת הרבה לפני הגעתו של סטמפורד ראפלס. בשל מיקומה האסטרטגי, סינגפור, אשר הייתה ידועה בתקופה מוקדמת יותר בשם טמסק (Temasek), נחשקה על ידי מעצמות אזוריות שונות, כמו סריביג'יה (Srivijaya), מג'פהיט וסיאם.
תיאורים ספרותיים וחפצים שנחשפו במהלך חפירות ארכיאולוגיות מספקים תמיכה להיסטוריה המוקדמת של סינגפור. אחד החפצים האניגמטיים ביותר ששופכים אור על ההיסטוריה המוקדמת של סינגפור הוא מה שנקרא אבן סינגפור.
אבן סינגפור היא שבר של אבן בגובה של 101 סנטימטרים. במקור, אבן זו הייתה חלק מלוח אבן חול גדול שהיה בגובה של 3 מטר ובאורך של 2.7 מטר. על פני הלוח, 50 שורות של כיתוב מכסים שטח ברוחב 2.1 מטר וגובה 1.5 מטר. איש אינו בטוח לחלוטין מתי נחקקו הכתובות על האבן, וחפץ זה תוארך באופנים שונים מהמאה ה-10 עד המאה ה-14.
בשל האופי המסתורי של האבן, היא נקשרה לאגדה המקומית של בדאנג (Badang). על פי הפולקלור של סינגפור, בדאנג היה אדם חזק להפליא. בסיפורים, הוא השיג את כוחו העל אנושי בעזרת אכילת קיא של שד מים שאותו תפס גונב את הדג שלו. החדשות על כוחו החדש של בדאנג התפשטו במהירות באי, ובסופו של דבר הוא הפך להולובלאנג (Hulubalang - לוחם) של מלך סינגפורה. עד מהרה התפרסמה תהילתו של בדאנג גם במדינות שכנות, ואלופים נשלחו לבחון את כוחם נגדו.
אחד מהאלופים הללו היה ואדי ביז'איה (Wadi Bijaya), האיש החזק בחצרו של שליט הודו. ואדי ביז'איה הפליג לסינגפורה, ואתגר את באדאנג בתחרות כוח. בסדרת תחרויות שבאו לאחר מכן, באדאנג ניצח בקלות את ואדי ביז'איה. האחרון מבין המבחנים הללו היה זריקת סלע גדול. בעוד ואדי ביז'איה הצליח רק להרים את הסלע עד לברכיו, בדאנג הרים אותו בקלות מעל ראשו והעיף אותו אל שפך נהר סינגפור, שהיה במרחק של 500 מטר מהמקום בו הוא עמד.
ביוני 1819, חודשים ספורים לאחר הגעתו של סר סטמפורד ראפלס לסינגפור, נמצא לוח אבן חול בגובה של כ-3 מטר ובאורך של 2.7 מטר על ידי פועלים שפינו את עצי הג'ונגל בצד הדרום מזרחי של שפך נהר סינגפור. הוא ניצב על צוק שהוכר כרוקי פוינט (Rocky Point), ומאוחר יותר כארטילרי פוינט (Artillery Point), מבצר פולרטון (Fort Fullerton) ומשרד המאסטר (Master Attendant's Office). בשנת 1972 נבנתה הארכה קצרה מאתר הלוח והוצב עליה פסל של חיה מיתית בשם מרליון שהיא הסמל הלאומי של סינגפור (הפסל הועבר מאז). על פי מאמרים מכתב העת של האגודה האסיאתית של בנגל, אשר נאספו על ידי סר ויליאם אדוארד מקסוול (Sir William Edward Maxwell) ופורסמו מחדש ב-1886, ד"ר ד.וו. מונטגומרי (Dr. D.W. Montgomerie) אמר שהסלע נחשף על ידי כמה מלחים בנגלים שהועסקו על ידי קפטן פלינט (Captain Flint, R.N) המפקד הראשי:
זוכר את המצב שלו [לוח אבן החול] על הנקודה הסלעית בצד הדרומי [דרום מזרח] של הכניסה לנחל סינגפור. נקודה זו היתה מכוסה בעצי יער ובג'ונגל בשנת 1819, והאבן נחשפה על ידי חבורה של בנגלים שהועסקו על ידי קפטן פלינט, ר.נ. (המפקד הראשי); האנשים שגילו את הכתובת היו מאד מפוחדים, ולא ניתן היה לגרום להם להמשיך עם הפינוי, שאם אני זוכר נכון, הושלם על ידי סינים בשכר גבוה.
על הלוח היו כתובות 50 או 52 שורות כתב, אך בעת גילויו משמעות הכתובת כבר הייתה בגדר תעלומה לתושבי האי. ג'ון קרופורד (John Crawfurd), שהיה תושב סינגפור, תיאר את הלוח ביומנו ב-3 בפברואר 1822 במונחים הבאים:
בסטוני פוינט המהווה את הצד המערבי של פתח הסולט קריק, עליו בנויה העיר המודרנית סינגפור, התגלה, לפני שנתיים, לוח אבן חול קשה ועליו כתובת. אותו בדקתי מוקדם הבוקר. האבן, בצורתה, היא מסה גסה, שנוצרה מחציו של לוח גדול שנשבר לשני חלקים כמעט שווים באמצעים מלאכותיים; שכן שני החלקים פונים זה לזה, מופרדים בבסיסם במרחק של לא יותר מ-2.5 רגל [75 ס"מ], ונשענים זה מול זה בזווית של כ-40 מעלות. על המשטח הפנימי של האבן חקוקה הכתובת. הביצוע גס בהרבה מכל דבר מהסוג שראיתי בג'אווה או בהודו; והכתובת, אולי מהזמן, במידה מסוימת, אבל יותר מההתפוררות הטבעית של הסלע, נמחקה עד כדי כך שהיתה די בלתי קריאה כחיבור. עם זאת, פה ושם, כמה אותיות נראות די ברורות. האות היא עגולה יותר מאשר מרובעת.
ג'יימס פרינספ (James Prinsep), חוקר עתיקות אנגלו-הודי שייסד את כתב העת של האגודה האסיאתית של בנגל, פרסם מאמר בכתב העת ב-1837 מאת ד"ר ויליאם בלנד (Dr. William Bland) מאוניית הוד מלכותה וולף, שקבע כי עשה תעתיק של כל מה שנותר בכל דרך מורגשת על הלוח. ד"ר בלנד תיאר את הלוח כך:
על לשון אדמה המהווה את סיומה של הגדה הימנית של הנהר בסינגפור, הנקראת כיום ארטילרי פוינט, ניצבת אבן או סלע מאבן חול אדומה גסה בגובה של כעשרה רגל, בעובי של שניים עד חמישה רגל, ובערך תשעה או עשרה רגל באורך, בצורת טריז משהו, עם תאים שחוקים ממזג האוויר. הפנים המשתפלים לדרום-מזרח בזווית של 76° הוחלקו כלפי מטה בצורה של ריבוע לא סדיר, המציג רווח של כשלושים ושניים רגל רבועים, בעל קצה מוגבה מסביב. על פני השטח הזה נחקקה במקור כתובת, של כחמישים שורות, אבל האותיות נשחקו מאד בגלל מזג האוויר עד שחלקן הגדול בלתי קריא. ובכל זאת, נותרו רבות שהן פשוטות מספיק, במיוחד אלה בפינה הימנית התחתונה, היכן שהקצה המוגבה של האבן הגן עליהם במידה מסוימת.
מלבד מקומיים סקרנים, הלוח משך את תשומת לבם של חוקרים אירופאים. המזרחן ההולנדי, יוהאן קנדריק קספר קרן (Johan Kendrik Caspar Kern), למשל, ערך את המחקר האפקטיבי הראשון של האבן. עד מהרה עקבו חוקרים אחרים אחר קרן בניסיונו לפענח את הכתובת. אפילו סטמפורד ראפלס, שבעצמו גילה עניין רב בהיסטוריה ובציוויליזציה של הארכיפלג המלאי, ניסה לפענח את הכתובת של האבן. הכתובת היא בעלת משמעות פוטנציאלית להבנת ההיסטוריה של האי, ולכן מצער שהיא נותרה בלתי מפוענחת.
בינואר 1843, בהוראת מהנדס ההתיישבות בפועל, קפטן ד.ה. סטיבנסון (Captain D.H. Stevenson), הלוח פוצץ לרסיסים כדי לפנות ולהרחיב את המעבר בשפך נהר סינגפור כדי לפנות מקום למבצר פולרטון ולמגוריו של מפקדו. חלק מהמקורות טוענים כי המפקח על עבודות ציבוריות, ג'ורג' דראמגול קולמן (George Drumgoole Coleman), היה אחראי להשמדתה של האבן, אך הוא היה בחופשה ולא בסינגפור בזמן הפיצוץ. לוטננט-קולונל ג'יימס לואו (James Low) עתר על מנת להציל את לוח האבן, אך נאמר לו שהוא בדרכו של בונגלו מתוכנן. עם הפיצוץ, הוא חצה את הנהר ממשרדו ובחר שברים שעליהם היו אותיות. מכיוון שהשברים היו מסורבלים מאד, הוא חתך אותם ללוחות קטנים בעזרת גבר סיני. הוא בחר כמה מהשברים הקטנים יותר הנושאים את החלקים הקריאים ביותר של הכתובת ושלח אותם למוזיאון של החברה המלכותית האסיאתית בכלכותה (הידוע כיום בשם המוזיאון ההודי) לניתוח, לשם הם הגיעו בערך ביוני 1848.
על פי המסמכים של מקסוול, כאשר הידיעות על הרס לוח אבן החול הגיעו לבנגל, ביקש ג'יימס פרינספ ממושל התיישבויות המיצרים (Governor of the Straits Settlements), קולונל וויליאם ג'ון באטרוורת' (William John Butterworth), לאבטח את כל השברים הקריאים שעדיין קיימים ולשלוח אותם למוזיאון החברה המלכותית האסיאתית. באטרוורת' השיב:
את החלק היחיד שנותר מהאבן שאתה מזכיר, מלבד מה שאולי יש לקולונל לואו, מצאתי שוכב במרפסת של משרד האוצר בסינגפור, שם הוא שימש כמקום ישיבה על ידי אנשי המשמר ואנשים המחכים לבצע עסקאות. לא בזבזתי זמן בשליחתו לביתי, אבל, אבוי! לא לפני שהכתובת כמעט נמחקה. כמו שהשבר היה אז - כלומר, בשנת 1843 - הוא עכשיו; כי שמרתי את האבן בהקפדה רבה, ויהיה לי עונג רב לשלוח אותה למוזיאון שלך, לאחר שלא הצלחתי להקים אחד, כפי שקיוויתי לעשות, בסינגפור.
חלק גדול מהמונומנט שכב נטוש בפורט קנינג (Fort Canning) עד שלבסוף נשבר ושימש כחצץ לכביש. לפי וו.ה ריד (W.H. Read), שהגיע לסינגפור ב-1841:
אני זוכר גוש סלע גדול בפינת בית הממשלה, היכן שנמצא כעת פורט קנינג; אבל בזמן היעדרותו של המושל בפננג, בהזדמנות אחת, האסירים שבקשו אבן כדי להחליף את הכביש, שברו את השריד היקר של העת העתיקה, וכך אבד כל זכר לתולדות העבר שלנו. הוא נהרס כאשר חומת הים נבנתה סביב פורט פולרטון, היכן שנמצאים כעת המועדון, משרד הדואר ומשרד המאסטר. פעם היה מעוטר בדגלים ובמנחות כשהיה בכניסה לנהר סינגפור. התוצאה המיידית של הסרת האבן, מעשה של ונדליזם, הייתה הסחף של הנהר. נאמר לי שכתובת באותיות דומות, שתמיד הבנתי שהיא "כתב יתדות", עדיין קיימת (1884) באיי הכרימון (Carimon Islands).
ד.ו. מונטגומרי (D. W. Montgomerie), נזכר כי לא ניתן היה לשכנע את המלחים הבנגליים שגילו את הלוח בעת פינוי הג'ונגל להמשיך בעבודות, והעיר:
"מה חבל שמי שאישר את השמדת השריד העתיק לא נעצר על ידי כמה כאלה. אמונה טפלה בריאה!"
בשנת 1918, ועדת ההנהלה של מוזיאון ראפלס והספרייה ביקשה מהמוזיאון של האגודה האסיאתית המלכותית בכלכותה להחזיר את שברי לוח אבן החול, ומוזיאון כלכותה הסכים לשלוח שבר אחד בחזרה למוזיאון. הארכיאולוג ג'ון נ. מיקסיק (John N. Miksic) אמר כי "כנראה שהחלקים האחרים עדיין נמצאים בכלכותה". השבר האחרון שנותר נשאר בסינגפור, שם הוא מוצג היום בתצוגה קבועה במוזיאון הלאומי של סינגפור אך אף אחד לא הצליח לפענח את הכתובת, וכנראה שהיא לא תפוענח, והיא כנראה המפתח המשמעותי היחיד להסטוריה של העת העתיקה באי.
מקורות:
Comments